חקלאות ימית היא סוג של חקלאות, שמתמקדת בניצול אזורים המוצפים במים לגידול צמחייה ובעלי חיים, ובראשם גידול דגים.
בעולם קיימות כ-2,600 חוות דגים ימיות. איטליה ונורווגיה נחשבות ליצרניות הגדולות של ציוד גידול דגה. החוות המיוצרות כיום מיועדות לחוות במפרץ סגור (מוגן סערה).
חקלאות ימית בישראל
במשך כשמונים שנה עסקו חלוצים עבריים בדיג במימי הים התיכון, הים האדום ובאגמים החולה והכנרת ובגידול בבריכות דגים חפורות באדמה במרחק רב מהימים. גם מכלי גידול הונחו על האדמה, בסוגים מסוגים שונים ועד לפיתוחן של "חוות דגים בכלובים" המונחים בים ליד החוף (באילת ומאוחר יותר באשדוד).
בישראל צורכים 70,000 טון דגים בשנה, מהם 40% מסופקים על ידי גידול מקומי בבריכות דגים עם מים מתוקים ומדיג בימים ו-60% מיובאים.
ישראל, הענייה במים מתוקים-שפירים, הייתה אחת המדינות הראשונות בחלק זה של העולם שהחלה לנצל מי ים לגידול מיני דגים ויצורים ימיים אחרים[1] בעלי ערך חקלאי-כלכלי. תחילת החקלאות הימית בישראל הייתה כבר בתקופת היישוב בשנות עשרים של המאה העשרים שהתפתחה מדיג לגידול דגים במים מתוקים בבריכות ומכלים ביבשה, לא באגמים. בשנת -1970, במסגרת "החברה לחקר ימים ואגמים בע"מ" (חיא"ל), הוקם באילת "מרכז לאומי לחקלאות ימית" (מלח"י). המרכז עוסק בפיתוח טכנולוגיית חקלאות ימית בבריכות ביבשה. שם, מנוצלים מי הים לגידול זני דגים ואצות, צדפות, סרטנים וקיפודי ים.
במהלך השנים התנהל ויכוח בין חברות שהפעילו חוות גידול דגים ב"כלובים" במי הים האדום, לבין גורמים שונים, לגבי מידת הנזק האקולוגי, אשר נטען כי נגרם על ידי "כלובי גידול" אלה, לעולם החי והצומח במימי מפרץ אילת. לאחר ויכוחים, קמפיינים תקשורתיים של הצדדים ודיונים רבים ברשויות השלטון, הוחלט בשנת 2005 על פינוי והעברת כלובי הדגים אל הים התיכון והחוות הועברו לנמל אשדוד.
העברה לנמל אשדוד לא סיימה את הוויכוח. עלו טענות כי הגידול מזדהם משפכים של מפעלי הכימיה והדלקים, אם כי משרד הבריאות טוען כי רמת הזיהום במקום עומדת בתקן.
מערכות גידול
ישנן כמה מערכות גידול לגידול דגים, אך העיקריות הן כלובי דגים וברכות דגים.
מערכת גידול עשויה מכלובי דגים המונחים בשרשרת של 5–6 כלובי דגים, המעוגנת בנקודה אחת. במערכת כלובים זו גדלה להקת דגים. כל כלוב רשת מכיל כ-10,000 דגים ובמשקל ממוצע של חצי קילוגרם, מדובר ב-5 טון לכלוב.
על פי תחזית מזג אוויר בתנאי סערה מערך הכלובים "צולל" לעומק המספיק למניעת נזק גלי ים ומתרומם לציפה בקו המים עם שוך הסערה. השליטה על הצלילה והציפה נעשית מרחוק.
המערכת לגידול דגים בברכות מעט מורכבת ממערכת הכלובים, בשביל להפעיל ברכות דגים לשיווק ריווחי יש לגדל את הדגים בגידול אינטנסיבי, תחזוקה רבה, להרבות בפילטרים (כגון, פילטר ביולוגי, מקציף חלבונים, פילטר מכני, אגן שיקוע, חיטוי המים ועוד) ובקרה מתמשכת על כל הנעשה בברכה.
למרות כל החסרונות, אפשר לעשות טיפולים לדגים (כשהם חולים אז אפשר לעצור את המים ולהכניס תורפה ובסיום הטיפול להזרים את המים), בקרה על גידול הדגים, השיווק קל יותר (הוצאת הדגים מהברכה לצורך שיווק הדגים) ועוד.
תקנות חדשות בעולם מחייבות העברת כלובים ממפרצים אל הים הפתוח. גם הגופים הירוקים[2](הקישור אינו פעיל, 6 בדצמבר 2022), תובעים איסור הקמת החוות במפרצים סגורים, עקב הנזק האקולוגי הנגרם במפרץ. תקנות חדשות בארצות-הברית מחייבות למקם חוות במרחק של 4.5 עד 300 ק"מ מהחופים. בקנדה הארגונים הירוקים נאבקים לפינוי החוות אל הים הפתוח.
