הַרְנוּג הַשִּׁטִּים (שם מדעי: Plicosepalus acaciae (Zucc.) Wiens & Polhill) הוא צמח מעוצה החי על עצים ושיחים (אפיטיט), טַפִּיל לְמֶחְצָה בעל ענפים משתרגים, עלים ירוקים פשוטים ובשרניים ופרחים אדומים. מין זה משויך לסוג Plicosepalus Tiegh ממשפחת ההרנוגיים (.Loranthaceae Juss)[1]. הרנוג השיטים הוא טַפִּיל לְמֶחְצָה (semiparasite) שנובט על ענפים מעוצים של עצים ושיחים, מטמיע בעצמו את החומרים האורגניים בעליו הירוקים, אבל את המים והמינרלים הוא יונק באמצעות שורשיו שחודרים לתוך צינורות התובלה של הפונדקאי. מין זה נטפל בעיקר למינים של השיטה ומכאן שמו. אך, פרטים מועטים אפשר למצוא על עצי שיזף, רכפתן, אשל, זקום, ימלוח, מלוח ואוג[2][3].
מקורו של הרנוג השיטה בסודאן והוא מין יחיד בסוגו בישראל ובמשפחתו שמונה 500 מינים. תפוצתו משתרעת לא רק באזור אילת, אלא הוא 'מטפס' לאורך השבר הסורי-אפריקאי ומגיע עד עמק בית שאן. ההרנוג בעל עלים ירוקים גילדנים. פרחיו של הרנוג השיטים צומחים ירוקים ובשלב מסוים הופכים את צבעם לאדום עז. לאור מיעוט החרקים במדבר, משתמש הפרח בציפורים להאבקה ולצורך כך מפתח את צבעו הלא שגרתי. הציפורים, בניגוד לחרקים אינן עיוורות צבעים, ועל כן נמשכות לפרח.
זרעיו של הרנוג השיטים נמצאים בקצה הפרחים, הזרעים נדבקים לצופיות מתחת למקור, הצופיות שסיימו לשתות את הצוף מתיישבות על עץ ומתגרדות כדי להוריד את הזרע המציק, ומדביקות עוד צמח בטפיל. דרך נוספת בה מועברים הזרעים של ההרנוג היא דרך לשלשת הצופיות. הזרעים שלא מתעכלים יוצאים בהפרשותיה של הצופית ונדבקים לעץ. לזרעים של ההרנוג יש צינור ארוך שהוא מעין שורש שחודר דרך קליפת העץ ויונק איתו את המינרלים שלו.
הרנוג השיטים משמש כצמח פונדקאי של הפרפר תכילתן ההרנוג.
תפוצה ובית גידול
בית גידולו של הרנוג השיטים בנופים דמויי סוואנה של שיטים. הרנוג השיטים מצוי לאורך הערבה והרי אילת הנמוכים, והוא פזור בדרום ים-המלח ונדיר בצפון ים המלח ובבקעה עד עין רוויה בעמק בית שאן דרומית לכנרת[4][5]. מקום זה מהווה גבול תפוצתו הצפוני עבור הרנוג השיטים ועבור הסוג הרנוג עצמו. תפוצתו העולמית משתרעת מישראל וירדן ועד צפון מזרח אפריקה הטרופית וחצי-האי ערב[6].
מורפולוגיה
צמח טפיל ירוק, רב שנתי, קירח, ירוק. נופם של צמחים בוגרים כדורית או אליפטית והם בולטים בנופם הצפוף והכהה על רקע ענפי השיטה הדלילים. הענפים גליליים, מעוצים, חומים וצמודים אל ענפי הפונדקאי. אין לוואים. הפטוטרת קצרה.
העלים כמעט נגדיים, פשוטים, תמימים, בשרניים-גִּלְדָּנִיִּים, דמוי ביצה הפוכה עד מוארכים (אליפטיים), מתחדדים בבסיסם, קהים בראשם, אורכם עד 7 ס"מ ורוחבם עד 2.5 ס"מ. צבעם ירוק כהה (על פי רוב כהים מעלי הפונדקאים).
התפרחות חיקיות, הפרחים ערוכים 2 עד 7 בחיק העלים והפרחים העליונים בודדים.
החפים קטנים, קטומים. ציר הפרח 4 עד 7 מ"מ.
הפרחים דו-מיניים או נקביים, צינוריים, גדולים, אורכם 4 עד 6 ס"מ וצבעם ארגמן-אדום. חלק מפרחי הקיץ קטנים באופן מובהק מפרחי החורף והם נקביים בלבד, אורכם 13 עד 15 מ"מ לעומת 16 עד 18 מ"מ בפרחים חורפיים. הפרחים הדו-מיניים שכיחים בחורף (54%) ואילו בקיץ שכיחותם פוחתת (54%). הפרחים מלאי צוף שמזין את הצופיות שמאביקות את הפרחים. הפרחים שהואבקו מאדימים ומהווים גורם משיכה אל התפרחת כולה[4].
הגביע קצר, עליו זעירים, אורכם 2 עד 3 מ"מ וקטומים.
הכותרת מאוחת עלים, בעלת 4 עד 8 עלי כותרת מפורדים או מאוחים בבסיסם, סרגליים (שסועים עמוק לרצועות שמסתלסלות בקצה), אורכם עד 4 ס״מ, צבעם ירוק בהיפתח הפרח והופך אדום לאחר ההפריה[4]. העלים יוצרים צינור באורך של כ-13 עד 18 שקצהו העליון תפוח.
האבקנים ארוכים כאורך עלי הכותרת ועמוד השחלה ומספרם כמספר עלי הכותרת. האבקנים ניצבים מול עלי הכותרת וזיריהם מעורים בבסיס עלי הכותרת. המאבקים סרגליים[2].
השחלה תחתית, בת מגורה אחת, ביצית אחת וצלקת פשוטה.
הפרי בית גלעין, דמוי ביצה עד מוארך, קוטרו 5 עד 15 מ״מ, צבעו אדום וציפתו העסיסית דביקה.
הזרעים הדביקים נדבקים למקורי הציפורים המפיצות אותם לעצים אחרים כשהן מנסות להיפטר מהם על ענפים חדשים.
טקסונומיה
בעבר בכל המגדירים משפחת ההרנוגיים (Loranthaceae) יוצגה על ידי שני מינים: הרנוג השיטים (Loranthus acaciae.) ודבקון הזית (Viscum cruciatum). כיום הרנוג השיטים הועבר לסוג אחר Plicosepalus משפחת ההרנוגיים ודבקון הזית הועבר למשפחת הסנטליים.
הסוג הרנוג מונה 12 מינים שתפוצתם משתרעת מאפריקה ועד סוריה ועד חצי האי ערב ובמילים אחרות מאנגולה עד דרום אפריקה, מזרח אפריקה, חצי האי-ערב והמזרח התיכון[6].
האבקה
התופעה של שינוי צבע של הפרחים לאחר האבקה נפוצה ביותר ומצויה במשפחות רבות, אבל שינוי צבע מירוק לאדום הוא ייחודי להרנוג השיטים. הרנוג השיטים מותאם להאבקת ציפורים בשל התכונות הבאות צינור כותרת ארוך ודק, הצלקת ממוקמת בקדמת הפרח ועמדת האבקנים, נתיבי צוף המכוונים את החרקים אל מרכז הפרח וצבע אדום של הפרח. מאידך, הרנוג השיטים מאופיין בתופעה ייחודית שלא ידועה על צמחים אחרים והיא שדווקא הצמחים בשלב האבקה והפיתוי הם ירוקים (ללא פרסומת) ורק לאחר שהתרוקנו מצוף ומאבקה הם הופכים לאדומים בין אם הם הואבקו בהצלחה ובין אם לא. הצוף מרוכז ומתאים לדבורים ופחות לציפורים המעדיפות צוף דליל[7].
שלושה שלבים של פריחה אצל הרנוג השיטים. שלב ראשון שלב הניצן סגור - הפרח הבוגר ירוק וראש צינור הכותרת תפוח. שלב שני הוא שלב המכונה "הפנס הסיני" - הפרח הבוגר מתחיל להפריש צוף בערך יום לפני פתיחתו, ועלי הכותרת שלו נפשקים מעט לאורך 5 סדקי אורך, בשלב זה האבקנים האדומים הדוקים אל עמוד השחלה האדומה כמ"מ אחד עד שניים מתחת הצלקת ומפזרים את אבקתם. שלב שלישי הוא שלב הפרח הפתוח - הכותרת מאדימה כעבור יומיים-שלושה, הפרשת הצוף מפסיקה והצלקת אינה כשירה עוד לקליטת אבקה[7].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Plicosepalus acaciae (Zucc.) Wiens & Polhill, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 103
- ^ מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 96
- ^ 1 2 3 אורי פרגמן-ספיר, פרחי עין גדי וחוף ים המלח, ירושלים: העמותה לעידוד וקדום שמירת הטבע במזרח התיכון, 2008, עמ' 56
- ^ הרנוג השיטים, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 Plicosepalus Tiegh, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ 1 2 אמוץ דפני, דן איזיקוביץ, האבקה בראי ישראלי, ישראל: פרדס הוצאה לאור, 2023, עמ' 77-82
