וילסון עבר לדטרויט עם אחיו המוזיקאי גאס וילסון.[4] וילסון החל את הקריירה המקצועית שלו בשנת 1929 עם הלהקה של ספיד ווב. מ-1930 היה הפסנתרן של להקת מילטון סניור, תפקיד שהיה לפני כן של ארט טייטום. לאחר סיבוב הופעות עם הלהקה בשיקגו, נשאר בשיקגו ועבד עם לואי ארמסטרונג ותזמורתו בין 1931–1933. הוא למד תחת ארל היינס בתזמורת Grand Terrace Cafe Orchestra של היינס לפני שעבר לניו יורק כדי להופיע עם ה-Chocolate Dandies של בני קרטר ב-1933.[2]
אמצע שנות ה-30 עד אמצע שנות ה-40
ב-1935, בעת ג'אם עם בני גודמן וקרל בלינגר במסיבת בית שערכה מילדרד ביילי, הם משכו את תשומת ליבו של המפיק ג'ון האמונד, שארגן להם מפגשי הקלטות. הקלטות אלו הפכו לבסיס של שלישיית בני גודמן,[4] שהורכבה מגודמן, וילסון והמתופף ג'ין קרופה (ולאחר מכן ליונל המפטון).[2] השלישייה הופיעה בהפסקות של להקת גודמן. בהצטרפות לשלישייה, וילסון הפך לאחד המוזיקאים השחורים הראשונים שהופיעו בצורה בולטת בקבוצה משולבת גזעית.
האמונד סייע בהשגת חוזה לווילסון עם ברונסוויק מ-1935 עד 1939, להקלטת עיבודי סווינג לוהטים של שירים פופולריים, מתוך מחשבה על שוק הג'וקבוקס הגדל. בשנים הללו השתתף במפגשים רבים עם מוזיקאי סווינג כמו לסטר יאנג, רוי אלדרידג', צ'רלי שייבר, רד נורבו, באק קלייטון ובן ובסטר. 38 מהקלטותיו היו להיטים, בעיקר הקלטות ג'אז קאמרי עם זמרות בהן לנה הורן, הלן וורד, אלה פיצג'רלד, מילדרד ביילי ובילי הולידיי.[5] בילי הולידיי וטדי וילסון הקליטו ארבע עשרה הקלטות יחד ב-1935.[5] מ-1939 עד 1942 הקליט עבור קולומביה רקורדס. הוא עזב את הלהקה של גודמן והקים להקה בת 15 חברים ב-1939, אבל הפרויקט נמשך רק כשנה.[6] ב-1944 חזר להיות סיידמן, נגן צד בסקסטט של בני גודמן והקשר המוזיקלי שלו עם גודמן נמשך עד 1962.[7] באמצע שנות הארבעים התמקד בהקלטות אולפן, הופעות על המסך ושידורי רדיו, במקום לנגן על במות ציבוריות.
קפה סוסייטי
לאחר פירוק הלהקה הגדולה שלו, וילסון הקים סקסטט שהופיע בקפה סוסייטי מ-1940 עד 1944.[2] שם הוביל מופעי ג'אז בשם "ג'אז קאמרי" עם תזמורת ריקוד שכללה אותו ואת פרנקי ניוטון, אד הול ובילי הולידיי.[8] הוא כונה "המרקסיסט מוצרט" על ידי הווארד "סטרץ'" ג'ונסון בשל תמיכתו במטרות השמאל: הוא הופיע בקונצרטים לטובת כתב העת The New Masses ועבור Russian War Relief, ועמד בראש ועדת האמנים לבחירת בנימין ג'יי דייוויס, חבר מועצת ניו יורק שהתמודד מטעם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית.[9] מאוחר יותר, ה-FBI השעה את פעילותו בשידור, ברדיו ובפעילויות חברתיות בטענה שהוא מעורב בקומוניזם.[10]
סוף שנות ה-40 ושנות ה-50
מ-1945 עד 1952 לימד וילסון בבית הספר ג'וליארד. לאחר מכן סייר באירופה, כולל בסקנדינביה, אנגליה, סקוטלנד, גרמניה, הולנד ושווייץ.[4] בשנות ה-50 הקליט עבור ורב רקורדס. וילסון הופיע בתור עצמו בסרטי הקולנוע "הוליווד" (1937) ו"סיפורו של בני גודמן" (1955). מאוחר יותר עבד כמנהל מוזיקלי בתוכנית "המופע של דיק קאבט".
אחרית ימיו
וילסון התגורר בפרוורי הילסדייל, ניו ג'רזי.[11] הוא היה נשוי שלוש פעמים, כולל לכותבת השירים איירין קיצ'ינגס. הוא הופיע כסולן ועם קבוצות פיקאפ עד שנותו האחרונות, כולל הובלת שלישייה עם בניו תיאודור וילסון בבס וסטיבן וילסון בתופים.[12]
הוא מת מסרטן הקיבה בניו בריטניה, קונטיקט, ב-31 ביולי 1986, בגיל 73. הוא נקבר בבית הקברות פיירוויו בניו בריטניה. בנוסף לתיאודור וסטיבן, לווילסון היו שלושה ילדים נוספים, ויליאם, ג'יימס (ג'ים) ודיון.[14]
סגנון מוזיקלי
וילסון נחשף לראשונה לג'אז בהאזנה למוזיקה של דיוק אלינגטון, ארל היינס, לואיס ארמסטרונג ופאטס וולר.[13] לאחר מכן פיתח סגנון מוזיקלי המבוסס על סגנונותיהם של ארט טייטום וארל היינס.[6] את ההשפעה של טייטום ניתן לאתר בריצות המהירות של יד ימין בדומה לאלה של טייטום.[6] עם זאת, הנגינה של וילסון התמקדה ברעיונות הרמוניים דיאטוניים "פנימיים" המבוססים על שלשות והרחבות. הוא גם אלתר בהתבסס על התפתחות מלודית לירית.[6] נגינתו מאופיינת בהבעה דינמית עקבית עם מגע אלגנטי. הריצות המתמשכות שלו והתיאום הקצבי הרגוע עם טון נקי ואחיד היו קשורים לאישיותו העצורה ולחוויה שלו עם בני גודמן תחת הפרדה גזעית.[15] וילסון תרם למודרניזציה של הסגנון הפסנתרני בניגוד לנגינת הפסנתר הגולמית של הארלם סטרייד.[16]
תוך כדי עיבוד של קול עשירי ביד שמאל וניגון אוקטבה כפולה דמוית קרן ביד ימין בסגנון ארל היינס, הוא רדף אחר מרקם קל עם רעיונות קצביים פשוטים וסגנון מלודי בודד בהשוואה לסגנון המורכב של היינס.[3]
הוא ניגן עם מוזיקאי ביבופ כמו צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי במהלך עבודתו כנגן צד, אך סגנונו היה מבוסס על ארפג'ו בטון אקורדים והרמוניה דיאטונית.[17] נגינתו ב"קונגו בלוז"[18] עבור Red Norvo והסקסטט שלו ב-1945, למשל, מדגימה את הניגוד הסגנוני בין וילסון לבין דיזי גילספי וצ'רלי פארקר.
סגנונו של וילסון השפיע על פסנתרנים אחרים, בהם מרי לו ויליאמס בת זמנו,[19] מל פאוול, בילי קייל, ג'ס סטייסי וג'ו בושקין.[20]