חיטה הייתה המרכיב העיקרי בסל המזון של תושבי האימפריה, ובמידה פחותה גם קטניות. שעורה הייתה נפוצה בעיקר לייצור בירה וכמזון לבעלי חיים. יין היה מקובל כמשקה בסיסי בקרב כל שכבות האוכלוסייה, כך שגידול גפנים היה נפוץ מאוד ואף התפשט לצפון גאליה. כדי למנוע תחרות, אסרו הרומים ב-154 לגדל גפנים מחוץ לחצי האי האפניני, אך איסור זה לא נאכף עקב הביקוש הרב ליין.[1] זיתים גודלו בכל ארצות הים התיכון, פרט למצרים, שם איכותו של הזית הייתה ירודה. שמן הזית שהופק מהם שימש למאכל, למאור, לייצור סבון, תרופות ותמרוקים, וכן לסיכת הגוף בתחרויות ספורט. הייתה אף תפוצה חקלאית רחבה של פשתה לשם ייצור בדים.
בין הירקות הנפוצים היו כרוב, קישואים, גזר, צנון, צנונית, לפת, בצל וחסה. עצי הפרי הנפוצים היו התאנה, השקד, התפוח, המשמש, האגוז והחרוב.
בעלי חיים מבויתים
חזירים היו סוג הבשר הנפוץ ביותר בקרב אוכלוסיית האימפריה. נוסף על כך, היו סוגים נוספים של חיות שגודלו למטרות בשר, כגון תרנוגלות ואווזים. בקר שימש לחרישה, להובלת משאות, וכן להפקת חלב, בשר ועורות. עזים סיפקו חלב ובשר, וכבשים - בעיקר צמר. גידול דבורים היה שכיח מאוד, כיוון שדבש היה אחד מממתיקי המזון הנפוצים באימפריה.
חמורים ופרדים גודלו לשם הובלה ורכיבה עבור פשוטי העם, ואילו סוסים גודלו לשם רכיבה בחברה האריסטוקרטית, ושימשו עבור פרשים, מרוצי סוסים וכו'.[2]
מקורות מידע
אחד החיבורים העוסקים בנושא הוא חיבורו בן חמישה עשר הספרים של פלדיוס (אנ'), שנכתב בשלהי המאה ה-4 או בראשית המאה ה-5 וקרוי בשם Opus agriculturae (עבודת החקלאות). על פי שפתו של החיבור, ניתן להסיק כי פלדיוס היה בעל אדמות בסביבות רומא, שהתמצא בעבודה החקלאית.
בעבודתו נעזר פלדיוס בחיבוריהם של קולומלה ושל גרגיליוס מרטיאליס (אנ'), שנכתבו כמה מאות שנים קודם לו. חרף התקופה הארוכה שחלפה בין מועדי הכתיבה של פלדיוס ושל קולומלה וגרגיליוס מרטיאליס, אופן העבודה החקלאית לא השתנה רבות בשנים אלו, לרבות בתחומי שגרת העבודה והזריעה, בכלי העיבוד ובשיטותיו, ובמיני הגידולים, שהיו לרוב דגנים וקטניות. למרות זאת, בחיבורו של פלדיוס כמעט שלא הוזכרו עבדים. עובדה זו הובילה חלק מהחוקרים להניח כי במרוצת השנים הפכה החקלאות הרומית מכזו המבוססת על עבדים לכזו שדמתה יותר למשטר הפיאודלי. עם זאת, חוקרים אחרים חלקו על דעתם.[3]
סוגי האדמות ובעליהן
אדמת ציבור – אדמה בבעלות העם או המדינה. בתקופת הרפובליקה היה היקף אדמות הציבור גדול במיוחד, וכלל אדמות רבות שהוחרמו מאויבים שנוצחו. עם הזמן, כתוצאה מהענקת קרקעות לחיילים משוחררים ולמתיישבים עניים ולעיתים אף מכירתן, התמעטה אדמת הציבור וצורפה בהדרגה לנכסי הקיסר.
נכסי הקיסר – שטחים שהיו בבעלותו של הקיסר. המקורות העיקריים של נכסי הקיסר היו הנכסים שירש מאבותיו או מהקיסר הקודם, וכן רכוש שהוחרם לטובתו לאחר שבעליו הורשע בדין או כתוצאה ממלחמות פנימיות. במאה ה-4 הוחרמו אדמות הערים והמקדשים לטובת נכסי הקיסר, אך הקיסר נהג גם להעניק קרקעות לאזרחים שונים, והחל בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס - גם לכנסייה. נכסי הקיסר נמצאו כנראה בכל הפרובינקיות, ובאזורים מסוימים תפסו כ-15%-18% מכלל האדמות.
אדמת מקדש – קרקעות שהשתייכו למקדשי האלים. שטחים אלו ידועים רק מהפרובינקיות המתיוונות של האימפריה. הקיסר קונסטנטינוס החרים את אדמות המקדש וצירף אותן לנכסי הקיסר. הקיסר יוליאנוס הכופר שבא אחריו החזיר אותן לרשות המקדשים אך יורשו החרים אותן שוב.
אדמת ערים – קרקעות שהשתייכו באופן שיתופי לערים, בטריטוריה העירונית שלהן או בטריטוריה של עיר אחרת. הקיסר קונסטנטיוס השני הפקיע את אדמות הערים וצירפן לנכסי הקיסר. יוליאנוס החזיר אותן לערים אך הן הוחרמו שוב, אם כי הקיסר ואלנס חקק ששליש מההכנסות שיניבו יינתן לערים.
אדמות כנסיות ומנזרים – החל ממאה ה-4 החלו קיסרים ואנשים פרטיים להעניק אדמות לכנסיות, ומאוחר יותר גם למנזרים נוצריים. היקפן של אדמות אלה הלך וגדל עם הזמן. כנסיות גדולות, לרבות כנסיית פטרוס הקדוש בראשות האפיפיור או הכנסייה הגדולה של קונסטנטינופוליס, צברו שטחי קרקע עצומים בפרובינקיות שונות, וכך העניקו לעומדים בראשן שליטה על אזורים נרחבים.
אדמות בבעלות פרטית – נכסיהם של אנשים פרטיים היו בסדרי גודל משתנים. כמה מחברי הסנאט הרומי במאה ה-4 היו בעלי אדמות בהיקף רחב. חלק מחברי המועצות העירוניות החזיקו אף הם בשטחי אדמה גדולים.[4]
חקלאות על פי אזור
אופי החקלאות באימפריה הרומית השתנה בהתאם לסביבה האקלימית והגאוגרפית שבה התגורר החקלאי: כך, למשל, באזורים הרריים קשה היה לגדל תבואה, ומשום כך העבודה החקלאית המועדפת שם הייתה מרעה. נוסף על כך, בכל אזור היו גידולים המיוחדים לו. כך, למשל, במצרים, עונת הגאות של הנילוס אפשרה סחף שהפך את הקרקע פורייה יותר, ומשום כך מצרים הייתה יצואנית החיטה וצמח גומא הפפירוס הגדולה ביותר באימפריה. גידול זיתים היה נפוץ בארצות צפון אפריקה ובחצי האי האיברי, ואילו גידול גמלים היה נהוג בערביה.[5]
שינויים והתפתחויות
עד המאה ה-20 הייתה הסברה הנפוצה בקרב חוקרי רומא העתיקה, שהתבססה על כתבים רומיים המתוארכים לתקופת שלהי האימפריה הרומית, כי בתקופה זו החלו חקלאים עמידים ומבוססים רוכשים אדמות משכניהם בעלי המעמד הנמוך. זאת, בתמורה להגנה שיספקו להם החקלאים המבוססים מפני שודדים. כך האדמות החקלאיות עברו מידיהם של חקלאים זעירים, ובמקום זאת נבנו שם אחוזות גדולות. תופעה זו הייתה נפוצה בחלקה המערבי של האימפריה, בעוד שבחבל הבלקן נותרו עדויות לחקלאים זעירים עוד במאה ה-6.
כל המבנים ששימשו את התוצרת החקלאית (לרבות בתי מגורים, מכלאות ואסמים) נקראו בשם כולל וילה (Villa), ומכאן שאול המושג המודרני וילה, המתאר בית רחב ידיים. חוקרים נוטים להגדיר ארבעה סוגי וילות: האחת וילה קטנה, שבתיה עשויים מעץ, ממלט ומסלע, ואוישה על ידי איכרים זעירים או אריסים; השנייה וילה בינונית, שתוכננה מראש עבור בעלי משק עשירים יותר ולעיתים אף כללה בתוכה מבנים מורכבים, לרבות פסיפס; השלישית וילה גדולה, שכללה בתוכה סימנים יקרי ערך, לרבות מבנים העשויים משיש; והרביעית וילה בגודל של כפר, שבה התגוררו בדרך כלל איכרים רבים שעיבדו את האדמות לחוד. על פי מחקר ארכאולוגי, לא נמצאו וילות גדולות רבות המתוארכות לשלהי ימיה של האימפריה הרומית. לפיכך, הסברה בה החזיקו החוקרים בעבר אינה עוד מקובלת בראשית המאה ה-21. עם זאת, מספר השרידים הארכאולוגים המתוארכים לתקופה זו הפך קטן במידה ניכרת בהשוואה לתקופות שקדמו לה. סברה אחת היא שהחלקאות אכן נפגעה בתקופה זו ומשום כך ממדיה הצטמצמו, עקב תקיפות שודדים, עמים שפלשו לאימפריה הרומית ונטל המיסים הגבוה. סברה אחרת היא שהחקלאים נטשו בתקופה זו את הווילות שבהן התגוררו לטובת וילות פשוטות יותר, אך בקרב החוקרים אין דעה מקובלת בנושא.[6]
