לוח זיכרון ב"גן תשי"ב" בשכונת רסקו בירושלים, לזכרם של הרוגי המלכות בברית המועצות
עם המוצאים-להורג נמנו אנשי רוח מובילים – סופרי ומשוררייידיש, אמנים, מוזיקאים ושחקנים. יתר הקורבנות לא היו מנהיגי תרבות, אך כולם נקשרו בדרך זו או אחרת עם "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" – הארגון היהודי-סובייטי אשר הוקם באמצע מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לברית המועצות במלחמה נגד גרמניה הנאצית; חלק מן הנרצחים נמנו בזמנו עם בכירי הארגון. הוועד המשיך לפעול לאחר המלחמה, אך בשנת 1948, עם תחילת הרדיפות נגד אנשי התרבות היהודית, פוזר בטענה שהפך למרכז "תעמולה אנטי-סובייטית". שלמה מיכאלס, יושב ראש הוועד, נרצח על ידי אנשי המשטרה החשאית הסובייטית בתאונת דרכים מבוימת בשנת 1948, ארבע שנים לפני ההוצאה-להורג ההמונית. בשנת 1949 נעצרו חלק מחברי הוועד והואשמו באי נאמנות לשלטון, בניהול תעמולה אנטי-קומוניסטית ובקשירת קשר ליצירת רפובליקה יהודית בחצי האי קרים בניסיון "לקרוע" את האזור הזה מברית המועצות (דבר שלא היה ולא נברא). לאחר מות סטלין בשנת 1953 שוחררו חברי הוועד שנותרו בחיים ואשר היו אסורים בבתי הכלא.
שמם של חברי הוועד שנשפטו בשנים 1949–1952 טוהר במרץ1956, לאחר שהשלטונות הזמינו את קרובי פרץ מרקיש ודוד הופשטיין והודיעו כי הסופרים נאסרו והומתו בשל "טעות משפטית"[2]. תהליך זה היה הדרגתי, כאשר בספטמבר1955 התקבלו דיווחים כי מחזה של דוד ברגלסון הוצג בתיאטרון היהודי בוורשה, ללא הסבר על מה שעלה בגורל הסופר[3], ובאוקטובר של אותה השנה הודיעו עיתונאים סובייטים שביקרו בארצות הברית על מותם של דוד ברגלסון ופרץ מרקיש[4].
באותו לילה הוצאו להורג בנוסף גם עשרה "חבלני הנדסה" מקומפלקס תעשיית המתכת בסטאלינוֹ, יהודים כולם[5][6].
הקורבנות
מבין חמישה-עשר הנאשמים הוצאו להורג בליל ההרג שלושה-עשר הבאים, בהם אחד-עשר גברים ושתי נשים:
שני הנאשמים האחרים היו שלמה ברגמן, אשר נכנס לתרדמת במהלך משפטו ומת בכלאו בינואר 1953, וכן הניצולה היחידה מן הלילה ההוא – הביולוגית חברת האקדמיה הסובייטית למדעים לינה שטרן, שנידונה לגלות.
אחת לשנה, ב-12 באוגוסט, מתקבץ קומץ אנשים ב"גן תשי"ב" בירושלים, לחלוק כבוד לזכרם של "הרוגי המלכות". התקבצות דומה נערכת מדי שנה בברלין, בשם דומה (Night of the Murdered Poets) ובה מוקראים משיריהם של משוררי היידיש שנרצחו.
