שם הסרט מתכתב עם Blowup, יצירת המופת של מיכלאנג'לו אנטוניוני משנת 1966 המהווה השראה תמתית ועלילתית לסרט. הסרט עוסק בתוכן דומה של חקירת רצח באמצעות אמנות, אך מחליף את מדיום הצילום במדיום הקלטת האודיו, ובכך הוא מתכתב גם עם הסרט השיחה של פרנסיס פורד קופולה (שגם הושפע מסרטו של אנטוניוני). דה פלמה הגה את הקונפסט בזמן שעבד על המותחן לבוש לרצח (1980). הסרט צולם בשלהי הסתיו ובחורף של 1980 בפילדלפיה, בתקציב נמוך יחסית של 18 מיליון דולר.
התפוצצות לא זכה להתעניינות הקהל בזמן אמת, למרות שזכה לביקורות חיוביות מרוב המבקרים. המשחק של השחקנים הראשיים של טרבולטה ואלן, הבימויו של דה פאלמה והסגנון הוויזואלי צוינו כנקודות החוזקה של הסרט. המבקרים זיהו גם את הקשר הסגנוני והעלילתי ליצירותיו של אלפרד היצ'קוק, שאותו דה פאלמה מעריץ, ולסרטי האימה האיטלקיים ג'אלו (Giallo).[2][3] בחלוף השנים, הסרט זכה למעמד של סרט פולחן[4] וזכה להפצה מחודשת באוסף קריטון (Criterion Collection).[5]
עלילה
ג'ק טרי (טרבולטה) הוא טכנאי קול בפילדלפיה. הוא עובד יחד עם המפיק שלו על פוסט-פרודקשן לסרט סלאשר דל תקציב. המפיק דורש ממנו לספק צרחה ריאליסטית חדשה לסצנה עליהם הם עובדים. לשם כך, ג'ק יוצא בלילה להקליט רעשי רקע חדשים בפארק מקומי. בזמן ההקלטה, הוא מבחין במכונית הסוטה מהכביש אל נחל סמוך. הנהג נהרג, אך ג'ק מצליח לחלץ אישה צעירה שנכלאה במכונית, סאלי (אלן) ולוקח אותה לבית חולים. בבית החולים בלש חוקר את ג'ק על התאונה, וג'ק מבקש ממבקש מסאלי המטושטשת לצאת איתו לשתות. מתברר כי נהג המכונית היה המושל ג'ורג' מקריאן, מועמד לנשיאות, וכי סאלי הייתה נערת הליווי שלו. מקורביו של מקריאן מנסים להסתיר את מעורבותה של סאלי באירוע, ומשכנעים את ג'ק להבריח אותה מבית החולים ולהכחיש את הסיפור.
ג'ק לוקח את סאלי איתו למלון דרכים, שם הוא משגיח עליה ומאזין להקלטת האודיו שהקליט בזמן התאונה. הוא מזהה בהקלטה קול ירייה, שקודם לרחש התפוצצות הצמיג שלכאורה גרם לתאונה. הוא לומד מדו"ח חדשותי שצלם ושמו מני קארפ (פרנץ) היה גם הוא בפארק באותו לילה וצילם את התאונה. קרפ מוכר סטילס מהסרט שלו לצהובון מקומי, וג'ק ממהר לקנון עותק וגוזר ממנו את התמונות. ג'ק עורך את התמונות יחד לסרט ביתי ומסנכרן אותן עם האודיו שהקליט. כשהוא מזהה את הירייה מההקלטה בסרט, הוא מבין שהתאונה הייתה למעשה התנקשות. בינתיים, אדם מסתורי פורץ למחסן משטרתי בו מוחזק הרכב מהתאונה ומחליף את הצמיג המחורר בצמיג אחר.
לצופים מתגלה שסאלי וקארפ הם פושעים-שותפים, ואחד ממתחריו של מקריאן שכר אותם כדי להוציא את מקריאן מהמרוץ לנשיאות: התוכנית הייתה שסאלי תפתה את מקריאן וקארפ יארוב להם ויצלם תמונות של הסקנדל. שותף נוסף בקונספירציה הוא האדם שפרץ למחסן המשטרתי: בורק (לית'גו), שתפקידו היה לארגן את כל המבצע. עם זאת, בורק החליט לשנות את התוכנית על ידי פיצוץ הצמיג של מכוניתו של מקריאן בירי, ובכך גרם לתאונה ולמותו. כשלבורק נודע שג'ק וסאלי מנסים לפענח את האמת מאחורי התקרית, הוא מתכנן למחוק את הקלטת של ג'ק ולהרוג את סאלי כדי להסתיר את העקבות שלו. בורק מנסה לרצוח את סאלי, אבל לאחר מעשה הוא מבין שהוא בטעות רצח מישהי אחרת שדומה לה. כדי לחפות על הרצח ועל הרצח המתוכנן של סאלי הוא מנסה לגרום לרצח להיראות כמו מעשה ידיו של רוצח סדרתי, "חונק פעמון החירות".
בניסיון להסתיר את עניין נערת הליווי, מקורביו של מקריאן לוחצים על סאלי לעזוב את העיר, אבל ג'ק משכנע אותה להישאר ומנסה לתחקר אותה בנוגע לתקרית. תחילה סאלי מסתייגת, אך בסופו של דבר היא מסכימה לשתף עמו פעולה. כשהם יוצאים לשתות, ג'ק מגלה לה כיצד עזב את הקריירה הקודמת שלו במשטרה בעקבות פעולת האזנות סתר בה היה מעורב הוביל למותו של שוטר סמוי.
כדי לסייע לג'ק לחקור את רצח מקריאן, סאלי גונבת את סרטו המלא של קארפ מליל התאונה. כשג'ק מסנכרן את הסרט ען ההקלטה שלו מתגלה בבירור שמדובר בהתנקשות. ג'ק מנסה להעביר את הקלטת למשטרה, אבל המשטרה מחזירה לו אותה בטענה שהיא ריקה. מגיש תוכנית אירוח מקומית, פרנק דונהו (קורט מאי), מבקש לראיין את ג'ק בשידור ולשדר את הקלטות בטלוויזיה. ג'ק מסתייג בהתחלה אבל בסופו של דבר מסכים. בורק עוקב אחר ההתפתחות דרך האזנה לטלפון של ג'ק. הוא מתקשר לסאלי ומציג את עצמו כדונהו, ומבקש ממנה לפגוש אותו בתחנת רכבת עם הקלטות. כאשר סאלי מספרת לג'ק על הפגישה המתוכננת שלה עם "דונהו", ג'ק נעשה חשדן. הוא מעתיק את קלטות האודיו, אך אין לו זמן להעתיק את הסרט לפני הפגישה של סאלי.
לפני הפגישה שלו עם סאלי, בורק רוצח זונה בתחנת הרכבת ומחתים אותה בסימן "פעמון החירות". ג'ק מרשת את סאלי במכשיר האזנה כדי לעקוב אחר הפגישה, אבל מייד כשהוא שומע את קולו של בורק במקום קולו של דונהו הוא נבהל. ג'ק מנסה להזהיר אותה, אך סאלי ובורק חומקים לפני שהוא מגיע אליהם. ג'ק נוסע כמטורף ברחבי פילדלפיה, מנסה להדביק אותם ולהציל את סאלי, אך מרסק את הרכב שלו במהלך המרדף ומתעלף. כשהוא מתעורר, בורק השיג כבר השיג את הסרט מסאלי וזרק אותו לנהר. לאחר מכן הוא לוקח את סאלי לגג ותוקף אותה. ג'ק מקשיב לתקיפה במכשיר ההאזנה שלו ומבחין בהם כשסאלי צורחת צרחת אימים. הוא מפתיע את בורק ומצליח לדקור אותו למוות, אבל זה כבר מאוחר מדי: בורק כבר חנק את סאלי. ג'ק לוקח את גופה חסר החיים בזרועותיו כשזיקוקים מאירים את השמיים.
מותו של בורק, בשילוב עם אובדן הסרט, מביאות לסיום מר: קלטות האודיו של ג'ק לבדו אינן מספיקות כדי להוכיח את הקונספירציה. ג'ק מתחיל להאזין להקלטת הצרחה של סאלי שוב ושוב והופך לאובססיבי אליהן. בסצנה הסיום הוא שוב בחדר העריכה משתמש בצרחת המוות של סאלי בסרט הסלאשר. המפיק נלהב מכך שמצא צעקה מושלמת ואותנטית, ומנגן אותה מספר פעמים, וג'ק הנסער מכסה את אוזניו.
לאחר שסיים לעבוד על סרטו " Dressed to Kill", דה פלמה שקל לביים מספר פרויקטים נוספים, ביניהם " אקט של נקמה" (בהמשך הופק כסרט טלוויזיה עבור HBO בכיכובם של צ'ארלס ברונסון ואלן בורסטין), פלאשדאנס ותסריט משלו בשם "אפקטים אישיים"[6] שהיווה את הבסיס ל"התפוצצות" אך התרחש בקנדה.
דה פלמה העביר את מקום התרחשות העלילה לפילדלפיה, פנסילבניה, עיר הולדתו.[6] תקציב הרט עמד על 9 מיליון דולר, תקציב גבוה עבור דה פלמה באותם זמנים, וההפקה שילמה 9 מיליון דולר נוספים כדי לשווק את הסרט. דה פלמה שקל ללהק את אל פצ'ינו לתפקיד ג'ק טרי, אך בסופו של דבר בחר בג'ון טרבולטה, שבעצמו דחק בדה פלמה ללהק את ננסי אלן (השלושה עבדו בעבר יחד על "קארי"); דה פלמה היסס בהתחלה מאחר שהוא ואלן היו נשואים באותה תקופה, ולא רצו שאלן תהיה בעלת מוניטין של שחקנית שעובדת רק עם בעלה - אך בסופו של דבר הסכים. בנוסף לטרבולטה ואלן, דה פלמה ליהק שחקנים ואנשי צוות נוספים איתם כבר שיתף פעולה בעבר: דניס פרנץ (Dressed to Kill, The Fury, Body Double); ג'ון לית'גו (אובססיה, העלאת קיין בשנים מאוחרות יותר); הקולנוע וילמוס זיגמונד (אובססיה); העורך פול הירש (היי אמא!אחיות ,פנטום גן העדן, אובססיה, קארי, הזעם); והמלחין פינו דונאג'יו (קארי, סרטי בית, לבושים להרוג).
תמות ואזכורים
התפוצצות מתמקדת במכניקה של היצירה הקולנועית, ועוסקת באופן ארס פואטי רפלקסיבי בסרט כמדיום שבו, באופן שבו הסגנון הוא התוכן.[7] בסצינות רבות, הסרט מתאר את האינטראקציה בין סאונד לתמונה, את האופן שבו השניים מחוברים זה לזה, ושיטות בהן הם נערכים מחדש, מתוכננים מחדש ומאורגנים מחדש כדי לחשוף אמיתות חדשות או היעדר אמת אובייקטיבית כלשהי.[6] בסרט נעשה שימוש בכמה מן הטכניקות שנעשו לסימני ההיכר של דה פאלמה: מסך מפוצל, עדשת הדיופטר המפוצלת, והשוט ארוך.[8]
כמו במספר סרטי דה פלמה אחרים, התפוצצות בוחן את כוח האשמה; גם ג'ק וגם סאלי מונעים לעזור לתקן את עוולות עברם, כשלמעשיהם השלכות טרגיות.[6] דה פלמה גם חוזר לבקר את נושא המציצנות, נושא שחוזר על עצמו בחלק גדול מהעבודות הקודמות שלו (למשל: ”היי, אמא!”, ”אחיות”, ו-”לבוש לרצח”). ג'ק מציג אלמנטים של אבל כזה שעובד עם צליל במקום תמונה. וכן, סצנת הפתיחה מציגה גרסה מוגזמת ומחוצנת של המציצנות בקולנוע דרך הסרט בתוך הסרט. שני מוטיבים אלו בולטים גם ביצירתו של היצ'קוק.
הסרט משלב רמיזות מרובות הן לסרטים אחרים והן לאירועים היסטוריים. השחזור האובססיבי של הגיבור להקלטת שלו לחשיפת רצח אפשרי, מתכתבים הן עם יצרים[9] והן עם "השיחה".[10] הסרט מרמז על אלמנטים מפרשת ווטרגייטורצח קנדי והקונספירציות שנקשרו בהן. הסרט גם נזכר באלמנטים מפרשת צ'פקווידיק[7] אם כי דה פלמה ניסה במכוון להימנע מהדמיון.[6]
דה פלמה התייחס במפורש לשניים מהפרויקטים הקודמים שלו. בשלב מסוים בסרט, דניס פרנץ צופה בסרטו של דה פלמה Murder a la Mod בטלוויזיה. במקור, הדמות הייתה אמורה לצפות Dementia 13 של קופולה, אך רוג'ר קורמן דרש יותר מדי עבור הזכויות.[6] הפלאשבק בו הגיבור נזכר באירוע שבו הוביל למותו של מודיע משטרתי, נלקח גם מפרויקט שדה פלמה זנח בשם "נסיך העיר", שבסופו של דבר בוים על ידי סידני לומט.
קבלה
הסרט יצא לאקרנים ב-24 ביולי 1981, וזכה לשבחים ממבקרים.[6]פאולין קאל המבקרת של הניו יורקר כתבה ”דה פלמה זינק למקום שרוברט אלטמן השיג עם סרטים כמו הקלפן והייצאנית ונשוויל ושפרנסיס פורד קופולה הגיע אליו עם סרטי הסנדק - כלומר, למקום בו מתעלים אל מעבר לז'אנר, ומה שמעבר לו הוא חזון של אמן... זה סרט נהדר. טרבולטה ואלן הם מבצעים קורנים”.[11] בסקירה של רוג'ר איברט הטר העניק לסרט ארבעה מתוך ארבעה כוכבים בשיקגו סאן-טיימס וציין כי הסרט ”מאוכלס על ידי אינטליגנציה קולנועית אמיתית. הקהל לא מושפל... אנו חולקים את ההתרגשות שבלהבין כיצד הדברים מתפתחים ונפרשים, כאשר לעיתים קרובות כל כך הסרטים זקוקים לנו רק כעדים פסיביים.”[9] באתר Rotten Tomatoes ניתן לסרט דירוג ממוצע של 85% בהתבסס על 47 ביקורות, עם ציון ממוצע של 7.75/10.[12]
אף על פי שזכה לביקורות חיוביות, הסרט נכשל בקופות. וזכה להכנסות נמוכות בהרבה מן המצופה.
עם זאת המוניטין הציבורי של הסרט צמח משמעותית בשנים שלאחר יציאתו לאור. כסרט על יצירת סרטים, הוא זכה להערכה רבה בקרב חובבי ויוצרי קולנוע.[13] ביניהם, קוונטין טרנטינו ששיבח את הסרט בעקביות[14] ודירג אותו לצד ריו בראבו ולצד נהג המונית כאחד משלושת סרטיו האהובים בכל הזמנים.[15] הסרט גם השפיע על בחירתו של טרנטינו ללהק את טרבולטה לסרט ספרות זולה. בנוסף טרנטינו ערך מחווה לסרט, כשהשתמש במוטיב המוזיקלי "סאלי וג'ק" מתוך הפסקול, עבור סרטו שלו חסין מוות. נואל מורי וסקוט טוביאס מה- AV Club הציבו את התפוצצות במקום הראשון ברשימת הסרטים הטובים ביותר של דה פלמה ("המהותיים"), ותארו אותו כ"סרט דה פלמה המובהק ביותר, מחקר זה של אומנות הקולנוע החוקר פוליטי הכיסוי מתחתן עם מתח, הומור חולני, מיניות וציניות שמאלנית למחקר רפלקטיבי ללא הפסקה של אמנות המחקה אמנות מחקה חיים."[16] באפריל 2011 הפך הסרט לחלק מאוסף קריטון עם הוצאת DVD ובלו-ריי.[17] התוספות כוללות ראיונות חדשים עם בריאן דה פלמה וננסי אלן.[8] גרסת קריטריון כוללת גם את הסרט הראשון של דה פלמה באורך העלילה Murder a la Mod.
