הרפובליקה הסורית השנייה

הרפובליקה הסורית השנייה
الجمهورية العربية السورية

דגל סמל
ממשל
שפה נפוצה	ערבית
עיר בירה	דמשק
גאוגרפיה
יבשת	אסיה
היסטוריה
הקמה
חוקה חדשה	5 בספטמבר 1950
פירוק
הפיכת הבעת'	8 במרץ 1963
ישות קודמת	הרפובליקה הסורית הראשונה 1950: הרפובליקה הסורית הראשונה הרפובליקה הערבית המאוחדת 1961: הרפובליקה הערבית המאוחדת
ישות יורשת	הרפובליקה הערבית המאוחדת 1958: הרפובליקה הערבית המאוחדת עיראק (1963–1991) 1963: הרפובליקה הערבית הסורית

הרפובליקה הסורית השנייה,^[1][2] באופן רשמי: הרפובליקה הסורית, התקיימה בין השנים 1950–1958. הרפובליקה הערבית הסורית התקיימה בין השנים 1961–1963 והחליפה את הרפובליקה הסורית הראשונה, אשר הפכה לעצמאית באפריל 1946 מהמנדט הצרפתי. הרפובליקה השנייה נוסדה על בסיס החוקה הסורית משנת 1950, שהושעתה בין השנים 1953–1954 בתקופת שלטונו של אדיב שישכלי, ומאוחר יותר כאשר הצטרפה סוריה עם רפובליקת מצרים להקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת בשנת 1958. הרפובליקה השנייה התחדשה כאשר סוריה פרשה מהאיחוד בשנת 1961. בשנת 1963 עלתה מפלגת הבעת' הסורית לשלטון בהפיכה צבאית עקובה מדם, שהניחה יסודות למבנה הפוליטי בסוריה בעשורים הבאים.

הדגל הירוק, הלבן, השחור והאדום הוא הדגל הראשון של הרפובליקה הערבית הסורית ועם השימוש הקצר ביותר, משנת 1961 עד 1963. דגל זה שימש גם כדגל האופוזיציה הסורית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.

רקע

הרפובליקה הסורית המנדטורית (1930–1946)

חוקת הרפובליקה הסורית, 14 במאי 1930

פרויקט החוקה החדש נדון על ידי אספה מכוננת שנבחרה באפריל 1928, אך מכיוון שהגוש הלאומי התומך בעצמאות זכה ברוב והתעקש להכניס כמה סעיפים "שלא שמרו על זכות הכוח המנדטורי", האספה התפרקה ב-9 באוגוסט 1928. ב-14 במאי 1930 הוכרזה מדינת סוריה כרפובליקה של סוריה וחוקה סורית חדשה הוכרזה על ידי הנציב העליון הצרפתי, במקביל לחוקה הלבנונית, חוקת סנג'ק אלכסנדרטה, חוקת מדינת העלווים, חוקת מדינת ג'בל א-דרוז.^[3] דגל חדש הוזכר גם בחוקה זו:

דגל סוריה יורכב כדלקמן, האורך יהיה כפול מהגובה. הוא יכיל שלוש רצועות בעלות מידות שוות, הפס העליון יהיה ירוק, הפס האמצעי לבן והפס התחתון שחור. החלק הלבן יישא שלושה כוכבים אדומים בשורה, עם חמש נקודות לכל אחד.^[4]

במהלך דצמבר 1931 וינואר 1932 התקיימו הבחירות הראשונות על פי החוקה החדשה, על פי חוק בחירות הקובע "ייצוג של מיעוטים דתיים" כפי שהוטל על פי סעיף 37 לחוקה.^[4] הגוש הלאומי היה במיעוט בלשכת הצירים החדשה עם 16 צירים בלבד מתוך 70, בשל זיוף הצבעות אינטנסיבי של הרשויות הצרפתיות.^[5] בין הצירים היו גם שלושה חברי המפלגה הלאומנית הכורדית הסורית Xoybûn (Khoyboun), חליל ביי אבן איברהים פאשה (מחוז אל-ג'זירה), מוסטפא ביי אבן שהין (ג'רבולוס) וחסן אעוני (כורד דאג).^[6] בהמשך השנה, מה-30 במרץ עד 6 באפריל, נערכו "בחירות משלימות".^[7]

בשנת 1933, צרפת ניסתה לכפות על הסכם העצמאות דעות קדומות לטובת צרפת. היא הבטיחה עצמאות הדרגתית אך שמרה על הרי סוריה תחת שליטה צרפתית. ראש המדינה הסורי באותה תקופה היה שליט בובה צרפתי, מוחמד עלי ביי אל-עביד. בראש ההתנגדות החריפה להסכם זה עמדו הבכירים הלאומנים והפרלמנטרים האשם אל-אתאסי, שקראו לשביתה של 60 יום במחאה. הקואליציה הפוליטית של אתאסי, הגוש הלאומי, גייסה תמיכה עממית מסיבית בקריאתו. מהומות והפגנות השתוללו, והכלכלה נעצרה.

לאחר משא ומתן במרץ עם דמיאן דה מרטל, הנציב העליון הצרפתי בסוריה, נסע האשם אל-אתאסי לפריז, בראש משלחת בכירה של הגוש. הממשלה הצרפתית החדשה בראשות החזית העממית, שהוקמה ביוני 1936 לאחר הבחירות באפריל–מאי, הסכימה להכיר בגוש הלאומי כנציגים הלגיטימיים היחידים של העם הסורי והזמינה את אל-אתאסי למשא ומתן עצמאי. ההסכם שהתקבל קרא להכרה מיידית בעצמאות סוריה כרפובליקה ריבונית, כאשר השחרור המלא יינתן בהדרגה לאורך 25 שנים.

בשנת 1936 נחתמה אמנת העצמאות הצרפתית-סורית, אמנה שלא תאושר על ידי הפרלמנט הצרפתי. עם זאת, ההסכם איפשר לג'בל דרוז, האזור העלאווי (הנקרא כיום לטקיה), ואלכסנדרטה להשתלב ברפובליקה הסורית במהלך השנתיים שלאחר מכן. לבנון הגדולה (כיום הרפובליקה הלבנונית) הייתה המדינה היחידה שלא הצטרפה לרפובליקה הסורית. האשם אל-אתאסי, שהיה ראש הממשלה בתקופתו הקצרה של המלך פייסל (1918–1920), היה הנשיא הראשון שנבחר על פי חוקה חדשה שאומצה לאחר חוזה העצמאות.

האמנה הבטיחה התאגדות של האזורים האוטונומיים של הדרוזים והעלווים לתוך סוריה רבתי, אבל לא לבנון, שבה צרפת חתמה על הסכם דומה בחודש נובמבר. ההסכם הבטיח גם צמצום ההתערבות הצרפתית בענייני פנים בסוריה וכן צמצום הכוחות, כוח האדם והבסיסים הצבאיים בסוריה. בתמורה, התחייבה סוריה לתמוך בצרפת בעת מלחמה, כולל השימוש במרחב האווירי שלה, ולאפשר לצרפת להחזיק שני בסיסים צבאיים בשטח סוריה. הוראות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות אחרות נכללו אף הם בהסכם.

אתאסי שב לסוריה בניצחון ב-27 בספטמבר 1936 ונבחר לנשיא הרפובליקה בנובמבר.

בספטמבר 1938, צרפת שוב הפרידה את הסנג'ק הסורי של אלכסנדרטה והפכה אותו למדינת האטיי. מדינת האטיי הצטרפה לטורקיה בשנה שלאחר מכן, ביוני 1939. סוריה לא הכירה בשילוב האטיי בטורקיה והנושא עדיין שנוי במחלוקת עד היום.

האיום המדיני והגאוגרפי, שנוצר עם עלייתו של אדולף היטלר, גרם לפחד מכך ששטחי סוריה יהיו מוקפים על ידי גרמניה הנאצית, וזאת במידה וצרפת תוותר על מושבותיה במזרח התיכון. שיקול זה, יחד עם נטיות אימפריאליסטיות מתמשכות ברמות מסוימות בממשלת צרפת, הביא את צרפת לשקול מחדש את הבטחותיה ולסרב לאשרר את ההסכם. כמו כן, צרפת מסרה את סנג'ק אלכסנדרטה, ששטחה היה מובטח כחלק מסוריה בהסכם, לטורקיה. שוב פרצו מהומות, אתאסי התפטר, ועצמאות סוריה נדחתה עד לאחר מלחמת העולם השנייה.

עם נפילת צרפת בשנת 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה, סוריה הייתה בשליטת ממשלת וישי עד שהבריטים והצרפתים החופשיים פלשו לכבוש את המדינה ביולי 1941. סוריה הכריזה שוב על עצמאותה בשנת 1941 אך רק ב-1 בינואר 1944 הוכרה כרפובליקה עצמאית.

בשנות ה-40, בריטניה דגלה בחשאי ביצירת מדינה סורית רבתי שתבטיח לבריטניה מעמד מועדף בעניינים צבאיים, כלכליים ותרבותיים, בתמורה לעצירה מוחלטת של השאפתנות היהודית בארץ ישראל. צרפת וארצות הברית התנגדו להגמוניה הבריטית באזור, מה שהוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל.^[8]

ב-27 בספטמבר 1941 הכריזה צרפת, מכוח המנדט, ובמסגרתו, על עצמאותה וריבונותה של המדינה הסורית. בהכרזה נכתב כי "העצמאות והריבונות של סוריה ולבנון לא ישפיעו על המצב המשפטי כפי שהוא נובע מחוק המנדט. אכן, ניתן לשנות מצב זה רק בהסכמת מועצת חבר הלאומים, בהסכמת ממשלת ארצות הברית, החתומה על האמנה הפרנקו-אמריקאית מיום 4 באפריל 1924, ורק לאחר סיום ההסכמים בין ממשלת צרפת לבין ממשלת סוריה ולבנון שאושרו כדין בהתאם לחוקי הרפובליקה הצרפתית.^[9]

בנט ברומס אמר כי חשוב לציין כי היו כמה חברות מייסדות באו"ם שמעמדם מוטלת בספק בזמן ועידת סן פרנסיסקו וכי ממשלת צרפת עדיין ראתה בסוריה ולבנון כמנדטים.^[10]

דאנקן הול אמר "לפיכך, ניתן לומר שהמנדט הסורי הופסק ללא כל פעולה רשמית מצד הליגה או ממשיכתה. המנדט הופסק על ידי הצהרת סמכויות החובה, והמדינות החדשות עצמן, על עצמאותן, ואחריו תהליך של הכרה בלתי מותנית באופן חלקי על ידי סמכויות אחרות, שהסתיימה בכניסה רשמית לאו"ם. סעיף 78 לצ'רטר סיים את מעמד ההדרכה לכל מדינה חברה: 'מערכת הנאמנות לא תחול על שטחים שהפכו לחברים באו"ם, היחסים ביניהם יתבססו על כבוד לעקרון השוויון הריבוני'".^[11] כך שכאשר האו"ם קם באופן רשמי ב-24 באוקטובר 1945, לאחר אשרור אמנת האו"ם על ידי חמשת חברי הקבע, מכיוון שסוריה ולבנון הן מדינות מייסדות, המנדט הצרפתי לשתיהן הופסק באופן חוקי בתאריך זה והושגה עצמאות מלאה.^[12]

ב-29 במאי 1945, צרפת הפציצה את דמשק וניסתה לעצור את מנהיגיה הנבחרים באופן דמוקרטי. בזמן שמטוסים צרפתיים הפציצו את דמשק, ראש הממשלה פאריס אל-חורי השתתף בוועידה המייסדת של האו"ם בסן פרנסיסקו, והציג את טענת סוריה לעצמאות מהמנדט הצרפתי.

עצמאות סוריה הושגה ב-24 באוקטובר 1945, תוך הכרה של הקהילה הבינלאומית. המשך הלחץ מצד קבוצות לאומיות סוריות ולחץ בריטי אילץ את הצרפתים לפנות את כוחותיהם האחרונים ב-17 באפריל 1946. אף שהתפתחות כלכלית מהירה באה בעקבות הכרזת העצמאות, הפוליטיקה הסורית מהעצמאות עד סוף שנות השישים התאפיינה בטלטלות.

הרפובליקה הסורית הראשונה העצמאית (1946–1950)

שנות העצמאות הראשונות היו בסימן חוסר יציבות פוליטית, כאשר בשנים 1946–1956 היו בסוריה 20 ממשלות שונות ונוסחו ארבע חוקות נפרדות.

בשנת 1948, סוריה הייתה מעורבת במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל שהוקמה באותה שנה. הצבא הסורי נהדף מהאזורים הישראליים, אך ביצר את עמדותיו ברמת הגולן והצליח לשמור על גבולותיהם הישנים ולכבוש שטח נוסף. ביולי 1949, סוריה הייתה המדינה הערבית האחרונה שחתמה על הסכם שביתת הנשק עם ישראל.

היסטוריה

שנים מוקדמות

ב-29 במרץ 1949 הופלה הממשלה הלאומית בסוריה על ידי הפיכה צבאית בראשות חוסני א-זעים. הסיבה להפיכה זו הייתה הבושה שחווה הצבא הסורי בעקבות המלחמה הערבית-ישראלית. דוגמה לבושה זו ניתן לראות במה שמכונה שערוריית סמנה משנת 1948. לדברי פטריק סייל, "הנשיא שוכרי אל-קוותלי וראש ממשלתו החדש יצאו לסיור בעמדות ובנקודות אספקה. הסיפור מספר ששני הפוליטיקאים הבחינו בריח חריף שמגיע ממטבח שדה. לאחר בירור נאמר להם שזה נובע משריפת שומן לבישול. קוותלי דרש לפתוח פחית חדשה ולבשל ביצה לפניו. השומן שוב הדיף ריח מבחיל: הנשיא טעם אותו והצהיר כי הוא מאיכות נחותה. הדגימות נשלחו לבדיקה וגילו כי השומן עשוי מפסולת עצם". לאחר מכן הורה קוותלי לעצור את הקולונל על רווח אישי. בעקבות אירוע זה, הקצינים כעסו כאשר החיילים הפשוטים עצרו לעצמם את אפם, כהתייחסות לריח של שומן הבישול. ב-14 באוגוסט 1949 הופל זעים על ידי עמיתו סאמי חינאווי. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר 1949, הופל חינאווי על ידי קולונל אדיב שישכלי. האחרון ערער את השלטון האזרחי והוביל לתפיסת השלטון המוחלטת של שישכלי בשנת 1951. שישכלי המשיך לשלוט במדינה עד 1954, אז התנגדות ציבורית גוברת אילצה אותו להתפטר ולעזוב את המדינה. הממשלה הלאומית חודשה, אך שוב התמודדה עם חוסר יציבות, אשר הגיעה הפעם מחו"ל. לאחר הפלת הנשיא שישכלי בהפיכה בפברואר 1954, המשך התמרון הפוליטי הנתמך על ידי סיעות מתחרות בצבא העלה בסופו של דבר גורמים לאומנים וסוציאליסטים ערבים לשלטון.

במהלך משבר סואץ ב-1956, לאחר פלישת כוחות ישראליים לסיני, והתערבות של כוחות בריטים וצרפתים, הוכרז ממשל צבאי בסוריה. מאוחר יותר הובאו כוחות סורים ועיראקים לירדן כדי למנוע פלישה ישראלית אפשרית. ההתקפות בנובמבר 1956 על צינורות עיראק היו כנקמה על הצטרפות עיראק לברית בגדאד. בתחילת 1957 ייעצה עיראק למצרים ולסוריה מפני השתלטות אפשרית על ירדן.

בנובמבר 1956 חתמה סוריה על חוזה עם ברית המועצות, וסיפקה דריסת רגל להשפעה הקומוניסטית בתוך הממשלה תמורת מטוסים, טנקים וציוד צבאי אחר שנשלח לסוריה. עלייה זו בחוזקה של הטכנולוגיה הצבאית הסורית הדאיגה את טורקיה, מכיוון שנראה היה אפשרי שסוריה תנסה לכבוש מחדש את איסכנדרון, עיר סורית לשעבר השייכת כיום לטורקיה. מנגד, סוריה וברית המועצות האשימו את טורקיה בהזרמת כוחותיה לגבול סוריה. במהלך ההתמודדות הזו, הקומוניסטים השיגו שליטה רבה יותר בממשל ובצבא הסורי. רק דיונים סוערים באו"ם (שסוריה הייתה חברה מייסדת בה) הפחיתו את איום המלחמה.

הצטרפות לרפובליקה הערבית המאוחדת

חוסר היציבות הפוליטית של סוריה בשנים שלאחר ההפיכה ב-1954, ההקבלה של מדיניות סוריה ומצרים ופניית נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בעקבות משבר סואץ יצרו תמיכה בסוריה באיחוד עם מצרים. ב-1 בפברואר 1958 הודיעו נשיא סוריה שוכרי אל-קוותלי ונאצר על מיזוגן של שתי המדינות, והקימו את הרפובליקה הערבית המאוחדת, וכל המפלגות הפוליטיות הסוריות, כמו גם הקומוניסטים בה, הפסיקו פעילות גלויה. המיזוג אושר במשאל עם של 1958.

1961–1963

חוסר שביעות רצון מהשלטון המצרי של הרפובליקה המאוחדת הוביל גורמים שהתנגדו לאיחוד תחת עבד אל-כארים א-נחלאווי לתפוס את השלטון ב-28 בספטמבר 1961. יומיים לאחר מכן, סוריה ביססה את עצמה מחדש כרפובליקה הערבית הסורית. הפיכות תכופות, מרידות צבאיות, הפגנות אזרחיות והתפרעויות עקובות מדם אפיינו את שנות השישים. ההפיכה ב-8 במרץ 1963 הביאה להכפפת המועצה הלאומית לפיקוד המהפכה (NCRC), קבוצה של פקידים צבאיים ואזרחיים שהשתלטו על כל סמכות הביצוע והחקיקה. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי מפלגת הבעת' בראשות מישל אפלאק וסלאח א-דין אל-ביטאר. הקבינט החדש נשלט על ידי חברי הבעת'; אל-ביטאר המתון הפך לראש ממשלה.^[13][14]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרפובליקה הסורית השנייה בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. George Meri Haddad (1971). Revolutions and Military Rule in the Middle East. Vol. 2. Robert Speller & Sons. p. 286. ISBN 9780831500603.
2. George Crews McGhee (1983). Envoy to the Middle World: Adventures in Diplomacy. Harper & Row. p. 386.
3. Youssef Takla, "Corpus juris du Mandat français", in: Méouchy, Nadine; Sluglet, Peter, eds. (2004). The British and French Mandates in Comparative Perspectives (בצרפתית). Brill. p. 91. ISBN 978-90-04-13313-6. נבדק ב-2012-04-01.
4. The 1930 Constitution is integrally reproduced in: Giannini, A. (1931). "Le costituzioni degli stati del vicino oriente" (בצרפתית). Istituto per l’Oriente. נבדק ב-31 במרץ 2012.
5. Mardam Bey, Salma (1994). La Syrie et la France: bilan d'une équivoque, 1939-1945 (בצרפתית). Paris: Editions L'Harmattan. p. 22. ISBN 9782738425379. נבדק ב-2012-04-01.
6. Tachjian, Vahé (2004). La France en Cilicie et en Haute-Mésopotamie: aux confins de la Turquie, de la Syrie et de l'Irak, 1919-1933 (בצרפתית). Paris: Editions Karthala. p. 354. ISBN 978-2-84586-441-2. נבדק ב-2012-04-01.
7. Tejel Gorgas, Jordi (2007). Le mouvement kurde de Turquie en exil: continuités et discontinuités du nationalisme kurde sous le mandat français en Syrie et au Liban (1925-1946) (בצרפתית). Peter Lang. p. 352. ISBN 978-3-03911-209-8. נבדק ב-2012-04-01.
8. https://www.haaretz.co.il/hasen/spages/950373.html
9. See Foreign relations of the United States diplomatic papers, 1941. The British Commonwealth; the Near East and Africa Volume III (1941), pages 809-810; and Statement of General de Gaulle of November 29, 1941, concerning the Mandate for Syria and Lebanon, Marjorie M. Whiteman, Digest of International Law, vol. 1 (Washington, D.C.: U. S. Government Printing Office, 1963) 680-681
10. See International law: achievements and prospects, by Mohammed Bedjaoui, UNESCO, Martinus Nijhoff; 1991, ISBN 92-3-102716-6, page 46
11. Mandates, Dependencies and Trusteeship, by H. Duncan Hall, Carnegie Endowment, 1948, pages 265-266
12. "History of the United Nations". United Nations.
13. "Background Note: Syria". United States Department of State, Bureau of Near Eastern Affairs, May 2007.
14. "Syria: World War II and independence". Britannica Online Encyclopedia.