חצי האי ואלדס בולט למרחק של כ-100 ק"מ אל תוך מימי האוקיינוס האטלנטי ואורך קו החוף שלו מגיע ל-400 ק"מ לערך. הוא מחובר אל היבשה במצר היבשה קרלוס אמגינו (Istmo Carlos Ameghino). אורכו של מצר אמגינו הוא כ-40 ק"מ ורוחבו בנקודה הצרה ביותר מגיע לכ-6 ק"מ בלבד, דבר שכמעט ומנתק את חצי האי מהיבשה. מצפון למצר היבשה משתרע מפרץ סן חוזה (Golfo San José) ומדרום לו מפרץ נואבו (Golfo Nuevo - "המפרץ החדש"). לשני המפרצים גם יחד מתאר כללי של עיגול ושניהם מחוברים אל האוקיינוס האטלנטי במצרי ים צרים, שכמעט והופכים אותם ללגונות. לאורך קו החוף המזרחי של חצי האי משתרעת לגונת קלטה ואלדס (Caleta Valdés) שאורכה יותר מ-36 ק"מ ורוחבה המקסימלי אינו עולה על 3 ק"מ. זו מופרדת מהאוקיינוס האטלנטי ברצועת יבשה צרה והחיבור היחיד של הלגונה אל האוקיינוס הוא בקצה הדרומי שלה, שם שוכן מפתח ברוחב של 120 מטר בלבד.
חצי האי ואלדס מגיע לשיא גובהו בחלקו המזרחי שם שוכנת גבעת סרו פיאחיו (Cerro Piaggio) הנישאת לגובה של 110 מטר, ולאורך קו החוף הדרומי משתרעים צוקים בגובה של עד 100 מטרים. במרכזו של חצי האי ואלדס שוכנים שקעים שעומקם המקסימלי מגיע ל-41 מטר מתחת לפני הים. על אלה נמנים שקע גואליצ'ו (Bajo del Gualicho) ושקע ואלדס (Bajo Valdés). בשקעים אחרים וקטנים יותר שוכנות מלחות וביניהן סלינאס גראנדס (Salinas Grandes - "המלחות הגדולות") וצ'יקה (Chica). לאורך חלק מחופי האי משתרעות דיונות המגיעות עד לגבהים של 30 מטר.
החי והצומח
אף שהצמחייה השלטת במקום היא בעלת אופי של מדברפטגוני, ניתן לאבחן 18 קהילות שונות של צמחים, מתוך סך של 28 קהילות הקיימות בפטגוניה כולה. עושר יחסי זה בשטח כה קטן מבהיר את חשיבותו הפיטוגאוגרפית של חצי האי. בוואלדס מצויים כ-130 מינים השייכים ל-41 משפחות שונות, ו-38 מהם אנדמים לארגנטינה.
החי בחצי האי עשיר גם הוא. לווייתני אובלנה דרומית שוחים במימי שני המפרצים שמדרום ומצפון לחצי האי ומשתמשים בהם כאזור הזדווגות והולדה בין אפריל ליוני. לפי מחקרים גדלה אוכלוסיית האובלנה הדרומית בכל שנה ב-7.1% וכ-1,500 פרטים מגיעים למימי חצי האי בכל שנה[1]. פילי הים הדרומי מגיעים עד לאלף פריטים בתחומי ואלדס וזוהי הקהילה הצפונית ביותר בה הם מתכנסים לרבייה. עוד משמש ואלדס כאזור רבייה חשוב לאריות ים דרום-אמריקניים. נוסף על אלה, מצויים 33 מינים נוספים של יונקים ימיים במימיו ובחופיו של חצי האי ובין אלה ניתן למנות את לווייתני האורקה ולווייתני מזיפות המגיעים אליו בחודשי הקיץ.
באזור התגוררה אוכלוסייה אינדיאנית לפני בוא האירופים. פרדיננד מגלן היה האירופי הראשון שגילה את חצי האי ב-1520. במקום קמו מעוזים ספרדיים, אך יושביהם גורשו בידי המקומיים ב-1810, ויישוב קבע התחדש בחצי האי רק באמצע המאה ה-19.
כיום הנוכחות האנושית בחצי האי זעומה, ושוכן בו רק יישוב אחד - פורטו פירמידס (Puerto Pirámides) הממוקם לחופו של מפרץ נואבו, סמוך למקום בו מצר היבשה מתחבר אל חצי האי. בוואלדס כולו מתגוררים רק 220 איש ויש בו 56 חוות ובהן כ-8,000 כבשים. עם זאת משק הכבשים נמצא בנסיגה וחלק מהחוואים עברו לעסוק בתיירות. כ-100,000 איש מבקרים בוואלדס מדי שנה, מספר שאינו מאיים על האיזון הסביבתי.
עם זאת, קיימים מספר סיכונים אפשריים למרקם הסביבתי הכוללים תחרות על שטחי מרעה בין כבשי הבית ליונקים אחרים. איום זה הולך וקטן עם הנסיגה במספר הכבשים, אך הפיתוח התיירותי, הבא, בין היתר, על חשבונו, תופס תאוצה כגורם סיכון סביבתי חדש. קיימים איומים נוספים על הסביבה, בעיקר בדמות זיהום ממיכליות נפט החולפות בסמוך לחופי ואלדס, ומישובים השוכנים על חופי היבשת הסמוכים.
