חוזה פריז (1783)

חוזה פריז
Treaty of Paris

ציור של בנג'מין ווסט אשר מתאר את המשלחת האמריקנית במעמד חתימת חוזה פריז. נציגי המשלחת הבריטית סירבו להשתתף בציור וכך הציור לא הושלם מעולם.
מטרה	סיום מלחמת העצמאות של ארצות הברית
חותמים	בנג'מין פרנקלין ג'ון ג'יי ג'ון אדמס דייוויד הרטלי
מקום חתימה	הוטל דה יורק, פריז, ממלכת צרפת
מקום יצירה	פריז
תאריך יצירה	3 בספטמבר 1783
תאריך אשרור	12 במאי 1784
שפות	אנגלית

חוזה פריז (באנגלית: Treaty of Paris) נחתם בפריז על ידי נציגיו של ג'ורג' השלישי, מלך בריטניה הגדולה לבין נציגי ארצות הברית של אמריקה ב-3 בספטמבר 1783, וסיים רשמית את מלחמת העצמאות של ארצות הברית. החוזה קבע את קו הגבול בין שטחי האימפריה הבריטית באמריקה הצפונית לבין ארצות הברית, על בסיס תוואי "נדיב ביותר" כלפי האמריקאים. בסעיפי ההסכם נכללו גם הסדרת זכויות דיג, השבת רכוש ושחרור שבויים.

חוזה זה, וחוזי שלום נפרדים בין בריטניה ובין האומות שתמכו באמריקאים, קרי, צרפת, ספרד והרפובליקה ההולנדית, נודעו באופן קולקטיבי כשלום פריז (1783) (אנ'). מתוך כל סעיפי החוזה, רק סעיף 1, שמכיר בקיומה של ארצות הברית כמדינה חופשית, ריבונית ועצמאית, נותר בתוקף עד ימינו.^[1]

המשא ומתן

ההצעה הצרפתית לחלוקת הגבולות באמריקה הצפונית שנדחתה על ידי האמריקאים.

המשא והמתן על שלום החל בפריז באפריל 1782 ונמשך כל הקיץ של אותה שנה. נציגי ארצות הברית היו בנג'מין פרנקלין, ג'ון ג'יי, הנרי לורנס וג'ון אדמס. את בריטניה ייצגו דייוויד הרטלי (אנ') וריצ'רד אוסוולד (אנ'). ב-30 בנובמבר 1782 נוסחה טיוטת ההסכם והוא נחתם בהוטל דה יורק שבפריז ב-3 בספטמבר 1783 על ידי אדמס, פרנקלין, ג'יי והרטלי.^[2]

בנוגע לחוזה עם ארצות הברית, אירועי המפתח התרחשו בספטמבר 1782, כאשר שר החוץ של צרפת, שארל גרבייר, רוזן ורג'ן (אנ') הציע פתרון שבעלת בריתו, ארצות הברית, התנגדה לו בתוקף. צרפת הייתה מותשת מהמלחמה, וכל הצדדים המעורבים בה שאפו להשגת שלום, למעט ספרד, שעמדה על המשך הלחימה עד אשר יעלה בידה לכבוש את גיברלטר מהבריטים. ורג'ן העלה רעיון לעסקה שתהווה תחליף להעברת גיברלטר לספרד. ארצות הברית זכתה להכרה בעצמאותה, אך הייתה מוגבלת לשטחים שממזרח להרי האפלצ'ים. בריטניה הייתה אמורה לשמור בריבונותה את השטחים שמצפון לנהר אוהיו, שהיו חלק מפרובינציית קוויבק. מדרום לשטחים אלו הייתה אמורה לקום מדינת חיץ אינדיאנית בשליטה ספרדית.

עם זאת, האמריקאים הבינו שהם יוכלו להשיג עסקה טובה יותר ישירות מבריטניה. ג'ון ג'יי הודיע מיד לבריטים שהוא מעוניין לנהל עמם משא ומתן ישיר, שיהיה מנותק מהמשא ומתן עם צרפת וספרד. ראש ממשלת בריטניה, הלורד שלבורן הסכים לכך. הוא היה הממונה על המשא ומתן מטעם הבריטים, ובשלב זה הוא הבחין בהזדמנות להפריד את ארצות הברית מצרפת ולהפוך את המדינה החדשה לשותף כלכלי בעל ערך. התנאים להתוויית הגבול המערבי של ארצות הברית היו שהיא תקבל את כל השטחים שממזרח לנהר המיסיסיפי, שמצפון לפלורידה ושמדרום לקנדה. הגבול הצפוני של ארצות הברית כפי שהושג במגעים אלו נותר כמעט כמו גבול ארצות הברית–קנדה שקיים היום.^[3] לארצות הברית ניתנו זכויות דיג על חופי קנדה והיא הסכימה לאפשר לסוחרים הבריטים וללויאליסטים לקבל בחזרה את רכושם. מבחינתה של ארצות הברית היה חוזה זה עדיף וכזה הוא היה גם מבחינתה של בריטניה. ראש הממשלה שלבורן חזה את הסחר הדו-צדדי הרווחי בין בריטניה לבין ארצות הברית המתפתחת, חזון שהוגשם בסופו של דבר.

בריטניה חתמה על הסכמים נפרדים עם צרפת ועם ספרד, ובאופן זמני, גם עם הרפובליקה ההולנדית. במסגרת החוזה עם ספרד, כל השטחים של מזרח פלורידה ומערב פלורידה הועברו לריבונותה (ללא התוויית גבול צפוני ברור, וכתוצאה מכך היה צורך ליישב את הסכסוך הזה בהסכם שנחתם במדריד ב-1795). ספרד גם קיבלה את האי מנורקה, את איי בהאמה, את גרנדה ואת מונטסראט, שנכבשו על ידי הצרפתים והספרדים, והושבו לבריטניה. ההסכם עם צרפת נגע בעיקר לחילופי השטחים הכבושים (צרפת הרוויחה בסופו של דבר רק את האי טובגו ואת סנגל שבאפריקה), אך גם נתן תוקף נוסף להסכמים קודמים, והבטיח את זכויות הדיג על חופי ניופאונדלנד. נחלותיה של הולנד באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, שנכבשו ב-1781, הושבו לה על ידי בריטניה בתמורה לזכויות סחר באיים, זאת על פי חוזה שנחתם רק ב-1784.

ב-14 בינואר 1784 אשרר הקונגרס הקונטיננטלי את חוזה פריז בשבתו בבניין הסנאט הישן של מרילנד באנאפוליס, שהייתה לבירה הראשונה של ארצות הברית לאחר המלחמה.^[4] עותקים של ההסכם נשלחו בחזרה לאירופה לאשרור על ידי שאר הצדדים המעורבים, והראשון מביניהם הגיע לצרפת במרץ 1784. בריטניה אשררה את ההסכם ב-9 באפריל 1784, ומסמכי ההסכם המאושררים הוחלפו בפריז ב-12 במאי 1784.^[5]

סעיפי החוזה העיקריים

דף הפתיחה של החוזה

הדף האחרון של החוזה

ההסכם וההסכמים הנפרדים בין בריטניה לבין האומות שתמכו באמריקאים, צרפת, ספרד והרפובליקה ההולנדית, ידוע בשם הקולקטיבי שלום פריז (1783) (אנ'). רק סעיף 1 לחוזה, שהכיר בקיומה של ארצות הברית כמדינה ריבונית ועצמאית, נותר בתוקף עד ימינו.^[1] בשנים שלאחר מכן השתנו גבולות ארצות הברית, כך ששאר סעיפי החוזה, שדנו בגבולותיה של ארצות הברית, בוטלו הלכה למעשה.

במבוא לחוזה הוכרז ש"בשם השילוש הקדוש והבלתי ניתן לחלוקה" מוצהר בזאת על תום ליבם של החותמים עליו, ומכריז על כוונת שני הצדדים "לשים מאחוריהם את כל אי-ההבנות וחילוקי הדעות" ו"להבטיח לשניהם שלום נצחי והרמוני".

1. בריטניה מכירה בקיומה של ארצות הברית (ניו המפשייר, מפרץ מסצ'וסטס, רוד איילנד ומטעי פרובידנס, קונטיקט, ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה, דלאוור, וירג'יניה, קרוליינה הצפונית, קרוליינה הדרומית וג'ורג'יה),^[6] כמדינות חופשיות, ריבוניות ועצמאיות, והכתר הבריטי וכל יורשיו מוותרים על תביעות לממשל, בעלות וזכויות טריטוריאליות של כל השטחים הללו, וכל חלק מהם מכאן והלאה.
2. הכרה בגבולותיה של ארצות הברית, כולל, אך לא רק, אלו שבין ארצות הברית לבין צפון אמריקה הבריטית מנהר המיסיסיפי ועד למושבות הדרומיות.
3. הענקת זכויות דיג לדייגי ארצות הברית בגדות הגדולות של ניופאונדלנד (אנ'), בחופי ניופאונדלנד ובמפרץ סנט לורנס.
4. הכרה בחובות על פי חוזים שישולמו לבעליהם בכל אחד מהצדדים.
5. הקונגרס הקונטיננטלי "ימליץ בכנות" לבתי המחוקקים של המדינות לזהות את כל הבעלים החוקיים של השטחים שהופקעו ו"לפעול להשבה לבעלים של כל אחוזה, זכויות ורכוש, שהוחרמו וששייכים לנתינים בריטים (לויאליסטים)".
6. שבויי מלחמה משני הצדדים ישוחררו. כל הרכוש הבריטי שבתחומי ארצות הברית יישאר בתחומיה ויחולט.
7. לבריטניה ולארצות הברית תינתן גישה תמידית לשיט במימי נהר המיסיסיפי.
8. שטחים שייכבשו לאחר חתימת הסכם זה על ידי כל אחד מהצדדים יושבו ללא מתן פיצוי.
9. אשרור החוזה יתבצע תוך שישה חודשים מיום חתימתו.

פסקת הסיום: "נחתם בפריז, ביום השלישי של חודש ספטמבר בשנת האדון אלף שבע מאות שמונים ושלוש".

השלכות

ארצות הברית ושכנותיה לאחר חוזה פריז.

היסטוריונים ציינו שהחוזה היה נדיב מאוד כלפי ארצות הברית בכל הקשור לגבולותיה המורחבים. חלקם הדגישו את העובדה שנדיבותה של בריטניה התבססה על חזון מדיני של קשרים כלכליים הדוקים בין בריטניה לבין ארצות הברית. הוויתור על רוב האזור שמעבר להרי האפלאצ'ים נועד לאפשר את צמיחתה של האוכלוסייה האמריקאית וליצור שווקים מכניסים עבור הסוחרים הבריטיים, מבלי להוציא מכספי משלם המיסים הבריטי על צבא ומנהל. נקודת המפתח החשובה בשיקול זה הייתה שארצות הברית תהפוך לשותפה מרכזית למסחר. כפי שהגדיר זאת שר החוץ הצרפתי ורג'ן מאוחר יותר, "האנגלים קנו שלום במקום ליצור אותו".^[7] ורמונט נכללה בתחומיה של ארצות הברית בשל התעקשותה של מדינת ניו יורק שוורמונט תהיה חלק משטחה, אף על פי שוורמונט הייתה אז רפובליקה עצמאית שלא נחשבה לחלק מארצות הברית.

הזכויות שתושבי המושבות קיבלו מבריטניה באופן אוטומטי כאשר הם היו תחת שלטונה (כולל הגנה מפני שודדי ים ברברים בים התיכון), בוטלו. חלק מהמדינות התעלמו מהמלצות הממשל הפדרלי, על פי סעיף 5 לחוזה, להשיב רכוש שהוחרם מהלויאליסטים, והן גם התעלמו מסעיף 6 לחוזה, כלומר עיקלו רכוש של הלויאליסטים עבור חובות שלא שולמו. חלק מהן, בעיקר וירג'יניה, גם סירבו למלא אחר דרישות סעיף 4 לחוזה וחוקקו חוקים נגד תשלום חובות לבעלי חובות בריטים. חלק מהלויאליסטים ניסו להגיש תביעות להשבת רכושם באמצעות מערכת המשפט בארצות הברית לאחר המלחמה, אם כי ניסיונות אלו עלו לרוב בתוהו.^[8]

מערכת הגבולות באמריקה הצפונית לא תאמה למעשה את שנכתב בחוזה. החוזה הגדיר את הגבול הדרומי של ארצות הברית, אך ההסכם האנגלו-ספרדי הנפרד לא הגדיר במפורש את גבולה הצפוני של פלורידה, וממשלת ספרד הניחה שהגבול היה זהה לזה שהותווה בהסכם שנחתם ב-1763, ושבו הם העבירו את שטחיהם בפלורידה לבריטניה. בעוד שהמחלוקת על מערב פלורידה נמשכה, עשתה ספרד שימוש בשליטתה בפלורידה כדי לחסום גישה אמריקאית למיסיסיפי בניגוד לסעיף 8 לחוזה.^[9] בהסכם צוין שגבולה של ארצות הברית נמשך מ"הנקודה הצפון-מערבית ביותר" של אגם היערות (כיום במשולש הגבולות שבין מינסוטה, מניטובה ואונטריו) ישירות לכוון מערב עד להגיעו לנהר המיסיסיפי. אך למעשה, הנהר לא מגיע עד לקו רוחב זה. הקו שיוצא מערבה מאגם היערות לא נפגש מעולם עם נהר המיסיסיפי. בנוסף, בהסכם פריז לא הוסבר כיצד יפעל הגבול החדש, במונחים של פיקוח על אנשים וסחורות שיעברו בין צפון אמריקה הבריטית לבין ארצות הברית. ציפיותיהם של הדיפלומטים האמריקאים לשאת ולתת על חוזה מסחרים עם בריטניה שיפתור כמה מהפרטים הבלתי גמורים שבחוזה פריז לא התגשמו ב-1784. ארצות הברית המתינה עשור עד לחתימת החוזה המסחרי הראשון שלה עם בריטניה במסגרת הסכם ג'יי.

בריטניה הפרה את הסעיף בהסכם שחייב אותה לוותר על שליטה במבצריה שבתחומי ארצות הברית "בכל המהירות האפשרית". כוחות בריטים המשיכו להיות מוצבים בשישה מוצבים באזור הימות הגדולות בנוסף לשניים בקצה הצפוני של אגם שמפליין. ב-1794, במהלך מלחמת האינדיאנים הצפון-מערבית בנו הבריטים מוצב נוסף בשטח שבו שוכנת כיום מדינת אוהיו. הם הצדיקו את מעשיהם אלו במצב הבלתי יציב ובמתחים שהתרחשו באזור לאחר המלחמה, בכשלונה של ממשלת ארצות הברית למלא אחר מחויבויותיה לפצות את הלויאליסטים על אובדן רכושם, ובצורך של הבריטים לפנות את נכסיהם באזור.^[10] כל המוצבים הללו הועברו לידיה של ארצות הברית בדרכי שלום בעקבות חתימתו של הסכם ג'יי ב-1794.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוזה פריז בוויקישיתוף

• חוזה פריז, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Treaties in Force A List of Treaties and Other International Agreements of the United States in Force on January 1, 2016". United States Department of State. p. 463.
2. Miller, Hunter (ed.). "British-American Diplomacy: The Paris Peace Treaty of September 30, 1783". The Avalon Project at Yale Law School.
3. Lass, William E. (1980). Minnesota's Boundary with Canada: Its Evolution Since 1783. Minnesota Historical Society. pp. 63–70.
4. Stairwell Room: The Treaty of Paris at Annapolis Wall, Treaty of Paris, final page, Maryland State House.
5. Smith, Dwight L. (October 1963). "Josiah Harmar, Diplomatic Courier". Pennsylvania Magazine of History and Biography. 87 (4): 420–430.
6. Peters, Richard, ed. (November 1963). "A Century of Lawmaking for a New Nation: U.S. Congressional Documents and Debates, 1774–1875". Buffalo, New York: Dennis & Co.
7. Brandon Christensen, The Peace of Paris, RealClearHistory.com. September 03, 2018.
8. Ely Jr., James W. (2007). The Guardian of Every Other Right: A Constitutional History of Property Rights. Oxford University Press. p. 35.
9. Jones, Howard (2002). Crucible of Power: A History of American Foreign Relations to 1913. Rowman & Littlefield. p. 23.
10. Benn, Carl (1993). Historic Fort York, 1793–1993. Dundurn Press Ltd. p. 17.