התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (באנגלית: First Amendment) הוא חלק ממגילת הזכויות הנספחת לחוקת ארצות הברית. התיקון התקבל על ידי הקונגרס בשנת 1791 והוא אוסר על חקיקת חוקים אשר עוברים על אחת מהמגבלות הבאות:
התיקון הראשון קבע שעל הקונגרס אסור להפר את שש הזכויות הללו, אולם עם הזמן טענו בתי המשפט כי התיקון חל גם על הרשות המבצעת והרשות השופטת. לאחר שחוקק התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי חלקים מ"מגילת הזכויות" תקפים לא רק במישור הפדרלי אלא גם במדינות עצמן. עם זאת, רק החל מאמצע המאה ה-20 החל בית המשפט העליון של ארצות הברית לפרש את כל "מגילת הזכויות" כחלה על כל המדינות באופן מנדטורי.
בשנת 1919 הרכב של בית המשפט העליון של ארצות הברית בראשות השופט אוליבר ונדל הולמס קיבל החלטה המגבילה את תחום החלות של התיקון הראשון במקרה שמימוש התיקון הראשון (וכן מימושן של זכויות אחרות, בסיסיות ככל שתהיינה) יוצר "סכנה ברורה ומיידית שתיגרמנה הרעות שהקונגרס מוסמך למונען".
Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the Government for a redress of grievances.
חירות דתית, הידועה גם בשם חופש הדת, היא "זכותו של כל אדם להאמין, לדבר ולפעול - באופן אינדיבידואלי ובקהילה עם אחרים, בפרטיות ובפומבי – בהתאם להבנתם את האמת הסופית".[1] ההכרה בחופש הדת כזכות הראשונה המוגנת במגילת הזכויות מצביעה על הבנתם של המייסדים האמריקאים לגבי חשיבות הדת לפריחה אנושית, חברתית ופוליטית.[1] חופש הדת[1] מוגן על ידי התיקון הראשון באמצעות סעיף ההקמה וסעיף המימוש החופשי שלו, שיחד מהווים את סעיפי חופש הדת של התיקון הראשון.[2] הסעיף הראשון אוסר על כל "הקמת דת" ממשלתית והשני אוסר כל התערבות שלטונית ב"מימושה החופשי".[3] הסעיפים הללו של התיקון הראשון עוסקים ומקיפים את "שתי הזירות הגדולות של הדת במשפט החוקתי".
{{cite web}}