חיה ורד (1 בינואר 1922 חלם, פולין – 6 בדצמבר 1997, ישראל) הייתה משוררת וסופרת ישראלית. החלה לפרסם בשנות ה-50 של המאה העשרים, והוציאה לאור שלושה ספרי שירה. הרבתה לפרסם בעיתונות- סיפורים קצרים ושירים.
השיר שלה - "סוף קיץ" הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע על ידי עפרה חזה (ראו: האלבום 'חי', 1983). בנוסף הולחן שירה "שיר עד-האשכול" על ידי דוד זהבי ובוצע על ידי יפה ירקוני (1957).
ביוגרפיה
ורד נולדה בא' בטבת תרפ"ב, 1 בינואר 1922, בעיר חלם בפולין. ב-1924, הגיעה לארץ ישראל עם הוריה, אברהם ומלכה רוזנפלד. ורד הייתה הבת הבכורה במשפחה בת שלושה ילדים. ילדותה עברה עליה בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. למדה בבית הספר לבנות בנווה צדק, ונמנתה על תנועת הנוער הבורוכובי.
בגיל חמש עשרה התייתמה מאמה, ואביה נישא תוך חודש בשנית. ורד שהייתה תלמידה מצטיינת וכישרונה הספרותי בלט כבר מגיל צעיר, נאלצה לעזוב את בית הספר בשל הקשיים הכלכליים שפקדו את המשפחה. בגיל 17 עזבה את בית משפחתה ובגיל 18, לאחר שנה שבה, כדבריה, "גרה ברחוב", נישאה לשחקן התיאטרון יוסף לוי, וילדה את בנה הראשון.[1]
ב-1941, והיא בת 21, הצטרפה לקיבוץ גברעם של הקיבוץ המאוחד. בקיבוץ עבדה כמחנכת וכמורה והשתתפה בהגנה על היישוב במלחמת השחרור. בגברעם הכירה את בעלה השני, אליעזר לוי, יליד גרמניה, שהיה פלמחניק ומורה, מנישואין אלו נולדו לה שתי בנות.
בשנים אלו, סוף שנות ה-40, התחלת ה-50 - החלה לפרסם את שיריה הראשונים. השירים ראו אור במוספי הספרות של העיתונים היומיים (כמו "דבר"), בביטאונים הקיבוציים ובכתבי עת לספרות (כמו "מבפנים", "מולד", "גליונות" ו"אנך"). כן פרסמה סיפורים לילדים שראו אור ב"דבר לילדים" וב"משמר לילדים".[2]
ב-1947 התפרסמה הפואמה הראשונה שלה "שומרת הלילה" ב"מבפנים", ביטאון הקיבוץ המאוחד (כרך י"ב חוברת ב', פברואר 1947), וזכתה להערכה רבה.
ב-1954 התפרסם ספר שיריה "שירים על חרב ומיתר" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד) וזכה לתהודה רבה ולשבחי הביקורת. ישראל זמורה כתב עליה: "זוהי משוררת בעלת ליריזם מעודן עד תכלית; שרטוטי דבריה – דקים מאוד, אבל הדקות חרוטה ואינה נמחקת מלפני העין הרואה ויודעת מה היא רואה" (1949). יוסף ליכטנבום כתב כי היא מצטרפת ל"פמליית המשוררות המעולות שלנו" (1960). "שירים על חרב ומיתר" מכיל שירים שחלקם בעלי אופי לירי ומינורי שחלקם מציירים תמונה קטנה כמו פרדס בשעת שקיעה או עץ זית, ומתארים בעדינות את מראות הטבע ונושאים גוון אימפרסיוניסטי; שירים אחרים עוסקים בנושאים "גדולים" כמו תחייה לאומית, שואה ושכול. לדברי המבקר שמעון זנדבנק העיסוק בחוויות הקולקטיביות של עם ושל תקופה פוגם ביצירתה של ורד, שהיא לירית במהותה. לתפיסתו, "חיה ורד חייבת הייתה להעמיק בחוויה הפרטית, להיבנות על דקות ראייתה..." (1955).
ב-1954 כתבה את הפזמונים להצגה "אתה מספר לי?" מאת אפרים קישון ובביומו של מנחם גולן עבור תיאטרון המטאטא.[3][4]
בשנים 1954–1958 עבדה כעורכת ועיתונאית בביטאון "בקיבוץ" של העיתון "למרחב", והמשיכה לפרסם מיצירותיה בביטאוני התנועה וכן ב"דבר הפועלת" וב"מאזניים".[2]
ב-1958 עזבה עם משפחתה את הקיבוץ ועברה לגור ביישוב חופית שבעמק חפר. ורד ובעלה עבדו במוסד הנוער "נעורים". ורד הייתה מחנכת ומורה לספרות לכיתות ט'–י'.
ורד לא פרסמה ספרים נוספים. בריאיון לתקווה ויינשטוק (1962) סיפרה כי אף שאינה מפרסמת, היא ממשיכה לכתוב כל הזמן. על עצמה אמרה "אני אדם שגנז את עצמו מדעת". עוד סיפרה כי הקיבוץ שימש לה מקור השראה ורק משעזבה אותו החלו שיריה לקבל גוון פרטי והמוטיב המרכזי של שירתה החל להיות ה"אני".[5] בשירתה הושפעה בעיקר מנתן אלתרמן.
המשיכה לכתוב שירים עד ימיה האחרונים. אחדים משיריה עדיין כלולים בתוכנית הלימודים בספרות של חטיבות הביניים והתיכון, ואחדים מהם אף הולחנו. המפורסם בהם, "סוף קיץ", הולחן על ידי יאיר רוזנבלום, הושר על ידי הזמרת עפרה חזה, ומופיע באנתולוגיות רבות.
חיה ורד נפטרה בז' בכסלו תשנ"ח, 6 בדצמבר 1997[2] . היא הובאה למנוחות לצד בעלה השני אליעזר לוי (נפטר ב-1978) , בבית העלמין המשותף לכפר ויתקין, חופית ובית ינאי . הותירה אחריה בן – יואב לוי ושתי בנות – הסופרת מיה לוי-ירון וטלי אטון.
אשה בשמלה ירוקה
ב-2016 פרסמה בתה, הסופרת מיה לוי-ירון את הרומן "אישה בשמלה ירוקה", בו היא מתארת את יחסיה עם אמה ואת סיפור חייה הטראגי של האם. הספר היה ברשימה הקצרה לפרס ספיר לשנת 2016.[1][6]
בנימוקי השופטים נכתב: הרומן "אישה בשמלה ירוקה" הוא רומן אוטוביוגרפי על חיים בצילה של אם שהייתה פעם משוררת ואב יליד גרמניה, פלמ"חניק לשעבר. אמה של לוי-ירון, הייתה המשוררת חיה ורד, ששיריה זכו לשבחים רבים בשנות החמישים. ורד לא הצליחה לחזור על הצלחתה הראשונה וחלומה לחזור למרכז הבמה הספרותית לא התגשם. דמותה של האם המתוסכלת ומערכת היחסים עמה עומדים במרכז הספר הזה."[6][7]
ספרי שירה
לקריאה נוספת
על המחברת ויצירתה:
- תקוה ויינשטוק, "אני אדם שגנז את עצמו מדעת", מעריב, 3 באוגוסט 1962, המשך
- יוסף ליכטנבום, על משוררים צעירים, מאזנים, כרך י' (תש"ך), עמ' 371, באתר JSTOR
- גרשון מרטה, השיר הפשוט של חיה ורד. משא, גל' 43 (תשי"ג, 8 באפריל 1953), עמ' 11 (מכתב למערכת)
- פנינה נוה, ציונים בדרכה של האשה בספרות העברית. אורות, שנה 10, חוב' כ"א (אפריל 1964), עמ' 39–42.
- גדעון קצנלסון, ישראל הצעירה שרה שירי טבע, מאזנים, כרך ו' (תשי"ח), עמ' 393, באתר JSTOR
על "נטפים"
על "שירים על חרב ומיתר"
- אריה אבנרי, על שירי חיה ורד, למרחב, 20 במאי 1955
- בלאט, אברהם. מספר אל ספר: על חרב ומיתר. הצופה, כ"ד באדר תשט"ו, 18 במארס 1955, עמ' 5.
- רבקה גורפיין, שירי חיה ורד, על המשמר, 8 ביולי 1955
- ישראל זמורה, שירת ערגה ואהבה, דבר, 11 בפברואר 1955
- זמורה, ישראל. שירתה של חיה ורד. דבר הפועלת, שנה כ"א, גל' 6 (תמוז תשט"ו, יוני 1955), עמ' 165–166.
- זנדבנק, שמעון. שירי חיה ורד. משא (מצורף ל'למרחב'), 25 בפברואר 1955, עמ' 1, 2.
- מרדכי יפה, חרב ומיתר לחיה ורד, דבר, 12 באוגוסט 1955
- סבוראי, רחל. על הנופלים בשגעונם. משא (מצורף ל'למרחב'), 23 בדצמבר 1955, עמ' 5.
- עין, א. שירים על חרב ומיתר. מבואות, חוב' 22 (תשט"ו, 8 ביוני 1955), עמ' 21.
- רוניה. הסופר ידיד האדם. דבר הפועלת, שנה כ"א, גל' 7–8 (אב-אלול תשט"ו, יולי-אוגוסט 1955), עמ' 208–209.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1 2
אילת נגב, אמא והסיפור שחרטה בי, באתר הארץ, 3 ביולי 2016
- ^ 1 2 3 חיה ורד, באתר library.osu.edu
- ^ יובל, המטאטא - מעריב, 5 פברואר 1954, אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ המטאטא- אתה מספר לי? הארץ , 12 פברואר 1954, אוסף העיתונות, הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
- ^ "אני אדם שגנז את עצמו מדעת" - מעריב 3 אוגוסט 1962 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ^ 1 2 אישה בשמלה ירוקה, מועמד רשימה קצרה – מסלול ראשי לפרס ספיר, באתר מועצת הפיס לתרבות ואמנות
- ^ ירין כץ, הוכרזה הרשימה הקצרה לפרס ספיר 2016, באתר קורא בספרים, 2016-12-18
- ^ ארכיון יד יערי: שירים על חרב ומיתר / חיה ורד, באתר www.infocenters.co.il
