חברת פילסברי היא חברה במיניאפוליס, מינסוטה, שהייתה אחת היצרניות הגדולות בעולם של הדגנים ומוצרי מזון אחרים עד שנרכשה על ידי ג'נרל מילס בשנת 2001. חוק ההגבלים העסקיים חייב את ג'נרל מילס למכור חלק מהמוצרים, כך שהחברה שמרה על הזכויות של מוצרים ממותג פילסברי בקירור והקפאה, בעוד שמוצרי אפייה יבשים וכוסות נמכרו לחברת סמאקר, שבסיסה באורוויל, אוהיו ברישיון מתאים. ברינווד פרטנרס[1] הסכימו לרכוש את פילסברי מסמאקר תמורת 375 מיליון דולרים, ביולי 2018.[2]
בספטמבר 2018 הושלמה המכירה יחד עם מותגים אחרים כולל מרתה וייט והאנגר ג'ק.[3]
"C.A. Pillsbury and Company" הוקמה בשנת 1869 על ידי צ'ארלס אלפרד פילסברי ודודו, ג'ון פילסברי. החברה הייתה השנייה בארצות הברית (אחרי וושבורן-קרוסבי) שהשתמשה בגלילי פלדה לעיבוד הדגנים. המוצר המוגמר הצריך הובלה נלוות, ולכן השניים סייעו במימון פיתוח הרכבות במינסוטה.
בשנת 1889 נרכשה פילסברי וחמש טחנותיה שניצבו על גדות נהר המיסיסיפי בידי חברה בריטית. החברה ניסתה לרכוש ולהתמזג עם וושבורן-קרוסבי (ג'נרל מילס כיום), אך המנהלים בוושבורן מנעו זאת.[6] בשנת 1923, משפחת פילסברי רכשה מחדש את "פילסברי-וושבורן פלאוור מילס קומפני, לימיטד", שלאחר מכן נקראה בשנת 1935 בשם "פילסברי פלאוור מילס קומפני".[7]
שנות ה-1950
בשנת 1949 קיימה החברה תחרות אפייה ארצית, שזכתה לכינוי "פילסברי בייק אוף"; התחרות שודרה בחסות CBS במשך שנים רבות.
רק בשבעה מוצרים היה שימוש בשם פילסברי בשנת 1950, אך החברה החלה להגדיל את קו המוצרים שלה.[8] בראשית שנות החמישים התקיימה רכישת חברת באלארד & באלארד. באותן השנים החלה החברה לייצר את בצקי הביסקוויטים הארוזים, שהפכו בהמשך לאחד מהמוצרים החשובים והרווחיים ביותר של החברה בעשורים מאוחרים יותר. באותה העת, החלה החברה להשקיע בפרסומות ששודרו לעיתים תכופות בטלוויזיה. בשנת 1957 הציגה פילסברי לראשונה זמריר מסחרי ששודר בטלוויזיה, עם המילים הראשיות "Nothin' says lovin/Like somethin' from the oven/And Pillsbury says it best".[9] הזמריר הפך לחותם ידוע של החברה והיה בשימוש, עם שינויים, במשך 20 שנים (בקירוב).
גלוית פילסברי עם הכיתוב "טחנת הקמח הגדולה בעולם", מיניאפוליס, מינסוטה.
בהמשך, נוצרו קשרים בין פילסברי ובין חברות מזון כדוגמת ברגר קינג, סטייק אנד אייל, בניגנ'ס, פיצת גודפאדר, האגן דאז, קוויק ווק וגרין ג'איינט.
שנות ה-1960
בשנות השישים ייצרה פילסברי את ה-"Sweet* 10", שנוצר מנתרן ציקלמט (אנ') והפך לתחליף הסוכר הפופולרי ביותר. בשנת 1964 הציגה פילסברי תערובת שתייה בשם "Funny Face" עם שמות מסחריים ושיווקיים כדוגמת "Goofy Grape", "Rootin' Tootin' Raspberry", "Freckle Face Strawberry", "Loud Mouth Lime", "Chinese Cherry" (מאוחר יותר, "Choo-Choo Cherry") ו-"Injun Orange" (מאוחר יותר, "Jolly Olly Orange"). טעם ה-"Lefty Lemon" יצא אחריהם בשנת 1965, בנוסף לטעמים אחרים. הדמויות שהופיעו על המוצרים, נוצרו בשנת 1963 על ידי מנהל הקריאייטיב, האל סילברמן. כאשר נאסר להשתמש בנתרן ציקלמט, בוטל הייצור של "Sweet* 10" ו-"Funny Face", מה שהביא להפסד של 4.5 מיליון דולרים. שני המוצרים הונפקו מחדש לאחר השינויים, ונוצרו בגרסה ממותקת ולא ממותקת.[8]
תערובת משקה נוספת שהונפקה בשנות השישים הייתה ה-"Moo Juice"; אבקה בטעמים, ששולבה עם חלב ליצירת מילקשייק מיידי. גם האיורים שלה עוצבו על ידי האל סילברמן. על מנת לקדם את תערובת המשקה, יצאה פילסברי בקמפיינים פרסומיים וטלוויזיוניים.[10] "Moo Juice" ירד מהמדפים לאחר זמן קצר, מכיוון שהמילקשייק שנוצר ממנו נטה להיות דליל בהשוואה למוצרים דומים כמו "Frosted" של בורדן (אנ') ו-"Thick and Frosty" של בירדס איי (אנ').[10] בין שאר המזונות לילדים שעיצב סילברמן עבור פילסברי היה ה"נאגט טאון" והנאגטס בטעם שוקולד שהגיעו בשמונה אריזות שונות לאיסוף. כמו כן, ייצרה החברה חלב בשם "Gorilla Milk"; תוסףחלבון בארוחת הבוקר.
באותו העשור ייצרה פילסברי גם את "Space Food Sticks" (אנ'), במטרה לנצל את הפופולריות של תוכנית החלל. ה-"Space Food Sticks" פותחו על ידי רוברט מולר, ממציא תקני ה-HACCP המשמשים את תעשיית המזון על מנת להבטיח את בטיחות המזון. כאשר האסטרונאוט מנאס"א, סקוט קרפנטר, שוגר לחלל במסגרת תוכנית מרקורי בקפסולת אורורה 7 בשנת 1962, הוא לקח עימו את מזון החלל המוצק הראשון – קוביות אוכל קטנות שפותחו על ידי מחלקת המחקר והפיתוח של פילסברי. החברה רכשה את רשת המזון המהיר ברגר קינג בשנת 1967.[11]
שנות ה-1980 והמשך
חברת פילסברי רכשה את האגן-דאז בשנת 1983. בשנת 1999 מיזגו פילסברי ונסטלה את ייצור הגלידה האמריקאית והקנדית שלהם למיזם משותף בשם "Ice Cream Partners". לאחר מכן רכשה ג'נרל מילס את פילסברי בשנת 2001 והצליחה לקדם את המיזם המשותף. בשנת 1985 רכשה פילסברי את דייברפודס; הזכיינית הגדולה ביותר בברגר קינג בארצות הברית וחברת האם של פיצת גודפאדר.[12] בשנת 1988 מכרה פילסברי את רשת פיצת גודפאדר כחלק ממהלכי הארגון מחדש של החברה.[13] בשנת 1989 רכשה חברת גרנד מטרופוליטן (לימים, דיאג'ו) הבריטית את החברה הזו. בשנת 2001 מכרה דיאג'ו את פילסברי ליריבה הוותיקה שלה, ג'נרל מילס.
הישגים בולטים
גלוית פילסברי עם הכיתוב "טחנת הקמח הגדולה בעולם", מיניאפוליס, מינסוטה.
בעבר, טענה פילסברי שיש לה את טחנת הקמח הגדולה ביותר בעולם בפילסברי א-מיל, המשקיף על מפלי סנט אנתוני על נהר המיסיסיפי במיניאפוליס. בטחנה היו שניים מגלגלי המים עם מהחזקים ביותר שנבנו אי פעם, ולכל אחד מהם היו 1200 כוחות סוס (900 קילוואט).
בשנת 1960 פרסם רוברט ג'יי קית', סגן נשיא פילסברי, מאמר בשם "מהפכת השיווק" בכתב העת השיווקי, Journal of Marketing.[14] המאמר, שהתבסס על זיכרונותיו האישיים של קית', קבע את הדרך שבה התפתחה חברת פילסברי. הוא ציין כי החברה עברה מהתמקדות בייצור בשנות ה-60 של המאה העשרים למוקד המכירות בשנות ה-30 ולמוקד הצרכנים בשנות החמישים. המאפיינים של שלוש התקופות המובהקות הללו באבולוציה של פילסברי כוללים:[15] העידן המכוון לייצור בין השנים 1869–1930 – המאופיין ב'התמקדות בתהליכי ייצור'; עידן המכירות משנות השלושים עד שנות החמישים – המאופיין בהשקעה במחקר לפיתוח מוצרים חדשים ופרסום כדי לשכנע שווקים ורוכשים מיתרונות המוצר והעידן המכוון לשיווק, מתחילת שנות החמישים – המאופיין במיקוד הסמוי והקיים של צורכי הלקוח. בנוסף, שיער קית' כי עידן בקרת השיווק עומד להגיע. אף על פי שמאמרו של קית' תיעד במפורש את התפתחותה של פילסברי, נראה שהוא הציע כי השלבים שנצפו בפילסברי מהווים דרך אבולוציונית רגילה (ייצור ← מכירות ← שיווק) עבור מרבית הארגונים הגדולים. ממצאיו של קית' גררו תגובות שונות מטעם גופים וחברות שונות.[16][17]
^Holloway, R.J., "Leaders in Marketing: Robert Keith," Journal of Marketing, Vol. 32, July 1968, pp 74-75
^Keith, R. J., "The Marketing Revolution," Journal of Marketing,, Vol. 24, No. 1; Jul 1959-Apr 1960, pp 35-38
^Hollander, S.C., Rassuli, K.M. Jones, G.D.B., and Dix, L.F., "Periodization in Marketing History," Journal of Macromarketing, Vol. 25 No. 1, June 2005, pp 32-41, DOI: 10.1177/0276146705274982pp 32-41"
^Brown, S., "Trinitarianism: The Eternal Angel and the Three Eras Schema," in Brown, S., Bell, J. and Carson, D., Marketing Apocalypse: Eschatology, Escapology and the Illusion of the End, London, Routledge, 1996, p. 27 reports on a study which examined 15 of the top selling marketing texts, found that the although the incidence of repeating Keith's eras was waning, it had not been replaced by Fullerton's periodization, nor any other more meaningful framework.
