שתי תפילות חשובות מופיעות בסיפורה של חנה: האחת תפילתה המרה של חנה העקרה המבקשת להרות, והשנייה תפילה שמחה על התגשמות בקשתה בהולדתו של שמואל. תפילותיה הטביעו חותם נכבד על אופי התפילה היהודי ההלכתי עד ימינו אנו.
עקרותה של חנה
חנה מרת הנפש בוכה ומתפללת.
מסופר כי חנה הייתה עקרה, וכי פנינה, צרתה אשתו האחרת של אלקנה, הייתה נוהגת ללעוג לה על כך שהייתה עקרה. לעומת פנינה, אלקנה אהב את חנה והיה נוהג לנחם אותה על עקרותה. למרות דברי הנחמה של אלקנה, שאולי לא היו מתאימים לחנה[1] היא לא התעודדה ולכן גם לא ענתה לו: "וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃" (שמואל א פרק א פסוק ח). מדי שנה היו אלקנה ומשפחתו נוהגים לעלות למשכן שילה ולזבוח לה'.
באחת מתפילותיה בבקשה מאלוהים לילד משלה, הזיזה חנה את שפתיה מבלי להשמיע קול. עלי הכהן שישב בפתח המשכן, הבחין בה וחשב כי היא שיכורה, אך חנה ענתה לו שהיא קשת רוח, והעמידה אותו על טעותו.
עלי בירך את חנה ואמר שהאל יענה לתפילותיה, ואכן לאחר ששבה לביתה הרתה וילדה בן וקראה שמו שמואל, ”כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו” (שמואל א', א', כ').[2] לאחר ששמואל גדל הביאה אותו למשכן, בהתאם לנדר בו התחייבה להקדיש את בנה לה'. בפגישתה עם עלי, אמרה לו:
”בִּי אֲדֹנִי חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה'.” מכאן למדו חז"ל הלכה נוספת בנוגע לתפילה:
"אני האשה הנצבת עמכה בזה" - אמר רבי יהושע בן לוי מכאן שאסור ליישב בתוך ארבע אמות של תפלה.
עם העלאתו של שמואל התפללה חנה תפילה בה ביטאה את הודאתה לה' על כך שזכתה לבן, ויצאה ממעמד ה"עקרה": "שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה". תפילה זו כלולה בתפילת שחרית של חלק מהעדות ("תפילת חנה"). תפילת ההודיה של חנה לאחר לידתו של שמואל נחשבת לאחת התפילות המיוחדות ביהדות.
שמואל גדל תחת חסותו של עלי הכהן, אך הקשר בין שמואל לאמו לא נפסק: "ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה, בעלותה את אישה לזבח את זבח הימים" (שמואל א', ב', י"ט).
לאחר שמברך עלי את חנה, נולדים לה ילדים נוספים: "כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות ויגדל הנער שמואל עם ה'". מהפסוק לא ברור אם מניין הבנים כולל את שמואל או לא. פרשנים ביארו את הסתירה לכאורה בין תפילת חנה, שבה מדובר על שבעה ילדים, לבין פסוק זה, שממנו משתמע כי היו לה חמישה או שישה ילדים, בטענה כי בתפילה חנה אינה מתייחסת לילדיה שלה. חוקרי מקרא מודרניים טוענים כי התפילה היא מזמור ששובץ מאוחר יותר בפרק.[3]
