במאה ה-18 פלשו לחוף השנהב שתי קבוצות שהשתייכו לאקאן - האגני, אשר התיישבו בדרום מזרח, והבאולה אשר התיישבו במרכז. בשנים 1842–1843 חתם האדמירללואי אדואר בואט-וילומז על הסכם עם מלכי אזור גראן-בסאם ואסיני, אשר הכניס את תחומי שליטתם תחת פרוטקטורט צרפתי. חוקרים, מיסיונרים, חברות מסחריות וחיילים הרחיבו בהדרגה את השטח בשליטת צרפת מאזור הלגונות שבחוף אל פנים הארץ. ההסכמים שחתמה צרפת עם המנהיגים המקומיים אפשר להשליט את ריבונותה באזורים בהם הקימה מאחזים וזכתה בזכויות מסחריות בתמורה לעמלה אשר שולמה על השימוש בשטח. הסדר זה לא היה לרוחה של צרפת משום שהמסחר היה מוגבל בהיקפו ולעיתים קרובות צצו אי הבנות לגבי סעיפי ההסכמים. אף על פי כן שמרה הממשלה הצרפתית על ההסכמים בתקווה שהיקף המסחר יורחב. בנוסף הייתה צרפת מעוניינת להמשיך ולקיים נוכחות רבת היקף ככל האפשר כדי למנוע את ההשפעה הבריטית הגוברת באזור מפרץ גינאה[1].
תבוסת צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה, וכתוצאה מכך איבוד מחוז אלזס-לורן לגרמניה, גרמה לממשלת צרפת לנטוש את שאיפותיה הקולוניאליות ולהחזיר את חילות המצב שלה ממאחזיה ומתחנות המסחר במערב אפריקה, והותירה אותם בניהולם של סוחרים צרפתים שעזבו את צרפת והתגוררו באזור בקביעות. ב-1884 נערכה ועידת ברלין, שמטרתה העיקרית הייתה להצדיק את המירוץ לאפריקה בין מדינות אירופה. אוטו פון ביסמרק היה מעוניין בהגדלת חלקה של גרמניה באפריקה והעריך שהדבר יתאפשר באמצעות עידוד תחרות בין בריטניה לצרפת. במסגרת סיכומי הוועידה ב-1885 הוחלט כי רק החזקה בפועל של החוף האפריקני תוכר על ידי המדינות המתחרות כשטח השייך למדינה הטוענת לבעלות עליו. הסכם נוסף מ-1890 הרחיב את ההגדרה גם לפנים היבשת והגביר את התחרות על שטח בין המדינות, בעיקר מצד בלגיה, פורטוגל, בריטניה וצרפת[1][2].
כתוצאה מוועידת ברלין, שבה צרפת לשלוט בתחנות המסחר שלה ב-1886 והחלה בתוכנית מואצת לחקר פנים היבשת. ב-1887 החל לוטננטלואי גוסטב באנז'ר במסע בן שנתיים, במהלכן סקר חלקים בפנים הארץ. עד סוף מסעו, הצליח לחתום על ארבעה הסכמים שביססו את הפרוטקטורט של צרפת בחוף השנהב. בנוסף, ניהל באותה שנה מרסל טרש-לאפלן משא ומתן על הסכמים נוספים, אשר הרחיבו את ההשפעה הצרפתית מאגןנהר ניז'ר ועד לחוף[3].
עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-19 גיבשה צרפת את שליטתה האפקטיבית (מבחינת הסכמי ועידת ברלין) על אזורי החוף ובריטניה הכירה בריבונותה ב-1889. באותה שנה מונה טרש-לאפלן כמושל בתואר בלבד, ולאחר שהפכה חוף השנהב רשמית למושבה צרפתית קיבל קפטן באנז'ר את תפקיד המושל. הסכמים עם ליבריה ב-1892 ועם בריטניה ב-1893 גיבשו את גבולותיה המערביים והמזרחיים של המושבה, אך הגבול הצפוני נותר ללא סימון, היות שצרפת הייתה מעוניינת לחבר חלקים מוולטה עילית ומסודאן הצרפתית לחוף השנהב מטעמים כלכליים ואדמיניסטרטיביים[3].
לאורך תקופת החדירה הצרפתית לאזור לא היו המקומיים מוטרדים ביותר מנוכחותם של צרפתים בודדים בשטחם. מנהיגי קהילות קטנות ומבודדות לא השכילו להבין, או הוטעו במתכוון על ידי הצרפתים בקשר למשמעות ההסכמים עליהם חתמו והשפעתם על ריבונותם של הראשונים. מנהיגים מקומיים אחרים האמינו כי כריתת ברית עם השלטון צרפתי יאפשר פיתוח של הכלכלה ויפתור סכסוכים מקומיים בין קבוצות שכנות. בסופו של דבר, איבדו אותם מנהיגים את ריבונותם על קהילותיהם בשל חוסר היכולת להתמודד מול כוחם הצבאי ויכולת הולכת השולל של הצרפתים, ולא בכתוצאה מתמיכת יריביהם בפלישה הצרפתית[3].
חוף השנהב הפכה רשמית למושבה צרפתית ב-10 במרץ 1893, ובאנז'ר, שסקר את השטחים הסמוכים לגבול עם חוף הזהב, מונה כמושלה הראשון. באנז'ר ניהל את המשא ומתן עם ליבריה ועם בריטניה (ששלטה בחוף הזהב) לגבי גבולות המושבה במערב ובמזרח וניהל את המערכה כנגד סאמורי טורה, אשר נלחם כנגד הצרפתים עד שנלכד ב-1898.
במהלך השנים הראשונות לקיום המושבה, יצאו משלחות צבאיות להקים מוצבים בחלקיה הפנימיים של הארץ, פעולות שהביאו להתנגדות עזה מצד המקומיים, גם באזורים שעם שליטיהם נחתמו בריתות והסכמי חסות. מבין אלה שהתנגדו בצורה החריפה ביותר היה סאמורי טורה, אשר הקים בעשורים של 1880 ו-1890 אימפריה רחבת ידיים אשר כללה חלקים גדולים מגינאה, מאלי, בורקינה פאסו וחוף השנהב של ימינו. צבאו הגדול והמצויד היטב של טורה, שהיה גם בעל יכולת ייצור עצמי ותחזוקה של כלי נשקו, נהנה מתמיכה נרחבת בקרב תושבי אותם אזורים. הצרפתים הגיבו להתפשטות האימפריה של טורה באמצעות לחץ צבאי מתמשך ומערכות צבאיות, אשר נתקלו בהתנגדות עזה, התנהלו בעוצמה הולכת וגדלה החל מאמצע העשור של 1890 והסתיימו בלכידתו של טורה ובפירוק האימפריה שלו ב-1898[3].
ב-1900 הטילה צרפת מס גולגולת, שתכליתו אספקת כוח אדם לעבודות ציבוריות שבוצעו במושבה. העבודות הציבוריות שניהלו השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים וניצולם של המשאבים הטבעיים דרשו כמות גדולה של ידיים עובדות ולכן יושמה מערכת של עבודת כפייה, במסגרתה היה על כל תושב בוגר של חוף השנהב לעבוד במשך עשרה ימים בשנה בעבודות ציבוריות ללא כל תמורה, כחלק ממחויבותו למדינה. מערכת זו סבלה משימוש לרעה והייתה לאחד האספקטים השנואים ביותר של השלטון הצרפתי שגרם למספר מרידות. מכיוון שכמות האוכלוסייה המקומית לא הייתה מסוגלת לספק את כוח האדם הדרוש לעבודות הציבוריות שדרשו השלטונות ביערות ובמטעים, גייסו הצרפתים כמות גדולה של עובדים מוולטה עילית לעבודה בחוף השנהב. מקור זה של עובדים היה כה חשוב לחיי הכלכלה של המושבה, עד שב-1932 סיפחה אפריקה המערבית הצרפתית חלק גדול מוולטה עילית לחוף השנהב וניהלה אותם כיחידה אדמיניסטרטיבית אחת. תושבים רבים בחוף השנהב ראו במס הפרה של תנאי הסכמי החסות מכיוון שנראה היה שצרפת דורשת מהשליטים המקומיים את המקבילה למנהג במקום להפך. חלק גדול מהאוכלוסייה, בעיקר בפנים הארץ, ראה במס סמל משפיל לכניעה[3][4].
ב-1908 התמנה גבּריאל אנגולבאן למושל חוף השנהב. גבּריאל אנגולבאן, שהיה בעל ניסיון מועט באפריקה, האמין שהמשך פיתוחה של המושבה אפשרי רק באמצעות כיבוש-בכוח, או "פיוס" לכאורה, של האוכלוסייה המקומית. כתוצאה מכך נשלחו משלחות צבאיות לפנים הארץ לדיכוי התנגדות ושליטים מקומיים נאלצו לציית לחוקים כנגד העבדות, לספק סבלים ומזון לכוחות הצבא ולהבטיח את שלומם של הסוחרים ואנשי השלטונות הצרפתיים. הצרפתים, מצידם, הסכימו לא לפגוע במנהגים ובמסורות ובעיקר לא להתערב בבחירת שליטים מקומיים. אף על פי כן, התעלמו הצרפתים לעיתים קרובות מהצד שלהם בהסכם והדיחו או הגלו שליטים שנחשדו בהסתה למרד. בנוסף, ארגנו הצרפתים מחדש כפרים והקימו מנגנון אדמיניסטרטיבי במדים ברוב שטחה של המושבה. לבסוף, החליפו הצרפתים את מערכת המנהג במענקים המבוססים על ביצוע[6].
המדיניות הצרפתית במושבותיה שילבה מושגים כמו התאחדות והטמעה. ההטמעה הניחה מראש את עליונותה של התרבות הצרפתית על פני תרבויות אחרות, כך שבפועל הייתה מדיניות ההטמעה במושבות מכוונת להרחיב את השפעות השפה, המוסדות, החוקים והמנהגים הצרפתיים. מושג ההתאחדות ביטא בפועל את עליונות הצרפתים במושבות, ומוסדות ומערכות נפרדות נועדו למתיישבים ולמקומיים. תחת מדיניות זו, היו תושבי חוף השנהב זכאים לשמר את מנהגיהם, כל עוד התאימו לאינטרסים הצרפתיים. נוצרה שכבת עילית של מקומיים, אשר עברו הכשרה באדמיניסטרציה הצרפתית ושימשו כמתווכים בין הצרפתים ליתר התושבים. רמת ההטמעה הגיעה לכך שלאחר 1930 קיבלה קבוצה קטנה משכבת העילית את הזכות להגיש בקשה לקבלת אזרחות צרפתית. בכל אופן, מרבית תושבי חוף השנהב סווגו כנתינים צרפתים ונשלטו תחת עקרונות ההתאחדות, ללא זכויות פוליטיות, ונאלצו לעבוד במכרות, במטעים, בסבלות ובעבודות ציבוריות אחרות כחלק מהמס שהושת עליהם. בנוסף, ציפו מהם לשרת בצבא והם היו נתונים למערכת חוקים נפרדת, ה- indigénat[7][8][9].
במלחמת העולם השנייה נשלטה מערב אפריקה הצרפתית על ידי משטר וישי, אשר הכביד ידו על האוכלוסייה באמצעות גיוס בכפייה לעבודות ציבוריות ולשירות צבאי. כניעתה המהירה של צרפת בשלביה המוקדמים של המלחמה, גרמו לשינוי חשיבתי באזור כאשר תנועות פוליטיות הוקמו במערב אפריקה הצרפתית, ובחוף השנהב בכלל זה, תוך שימת דגש על לאומיות מקומית במקום השאיפה להפוך לחלק מצרפת. אינטלקטואלים אפריקניים רבים שהחלו את דרכם בתקופה זו הפכו לכוח משמעותי בתקופה שלאחר המלחמה[10].
ב-1943 השתלטו נציגי ממשלתו הגולה של שרל דה גול מערב אפריקה הצרפתית כולה. ועידה שנערכה ב-1944 בברזוויל, אספת הבוחרים הראשונה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית והכרת הטובה של צרפת לנאמנות המושבות במהלך המלחמה הובילה לרפורמות ממשלתיות מרחיקות לכת במערב אפריקה ב-1946, במסגרתן ניתנה אזרחות צרפתית לכל הנתינים הצרפתים, הזכות להתארגנות פוליטית ומגוון צורות של עבודות כפייה בוטלו. נקודות מפנה ביחסים עם צרפת הייתה ב-1956 עם פרסום "חוק הרפורמה שמעבר לים", אשר העביר מספר סמכויות מפריז לממשלות טריטוריאליות במערב אפריקה הצרפתית ובנוסף הוסרו הגבלות שונות על הצבעה בבחירות שגרמו לחוסר שוויון[11].
עד 1958 נשלטה חוף השנהב על ידי מושלים שמונו על ידי הממשלה בפריז, אשר השתמשו במערכת אדמיניסטרטיבית ישירה וריכוזית, שנתנה רק מעט ביטוי לתושבי חוף השנהב מבחינת קביעת מדיניות. בנוסף, אימץ השלטון הקולוניאלי מדיניות של הפרד ומשול ויישם את רעיונות ההטמעה רק בקרב העילית המשכילה המקומית שעבדה עבור מנגנון המערכת השלטונית. השלטונות דאגו גם לשמר את הסטטוס קוו מבחינת שביעות רצונה של העילית המקומית, על מנת למנוע רגשות אנטי-צרפתיים. למעשה, על אף שהתנגדו לעקרונות ההתאחדות, האמינו חלק משכבת המשכילים המקומית שדרך ההטמעה יוכלו להשיג שוויון מלא עם הצרפתים ולא באמצעות קבלת עצמאות מלאה, שינוי אשר יוכל להפסיק את היתרונות הכלכליים העצומים בהיותם בריבונות צרפתית. לאחר שדוקטרינת ההטמעה יושמה במלואה, לפחות עקרונית, באמצעות הרפורמות שלאחר המלחמה, הגיעו מנהיגי חוף השנהב להסכמה שהעליונות הצרפתית נותרה בעינה והאפליה ואי השוויון יסתיימו רק בעצמאות[8].
עצמאות
בדצמבר 1958 הפכה חוף השנהב לרפובליקהאוטונומית במסגרת הקהילייה הצרפתית כתוצאה ממשאל עם שהפך את כל מושבות הפדרציה של מערב אפריקה הצרפתית לחברות בקהילה (למעט גינאה, שהצביעה נגד המהלך). ב-11 ביולי1960 הסכימה צרפת להעניק עצמאות מלאה לחוף השנהב, אשר הפכה למדינה ב-7 באוגוסט אותה שנה, תוך שהיא מאפשרת לתקופת חברותה בקהילייה לפקוע. העיר אביג'אן, אשר שמשה כמרכז המסחר הגדול, הוכרזה כבירת חוף השנהב[12].
