חבלה עצמית (אסטרטגיה קוגניטיבית)

הכשלה עצמית או חבלה עצמית (באנגלית: Self-handicapping) היא אופן פעולה, לפיה אנשים נמנעים ממאמץ ובכך מספקים לעצמם תירוץ עבור כישלון אפשרי במשימה שטרם התרחשה, כדי לא לחוות פגיעה בערך העצמי. במקרים אלו, אם הכישלון לא מתרחש וישנה הצלחה, היא נחווית כטובה אף יותר, כך שחוץ מהפגיעה שנמנעה לדימוי עצמי, שיטה זו משמשת להאדרה עצמית ולהשפעה על הרושם של אחרים על הפרט. המונח הומשג והופיע לראשונה בעבודתם של הפסיכולוגים החברתיים אדוארד ג'ונס וסטיבן ברגלס.^[1]

רקע תאורטי

הכשלה עצמית היא אסטרטגיה שנועדה למנוע פגיעות אפשריות בערך העצמי, ואף להאדיר אותו. בבסיסה, אסטרטגיה זו משתמשת ברעיון של החצנה של סיבות לכישלון והפנמה של סיבות להצלחה. כאשר אדם עומד בפני משימה נמדדת או מצב לחץ, אשר כישלון בו עלול לאיים על הערך העצמי שלו (בשל חשיבותה של המשימה, או ערך עצמי פגיע מראש), הוא עלול באופן לא מודע להתנהג באופן שיפגע בסיכויי ההצלחה שלו. לדוגמה, אדם צעיר שיוצא למסיבה וחוזר שיכור לפנות בוקר בלילה שלפני ראיון עבודה חשוב. באופן פרדוקסלי, אסטרטגיה זו מגנה על האדם מפני חוויה של פגיעה בערך העצמי, מכיוון שהיא מאפשרת לו להחצין את סיבת הכישלון. למשל, בדוגמה שהובאה: הסיבה שלא התקבלתי לעבודה היא לא מפני שאני לא מספיק טוב, אלא מפני שלא ישנתי מספיק בלילה. כלומר הסיבה לכישלון היא חיצונית, ולא נובעת ממאפיינים פנימיים קבועים. לעומת זאת, במקרה של הצלחה למרות ההכשלה העצמית, המנגנון עוזר להאדיר את הערך העצמי בכך שהוא מאפשר לאדם להרגיש שבניגוד לתנאים החיצוניים הקשים (לא ישנתי מספיק בלילה), מאפייניו הפנימיים היציבים הביאו להצלחה. כך או כך, מה שנראה במבט הראשון כהתנהגות שאינה מועילה אלא פוגעת בסיכויי ההצלחה במשימה חשובה לערך העצמי, היא למעשה אסטרטגיה שנועדה להגן על הערך העצמי ולהאדיר אותו.^[2] הכשלה עצמית יכולה להתרחש באחת משתי דרכים מרכזיות:

• הכשלה עצמית התנהגותית – כאשר האדם מבצע התנהגות שפוגעת בסיכויי ההצלחה שלו במשימה העתידית.
• הכשלה עצמית הצהרתית – כאשר האדם אומר שיש לו בעיה שפוגעת בסיכויי ההצלחה שלו במשימה העתידית (לדוגמה, "אני לא מרגיש טוב" יום לפני המבחן).^[3]

גורמים להכשלה עצמית

ברמה האישית, מספר תכונות ומאפיינים סובייקטיביים נמצאו כמנבאים לשימוש באסטרטגיה של הכשלה עצמית:

• מיקוד במשימה (Task orientation) – נמצא קשר שלילי בין הנטייה להיות ממוקד משימה לבין הכשלה עצמית, כך שאנשים שנוטים לייחס הצלחה וכישלון למאמץ במשימות יותר מאשר לתכונות אישיותיות, משתמשים פחות באסטרטגיות של הכשלה עצמית.
• ייחוס חיצוני (External Attribution) – נמצא קשר מובהק בין נטייה אישיותית לייחס כישלונות והצלחות לגורמים חיצוניים/סביבתיים ובין שימוש בהכשלה עצמית.
• חוויה של חוסר שליטה (Uncertain Personal Control) – נמצא שאנשים שנוטים לחוות חוסר שליטה בחייהם, וספציפית בהצלחות ובכישלונות שלהם, נוטים יותר להשתמש בהכשלה עצמית.
• מיקוד בביצועים (Performance Orientation) – אנשים שממוקדים יותר בביצועים שלהם, כלומר שחשוב להם יותר כיצד הם "נמדדים" בביצועיהם, נוטים יותר לשימוש בהכשלה עצמית. לבסוף, הקשר בין הכשלה עצמית ובין הערך העצמי של האדם, הוא כנראה מורכב למדי.

מחקרים שונים מצאו שאין קשר בין הערך העצמי ובין הכשלה עצמית, בעוד שמחקרים אחרים מדברים על כך שדווקא אנשים עם ערך עצמי גבוה נוטים יותר לשימוש בהכשלה עצמית.^[4][5] נמצא כי מגדר אינו מנבא הכשלה עצמית הצהרתית, אולם גברים נוטים יותר להכשלה עצמית התנהגותית בהשוואה לנשים.^[6]

השלכות על חיי הפרט

הכשלה עצמית יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון רחב של תחומי חיים, כגון:

• ספורט: מחקרים מראים שבשל העובדה שבספורט ערכו של אדם נמדד לפי ביצועים באופן פומבי, קיימת נטייה לשימוש בהכשלה עצמית בקרב ספורטאים. לדוגמה, כדורגלן עם נטייה להיפצע באימונים לפני משחק חשוב.^[7]
• שתיית אלכוהול: נשים נוטות לשתות אלכוהול, בייחוד לפני אירועים ומשימות חברתיות, כדי להגן על ערכן העצמי מפני כישלון.^[8]
• אקדמיה: נמצא כי סטודנטים פגיעים במיוחד לשימוש בהכשלה עצמית לפני בחינות חשובות.^[9]

ראו גם

• מנגנוני הגנה
• סכמה
• דיסוננס קוגניטיבי
• מקור שליטה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חבלה עצמית

הערות שוליים

1. Jones, E. E., & Berglas, S. (1978), Control of attributions about the self through self-handicapping strategies: The appeal of alcohol and the role of underachievement., Personality and Social Psychology Bulletin, 4(2), 200-206.
2. Midgley, C., & Urdan, T. (1995), Predictors of middle school students' use of self-handicapping strategies., The Journal of Early Adolescence, 15(4), 389-411.
3. Leary, M. R.; Shepperd, J. A. (1986), "Behavioral self-handicaps versus self-reported handicaps: A conceptual note"., Journal of Personality and Social Psychology. 51: 1265–1268
4. Martin, A. J., Marsh, H. W., & Debus, R. L. (2001)., Self-handicapping and defensive pessimism: Exploring a model of predictors and outcomes from a self-protection perspective., Journal of Educational Psychology, 93(1), 87.
5. Tice, D. M., & Baumeister, R. F. (1990)., Self‐Esteem, Self‐Handicapping, and Self‐Presentation: The Strategy of Inadequate Practice., Journal of Personality, 58(2), 443-464.
6. Hirt, E. R.; Deppe, R. K.; Gordon, L. J. (1991), "Self-reported versus behavioral self-handicapping: Empirical evidence for a theoretical distinction"., Journal of Personality and Social Psychology. 61: 981–991
7. Coudevylle, G., Martin Ginis, K., & Famose, J-P. (in press), . Determinants of self-handicapping strategies in sport and their effects on athletic performance., Social Behavior and Personality. International Journal
8. Bordini, E. J., Tucker, J. A., Vuchinich, R. E., & Rudd, E. J. (1986)., Alcohol consumption as a self-handicapping strategy in women., Journal of Abnormal Psychology, 95(4), 346-349.
9. Midgley, C., & Urdan, T. (2001)., Academic self-handicapping and achievement goals: A further examination., Contemporary educational psychology, 26(1), 61-75.