וֶסֶת (באנגלית: menstruation) היא הפרשה סדירה של דם ושאריות רקמות של רירית הרחם מהחלק הפנימי של הרחם דרך הנרתיק. זהו תהליך טבעי, פיזיולוגי-הורמונלי המתרחש באופן מחזורי במערכת הרבייה של נקבות בחלק מהיונקים, ובכלל זה גם בנקבות של בני אדם, כחלק מתהליכים הנחוצים לשם קיום רבייה מינית. בגוף האישה הווסת מתרחשת כל 21 עד 45 יממות אצל נשים צעירות וכל 21 עד 31 יממות אצל נשים מבוגרות. אורכו של הדימום נע בין יומיים לשבע ימממות. הווסת נפסקת בזמן היריון ובדרך כלל אינה מופיעה בזמן הנקה. היא נפסקת לחלוטין בין הגילים 45 ל-55 אחרי המנאפוזה.
עד 80% מהנשים מדווחות על תסמינים שונים לפני הווסת.[1] סימנים ותסמינים שכיחים כוללים אקנה, שדיים רגישים, נפיחות, תחושת עייפות, עצבנות ושינויים במצב הרוח.[2][3] בשעה שתסמינים אלו מפריעים לשגרת החיים, הם מוגדרים כתסמונת קדם ויסתית. בין 20% ל־30% מהנשים מדווחות שהן סובלות מהתסמונת.[1]
הווסת ידועה בשפה עממית בשם המחזור החודשי, על אף שהיא רק שלב אחד מתוך תהליך זה, המשתרע על-פני כל החודש.
במהלך המחזור החודשי, השחלה של הנקבה הבוגרת מינית משחררת ביצית אחת או יותר, בתהליך הקרוי ביוץ. רירית הרחם (Endometrium) מתעבה במקביל. לאחר הביוץ רירית הרחם מתכוננת לקראת קליטה אפשרית של ביצית מופרה, באופן שיאפשר היריון. בהיעדר הפריה והריון, הרחם משיל את הרירית, וכך נוצר מחזור חדש. חלק מרירית הרחם מופרש מן הגוף יחד עם נוזלים דמיים אחרים דרך הנרתיק. הווסת היא תהליך ניתוק רירית הרחם. הדימום, הנמשך בין יומיים לשבעה ימים אצל נשים, מעיד על כך שההריון לא התממש. אי-קבלת וסת בשנות הפוריות עשויה להוות אינדיקציה ראשונה לכך שהאישה הרה. הכוונה בביטוי "מחזור מאחר" היא שהווסת טרם התחילה במועד הצפוי, וכי קיים לפיכך סיכוי סביר להריון.
הווסת היא תהליך מחזורי טבעי המתרחש בגופה של אישה בריאה במהלך שנות הפוריות שלה. המחזור הראשון (Menarche) מתרחש בדרך כלל בטווח הגילאים 10 ל-16, ואילו המחזור האחרון (מנופאוזה) מתרחש בין הגילאים 45 ל-55, השנים של הפסקת הווסת נקראות בעברית "גיל המעבר". סטיות מדפוס זה מצריכות בדיקה רפואית.
מצב של אי-קבלת מחזור בשנות הפוריות שלא מחמת היריון קרוי אמנוריה (Amenorrhea). אחוזי שומן נמוכים בגוף (למשל, כתוצאה של אנורקסיה) ידועים כמעכבי-מחזור. בנוסף, ייתכנו מצבים של דימום ללא ביוץ (למשל, כאשר האישה נוטלת גלולות למניעת היריון, מגיעה לשלב גיל האל-וסת או סובלת מתסמונת שחלה פוליציסטית) או ביוץ ללא דימום.
נקבות ממינים אחרים של יונקי שליה עוברות מחזורי יחום, שבהם רירית הרחם נספגת מחדש לחלוטין על ידי הנקבה (ווסת סמויה) בסוף מחזור הרבייה. זואולוגים רבים רואים בכך דבר שונה ממחזור וסת "אמיתי". נקבות חיות בית המשמשות לגידול - למשל כלבים, חזירים, בקר או סוסים - מנוטרות לסימנים פיזיים של תקופת מחזור הייחום, המעידים על כך שהחיה מוכנה להזרעה.
הווסת הראשונה
רוב הנערות מקבלות את הווסת הראשונה שלהן בין גילאי 10 ל-16. הווסתות הראשונות עלולות להתאפיין בחוסר יציבות, הן מבחינת סדירות והן מבחינת זרימה. אחרי הדימום הראשון יכולים לעבור חודשים עד לקבלת הווסת הבאה, והיא יכולה להימשך יום אחד עד 10 ימים. לאחר תקופה מסוימת, הגוף ייכנס למחזור סדיר. זה יכול לקחת שנתיים או יותר. באופן כללי, נשים מקבלות כיום את הווסת הראשונה שלהן מוקדם יותר מבעבר[4]. יש לכך מספר גורמים אפשריים כמו תורשה, ריבוי הורמונים ובייחוד אסטרוגן במאכלים תעשייתיים וכן משקל יתר, מאחר ששומן מייצר אסטרוגן[5][6].
מחקר שהתפרסם בשנת 2024 הצביע על ירידה משמעותית בגיל תחילת המחזור אצל בנות בארצות הברית: הוכפל מספר הילדות שמקבלות את המחזור לראשונה בגיל 9 וכן חלה עלייה חדה במספר הבנות המקבלות מחזור לפני גיל 11. לתופעה זו ייתכנו השפעות שליליות על בריאות הבנות, הפלות, מחלות סרטן ומחלות לב.[7]
מחזור הווסת האנושי
השינויים בשחלה במהלך מחזור הווסת: 1. דימום. 2. + 3. השלב הפוליקולרי. 4. ביוץ. 5. גופיף צהוב. 6. הפרשת רירית הרחם.
אורך המחזור עשוי להשתנות, אפילו באותה אישה בין מחזורים שונים, והוא נע בין 21 ל-40 ימים. מחזור ביוץ של 28 יום נחשב למחזור סדיר ונורמלי. ראשית הדימום מציינת את תחילת המחזור, היום הראשון לדימום הוא היום הראשון למחזור, וכך הלאה. ישנה דעה כי בקרב נשים הגרות יחדיו או מבלות זמן ניכר ביחד כמו בתקופת הלימודים, זמן תחילת המחזור נוטה להסתנכרן. אפקט זה הנקרא גם "סנכרון וסתי" תואר לראשונה ב-1971 על ידי הפסיכולוגיתמרתה מקלינטוק. ב-1998 היה ניסיון להסביר את התופעה בעזרת פרומונים. ההסבר לא התקבל בעיני רבים והתופעה איננה מובנת עד היום. בכמחצית מהמחקרים בנושא לא זוהתה השפעה בין זמני הווסת של נשים שונות, ונמתחה ביקורת לגבי התכנון והניתוח במחקרים שבהם זוהה קשר כזה[8].
שלב הדימום
הדימום אורך בין יומיים לשבעה ימים. נפח נוזלי הווסת הממוצע הוא 35 מ"ל והם מכילים בין היתר דם ורירית רחם. הרירית מכילה אנזים בשם פלזמין, אשר מונע מהדם להיקרש[9]. לנוכח איבוד הדם, נשים צורכות כמות רבה יותר של ברזל מאשר גברים[דרוש מקור]. נשים רבות חשות התכווצויות רחמיות (דיסמנוריאה) ואי-נוחות ניכרת במהלך הדימום[10].
השלב הפוליקולרי (שלב הזקיק)
תחת השפעתם של הורמונים מעוררי זקיקים (Follicle Stimulating Hormones - FSH) מייצרת השחלה מספר תאי זקיקים, אשר מפרישים בתורם אסטרוגנים, ובעיקר אסטרדיול. הורמונים אלה מעבים את רירית הרחם ושולחים מסר שלילי לבלוטת יותרת המוח ומפחיתים את ייצור ה-FSH. באופן טיפוסי, רק הזקיק המפותח ביותר יכול להוסיף לגדול, כך שרק ביצית אחת תיווצר בתא נתון.
כשהזקיק המפותח ביותר מגיע לכלל בגרות, הוא מייצר די אסטרדיול כדי לעורר הפרשה חזקה של LH, או הורמון מחלמן. הדבר מתרחש בדרך כלל ביום ה-12 למחזור, ואורך קרוב ל-92 שעות. ה-LH מפתח את הביצית ומחליש את דפנות הזקיק בשחלה. תהליך זה מביא לביוץ: שחרור ביצית בוגרת (חצי מילימטר קוטרה - הגדולה בתאי האדם). השחלה המבייצת עשויה להיות השמאלית או הימנית - לא קיים תיאום כלשהו. באופן נורמלי, הביצית נקלטת בחצוצרה, שם אמורה להתבצע ההפריה. במקביל נוצרת רירית שקופה בצוואר הרחם, לצורך קליטת נוזל הזרע במהלך משגל. ביצית שאינה מופרת תתפרק.
השלב הלוטֶאלי (השלב הצהוב)
לאחר הביוץ, יותרת המוח הופכת את הזקיק ממנו התפתחה הביצית למסת תאים המכונה גופיף צהוב ("קורפוס לוטיום"). גוף זה יפריש פרוגסטרון כמו גם אסטרוגנים נוספים לתקופה כבת שבועיים. הפרוגסטרון חיוני לעיבוי רירית הרחם באופן שיאפשר קליטה והתפתחות של היריון מוקדם. במהלך שלב זה עולה חום הגוף של האישה. אם הופרתה הביצית, היא תנוע כתא עוברי בחצוצרה אל הרחם, שם תיקלט כעבור שבוע מאז הביוץ. בשלב זה העובר מאותת על קיומו באיתותים הורמונליים, אותם ניתן לאמוד בעזרת ערכות לבדיקת היריון. איתותים אלה שומרים על קיומו של הקורפוס לוטיום ומאפשרים לו להוסיף ולייצר פרוגסטרון. בהיעדר הפריה והריון, הקורפוס לוטיום מתפרק ורמות הפרוגסטרון צונחות. כך מתחיל מעגל מחזורי חדש: ללא פרוגסטרון, רירית הרחם מופרשת דרך הנרתיק ורמות ה-FSH עולות כך שנוצרים זקיקים חדשים בשחלה.
תסמיני הווסת
נשים רבות חוות תסמינים ותחושות, חלקן בלתי נעימות לפני, במהלך או לאחר שלב הדימום כתוצאה מהשינויים ההורמונליים והתכווצויות הרחם. יש כ-100[11] תסמינים שונים גופניים ורגשיים המשתנים מאישה לאישה ועשויים לכלול: כאבי גב, כאבים לאורך החלק הפנימי של הירך, כאב או התכווצות בחלק התחתון של הבטן, "כאבי מחזור" עזים (דיסמנוריאה), עייפות, מיגרנות וכאבי ראש, מצבי רוח משתנים, עצבות ועצבנות. עם זאת ישנן נשים שלא חוות תסמינים אלו. בין 20% ל-30% מהנשים חוות תסמונת קדם וסתית (PMS)[12], תופעה מורכבת, קלינית-מחזורית. התסמינים וחומרתם משתנה ממחזור למחזור כך שייתכן שבמחזור מסוים אישה תחווה את התסמינים ובמחזור הבא הם לא יופיעו. אם קיימים כאבים קיצוניים בזמן הווסת ייתכן שמדובר בתסמונת הנקראת אנדומיטריוזיס וכדאי לפנות לאבחון גיניקולוגי[11][13].
ישנן מגוון דרכים להקל על תסמינים אלו, כאשר מידת האפקטיביות של כל אמצעי משתנה בין אישה לאישה. דרכים נפוצות להקלה על כאבי הווסת:
בעוד שאורך השלב הפוליקולרי עשוי להשתנות - ואגב כך משתנה אורכו של המחזור החודשי כולו - השלב הצהוב קבוע אצל כל אישה ואורך כמעט תמיד בין 14–18 ימים. בהינתן העובדה שתאי הזרע מסוגלים לשרוד בגוף האישה בין שלושה לשישה ימים[14][15], התקופה הפוריה ביותר (כלומר, פרק הזמן בו קיים הסיכוי הטוב ביותר לכך שיחסי מין יביאו להריון) היא בערך חמישה ימים לפני הביוץ ועד יום או יומיים לאחר הביוץ. במחזור חודשי נורמלי בן ארבעה שבועות, הכוונה לשבוע השני ולתחילת השבוע השלישי של התהליך.
רבים רואים בדפוסי המחזור החודשי, וליתר דיוק בקביעה מדויקת של שלב הביוץ, בבחינת אמצעי לתכנון הריונות או למניעתם. מסיבה זו נשים רבות עורכות רישום של הופעת המחזור על שלביו השונים. יש הסבורים בטעות כי המחזור החודשי תמיד נמשך 28 ימים, והביוץ תמיד מתחיל 14 יום לאחר שלב הדימום. טעויות אלה מסתיימות פעמים רבות בהריונות בלתי רצויים, וככלל רופאים אינם ממליצים על שיטה זו כאמצעי מניעה יעיל. בנוסף, לא כל דימום נרתיקי הוא בהכרח חלק משלב הדימום הווסתי, מה שעלול להטעות רבים בחישוביהם.
השחלה כמאגר ביציות
מעריכים כי בין 400,000 ל-450,000 ביציות בלתי-בוגרות שוכנות בכל אחת מהשחלות עם הגעתה של האישה לבגרות מינית. במסגרת המחזור החודשי, כאירוע ביולוגי, משוחררת על-פי-רוב ביצית אחת מדי חודש. כך, במהלך חייה האישה תבייץ כ-400 פעמים. יתר הביציות יתפרקו בתהליך הקרוי אטרזיה. ביציות שכבר נאגרו בשחלה לא יוחלפו בביציות חדשות במהלך חייה הפוריים של האישה.
חריגות וסתית
תדירות: "המעגל המחזורי התקין" מתרחש מדי 28 ימים ± 7 ימים. מצב של מרווחים בני פחות מ-21 ימים בין מחזור למחזור מכונה פולימנוריה; מאידך, מצב של מרווחים בני יותר מ-35 ימים בין מחזור למחזור מכונה אוליגומנוריה (או אל-וסת, אם המרווחים הם בני יותר מ-180 ימים אצל אישה עם מחזור תקין).לעיתים המחזור נפסק כתוצאה משיבוש מסוים בגוף לדוגמה הפרעות אכילה חמורות ורזון קיצוני עלולים לגרום להפסקת המחזור באופן זמני. זרימה: נפח נוזלי הווסת הממוצע הוא 35 מ"ל, כאשר 10–80 מ"ל נחשבים טיפוסיים. זרימה העולה על 80 מ"ל (היפרמנוריה או מנורגיה, (בעגה: "מחזור חזק") עשויה לנבוע מחוסר איזון הורמונלי, הפרעות ברחם (ביניהן סרטן הרחם וסרטן צוואר הרחם) וסיבות אחרות. התופעה ההפוכה קרויה היפומנוריה. אחוז קטן של נשים מתאפיינות ברירית הרחם החסכונית. גופן של אותן נשים ממחזר את רירית הרחם במקום להשיל אותה וכתוצאה מכך הווסתות של אותן נשים קצרות וקלילות. לרפואה אין כיום הסבר מדוע זה קורה, אבל נשים אלו בריאות ופוריות לחלוטין[16]. משך הדימום: במצב של דימום וסתי ממושך (מטרורגיה או מנו-מטרורגיה) המחזור כולו נעשה בלתי סדיר. מצב זה מצריך בדיקה רפואית. דימום וסת כבד (מנורגיה): דימום וסתי מוגבר באופן חריג או שנמשך תקופה ממושכת מהרגיל. מאפייני מנורגיה הם במקרים רבים החלפה תכופה מאוד של טמפונים או תחבושות, וכן שימוש בו זמנית הן בטמפון והן בתחבושת כדי למנוע זליגת דם[17]. אם הדימום הווסתי פוגע בשגרת החיים או גורם לאנמיה, לצד תסמינים כמו חולשה, סחרחורות, כאבי ראש ואף התעלפויות, יש לפנות לבדיקת רופא.
טיפולים רשומים למנורגיה
קלייר - גלולה למניעת היריון בעלת התוויה לטיפול בדימום וסתי כבד וממושך (מנורגיה) שמקורו אינו בפתולוגיה אורגנית. קלייר מכילה אסטרדיול ולראט, הדומה לאסטרוגן הטבעי שמופק בגוף על ידי השחלות (ולא ההורמון האסטרוגני אתיניל אסטרדיול שנמצא בשאר הגלולות), והפרוגסטין בקלייר הוא דיאנוגסט, אשר לו תכונות אנטי אנדורגניות. התוויה זו אושרה על ידי משרד הבריאות הישראלי, ה-FDA ורשות הבריאות האירופאית EMA.במחקרים קליניים הוכחה הפחתה משמעותית ומתמשכת של 88% בכמות הדימום הווסתי הכבד לאחר 6 חודשי טיפול בהשוואה לנתוני הבסיס[18].
התקן תוך רחמי מירנה - התקן תוך רחמי למניעת היריון המאושר וכלול בסל התרופות לנשים שמלאו להן 45 וסובלות מדימום וסת מוגבר.
אסטרוגנים והורמונים דמויי-פרוגסטרון הם המרכיב הפעיל העיקרי בגלולות למניעת היריון. על פי רוב, הורמונים אלה מדמים מחזור חודשי מלא, אך מדכאים את שלב הביוץ. בדרך כלל אשה נוטלת גלולות הורמונליות אלה לתקופה בת 21 יום, ובשבעת הימים הבאים היא נוטלת גלולות-דמה חסרות השפעה, עד לתחילתו המחודשת של המחזור. במהלך שבעת הימים האחרונים מתרחש דימום, אך ללא ביוץ.
גלולות למניעת היריון בעלות תפקודים נוספים
הפחתת דימום וסת כבד (מנורגיה): הגלולה קלייר היא בעלת התוויה לטיפול בדימום וסתי כבד. קלייר מכילה את הפרוגסטיןדיאנוגסט, אשר לו תכונות אנטי אנדורגניות(עלון מידע על קלייר - אתר משרד הבריאות)[19].
הפחתת תסמונת קדם וסתית: גלולה למניעת היריון יאז פלוס היא גלולה בעלת התוויה לטיפול בתופעות טרום וסתיות חמורות (עלון מידע על יאז פלוס - משרד הבריאות האתר הרשמי)[20].
טיפול באקנה במצב בינוני: יאז היא גלולה בעלת התוויה רפואית לטיפול באקנה. יאז מכילה דרוספירנון, שהוא פרוגסטין בעל פעילות אנטי-אנדרוגנית אשר יעילותו בהפחתת האקנה הוכחה במחקרים קליניים (עלון מידע על יאז)[21].
חומצה פולית בגלולה למניעת היריון: הגלולה יאז פלוס כוללת גם מינון יומי של חומצה פולית החיונית למניעת מומים מולדים בתעלה העצבית בעוברים. הגלולה פותחה במיוחד על מנת לספק את הרמה הנחוצה של חומצה פולית לנשים המשתמשות באמצעי מניעה. מינון זה מהווה "מאגר" הנשאר בגוף האישה עד שלושה חודשים גם לאחר הפסקת נטילת הגלולה, כך שבמקרה של היריון לא מתוכנן או שנקלט מהר מהצפוי, לא יהיה חוסר של חומצה פולית בגוף האם. לאור העובדה שבמקרים רבים ההריון אינו מתוכנן, מומלץ ליטול חומצה פולית בכל יום לאורך כל גיל הפוריות"[22] (על חומצה פולית וגלולות - "אינפומד").
בעשורים האחרונים התפתחו מגוון אמצעים לספיגת נוזלי הווסת, כדי למנוע את הכתמת הבגדים. כמו בהרבה מקרים אחרים, בעבר השתמשו באמצעי ספיגה רב-פעמיים. משם עבר המשקל לאמצעי ספיגה חד-פעמיים, וכיום, עם המודעות הבריאותית והאקולוגית, פותחו אמצעי ספיגה ואגירה רב פעמיים משוכללים העושים שימוש בחומרים חדישים. בין אמצעי הספיגה והאגירה ניתן למצוא:
תחבושות היגייניות חד-פעמיות (פדים), המיועדות לשימוש חיצוני. ישנם סוגים שונים של תחבושות: האחד מכיל צמר גפן ארוז ומסודר. סוג אחר, מכיל חומרי ספיגה דחוסים שבעזרתם הדם אינו יכול לזלוג מעבר לתחבושת. יש הטוענים שחומרים אלו וחומרים אחרים שמטרתם להלבין את הפד להשגת מראה 'היגייני' יותר, מזיקים לעור הרגיש הבא איתם במגע. התחבושות נבדלות גם בקיומן או באי-קיומן של "כנפיים" - תוספת חומר שתפקידה עיטוף התחתונים וקיבוע התחבושת למקומה.
תחבושות בד - עשויות ממספר שכבות בהתאם לכושר הספיגה הרצוי. השכבה העליונה היא לרוב מכותנה רכה. השכבות הפנימיות הן מכותנה, מבד טבעי בעל כושר ספיגה גבוה יותר כגון קנבוס ובמבוק או מבד סינתטי בעל כושר ספיגה גבוה כגון Zorb. חלקן מכילות בנוסף שיכבה דקה מבד סינתטי נושם כגון PUL המונע דליפות בצורה יעילה יותר מבד טבעי. תחבושות הבד הן לרוב בעלות 'כנפיים' הנסגרות על ידי לחצני 'תיקתק' או 'סקוטש'. עבור נשים רבות, מגע בד טבעי רך עם הגוף נעים יותר ממגע תחבושת חד-פעמית.
טמפונים חד-פעמיים, המיועדים לשימוש פנימי - לספיגת נוזלי הווסת טרם צאתם מהגוף על ידי החדרת הטמפון לתוך הנרתיק. הטמפונים מתחלקים לשני סוגים: עם מוליך ובלעדיו. שימוש בטמפון אחד לאורך פרק זמן ממושך עלול ליצור זיהום ואף לגרום לתסמונת הלם רעלי. פרק הזמן המרבי המומלץ כיום לטמפון הוא 4–6 שעות. ישנם טמפונים המולבנים ליצירת מראה 'היגייני' ויש הטוענים שחומרים אלו מזיקים. קיימים טמפונים 'אורגניים' שעשויים מכותנה שאינה מרוססת ואינה מולבנת.
גביעונית - כוסית קטנה, רכה וגמישה המונחת בפתח הנרתיק ואוגרת את נוזלי הווסת. כשהגביעונית מתמלאת, היא מרוּקנת, נשטפת ומוכנסת שנית. בסוף הווסת הגביעונית מחוטאת. גביעונית מיוצרת בדרך כלל מסיליקון באיכות רפואית. קיימות גם גביעונית מגומי וגביעונית מ-TPE, וניתן להשתמש בה שנים רבות.
סופטקאפ - מזכיר בצורתו דיאפרגמה. הוא מכסה את צוואר הרחם ואוגר את נוזלי הווסת. קיימים שני דגמים. הדגם הראשון מיועד לשימוש חד-פעמי ואילו הדגם השני עמיד יותר ומיועד לשימוש חוזר במשך וסת אחת.
על-פי ההלכה, בתקופת הווסת ומספר ימים לאחריה האישה נחשבת נידה או זבה, ואין לה לקיים יחסי אישות עם בעלה בתקופה זו. בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה האישה נחשבת לטמאה בזמן הנידה והיו לכך השלכות שונות, בעיקר ביחס לכניסה להר הבית ואכילת תרומה וקדשים. בימינו ההשלכה העיקרית היא איסור קיום יחסי אישות, וכן איסור כניסה להר הבית. נושא זה מכונה בשיח היהודי טהרת המשפחה ונוהגים בזמן זה הרחקות בין הבעל לאשה, כאשר עיקר הסיבה להרחקה כיום הוא מניעת התלקחות היצרים של בני הזוג בעת הווסת, כדי שלא להעמידם בניסיון. בעת הווסת, בני הזוג נדרשים לישון במיטות נפרדות, ואסור להם לגעת זה בזה. כמו כן, ישנם מנהגים נוספים הנהוגים בימי הווסת המשתנים בין עדה לעדה.
לאחר תום הווסת על האישה לוודא שהדימום פסק, באמצעות החדרת פיסת בד לבנה הנקראת "עד". בדיקה זו נקראת הפסק טהרה. לאחר מכן, על האשה להמתין שבעה ימים שבהם עליה לבצע בדיקות טהרה יומיות, ובסיומם להגיע לטבילה במקווה.
על פי ההלכה, יש להינשא כאשר הכלה אינה בנידתה, כדי שיהיה מותר לבני הזוג להתייחד (לשהות לבד במקום סגור) לאחר נישואיהם, אף כי קיימת אפשרות להינשא בעת הווסת. לאחר המצאת גלולות למניעת היריון כלות החלו ליטול גלולות לפני החתונה כדי למנוע חופת נידה.
איסור המגע המיני במשך 4–7 ימי הווסת ועוד 7 ימי היטהרות לאחר מכן, גורם לכך שבדרך כלל בני הזוג מקיימים יחסי אישות לראשונה בכל חודש סביב זמן הביוץ, כלומר בזמן הפורה ביותר של האישה. ישנם מקרים בהם הקפדה על חוקי הנידה גורמת לכך שהאישה אינה יכולה להתעבר, מאחר שהביוץ מתרחש בזמן שבו היא אסורה על פי ההלכה. מצב זה נקרא עקרות הלכתית. בימינו יש לכך פתרונות שאינם סותרים את ההלכה[23][24][25].
התייחסות נוספת בהלכה לווסת היא לגבי חובה שיש על בני הזוג להימנע מקיום יחסי אישות בזמן בו צפוי, על פי חישובים שונים, להגיע הווסת של האישה. חובה הלכתית זו נקראת פרישה סמוך לווסת.
הוסת מוזכרת לראשונה במקרא בספר בראשית בשם אֹרַח כַּנָּשִׁים "וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים."
אזכור נוסף מופיע כאשר רחל התיישבה על התרפים שטמנה בכר הגמל והתנצלה בפני לבן שהיא אינה יכולה לקום בגלל אורח נשים.
בנצרות
ברוב הזרמים בנצרות אין מנהגים מיוחדים הקשורים לווסת. ישנם זרמים, והנצרות האורתודוקסית בכללם, האוסרים על נשים לקבל את המיסה בזמן הווסת, אם כי הלכה זו לא ידועה ולא נהוגה בכל המקומות. ישנם זרמים בנצרות המקיימים את הלכות נידה שבספר ויקרא בדומה למקובל ביהדות. בכנסייה האתיופית האורתודוקסית נאסר על נשים להיכנס לכנסייה בנידתן, או לקיים יחסי אישות[26].
באסלאם
הפרשנות המסורתית לקוראן אוסרת קיום יחסי מין בזמן הווסת, אך קרבה אחרת מותרת. כמו כן נאסר על הנשים להתפלל או לצום בזמן הווסת. יש אוסרים על נשים אף להיכנס למסגד בזמן הווסת. בסיום הווסת האישה נדרשת לבצע רחיצת היטהרות כדי שתוכל שוב להתפלל, לצום או להיכנס למסגד (בדומה לטבילה הנדרשת מהגבר והאישה לאחר שקיימו יחסי מין).
התייחסות אנטישמית
בימי הביניים הייתה טענה שלגברים יהודים יש וסת. המקור הראשון המוכר הוא של המטיףז'אק דה ויטרי[27] שפעל במאה ה-13 במסע צלב בדרום צרפת ואחר כך היה הבישוף של עכו. בספרו "קיצור תולדות ירושלים" הוא כותב כי היהודים הפכו פסיבים וחלשים כנשים ונאמר שיש להם זרם של דם בכל חודש. אחרי שטבחו את אחיהם הבל, דן אותם אלוהים לכלימה נצחית והם הפכו נוודים ופליטים מקוללים כקין, חוששים ביום ובלילה, לא מאמינים בישו[28].
אמונות תפלות הקשורות בווסת
במדינות רבות בעולם יש אמונות טפלות הקשורות לימי הווסת[29]. איסורים שונים הנקשרים בימי הדימום כוללים, בין היתר: איסור לחפוף את השיער, איסור לאכול גלידה, איסור לאכול אוכל מטוגן, איסור לשתות משקאות קרים, איסור ללכת יחפה, איסור לגעת בתינוקות, איסור לעשות פעילות גופנית, איסור לאכול עם אחרים, איסור לאפות עוגות, ועוד.
הווסת בספרות
אריך פרום, בספרו "השפה שנשכחה" מספק הסבר פסיכואנליטי למקורה של אגדת "כיפה אדומה", כאגדה שסופרה בתקופות מוקדמות על ידי האם לבנותיה, בתחילת גיל הבגרות המינית. המסר של הסיפור היה: עכשיו, כאשר יש לך כיפה אדומה, קרי וסת, עלייך להיזהר מ"זאבים".
הווסת באמנות חזותית
צילום של עבודת אמנות בנושא כאבי מחזור של האמנית ג'ואן צ'ין - האן
חלק מגל הפמיניסטי בשנות השבעים של המאה הקודמת, החלו אמניות אמרקאיות לעסוק גם בדם הווסת חלק מעיסוק מאברי מין נשיים ביצירות. האמניות ג'ודי שיקגו, חנה ווילקה, סוזן סנטורו, לינדה בנגליס ואחרות השתמשו בדם הווסת עצמו או בייצוגים שלו על מנת להנכיח בצורה חדשה את הגוף הנשי באמנות[30]. שיקגו יצרה בתחילת שנות השבעים עבודות איקוניות בנושא "הדגל האדום" (1971) - תצלום של הוצאת טמפון ספוג דם מהגוף[31]. המיצב של שיקגו חדר האמבטיה של הווסת (Menstruation Bathroom) מציג חדר אמבטיה לבן המלא במוצרים הנועדו להכיל את דם הווסת, פח אשפה מלא תחבושות משומשות וחבל כביסה עליו תלויים תחבושות רב פעמיות מטפטפות דם על רצפה לבנה[32]. ביצירה "יומן העבודה של הדם" (1972), קרולי שנימן תיעדה הפרשות החודשיות באמצעות רשתות של נייר רקמות עם דם[33].
בשנות השמונים, אמניות מאמריקה הלטינית, כמו סופי ריברה (אנ') ואנה מנדייטה ומריה אווליה מרמולג'ו שאבו גם הן השראה מהגוף הנשי ומחוויית הווסת. במספר עבודות מנדייטה מתייחסת לווסת, בעבודה שכותרתה הווסת שלנו[34] ובסדרת הפסלים שלה "נשות האבן" (Mujeres de piedra) המוקדשת לאלות הנשיות של הטאינו שאחד הפסלים מכונה Guacar (הווסת הראשונה)[35]. ריברה מציגה את התפשטות הצבע האדום לאחר שטמפון נזרק לשירותים[36]. מרמולג'ו הציגה פרפורמנס בו היא מכוסה בתחבושות היגייניות והתחבושות המכסות את איבר מינה ספוגות בדם[36][37].
