הפרת הבטחת נישואים

הבטחת נישואים, כלומר הבטחה של אדם להינשא לאדם אחר, היא התחייבות חוזית, ולכן הפרתה חושפת את המפר לתביעת פיצויים.

מעמדה של תביעה בשל הפרת הבטחת נישואים

שופט בית המשפט העליון משה זילברג סבר כי התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין היא:

ממין התביעות שאינן אהודות ביותר, בייחוד כאשר הן מוגשות על ידי גבר נגד אשה. תביעה כזאת יש בה, כמעט תמיד, משהו מן הדוחה, כי היא יוצאת מתוך ההנחה, כי הארוס או הארוסה חייבים היו להתחתן עם בן הזוג האחר, אך ורק בשל ההבטחה שניתנה, למרות מה שאין רגשות אהבה ביניהם. כבר הרומאים העתיקים ראו תביעה כזאת כנוגדת את המוסר הציבורי...אבל מה נעשה, והמשפט המקובל רואה תביעות אלו כתביעות חוזיות שוות ערך, ואחריו החרו החזיקו גם בתי המשפט שלנו[1][2].

דעה שונה הביעה, כ-39 שנים מאוחר יותר, שופטת בית המשפט העליון אילה פרוקצ'יה:

ההכרה בעילת התביעה החוזית בגין הפרת הבטחת נישואין מושרשת, איפוא, בהלכה הפסוקה מקדמת דנא, עוד מימים שטרם קום המדינה. היא משקפת מודעות לצורך החברתי, מוסרי ומשפטי ליתן תוקף להבטחות מחייבות בין שני בני אדם המקיימים ביניהם קשרים אישיים אינטימיים, מקום שנותן ההבטחה יוצר מצג בדבר כוונתו להיות מחויב בה ולקיימה, ומקבל ההבטחה מסתמך עליה, ופעמים אף פועל ומשנה את מצבו על פיה. אין טעם מוסרי, חברתי או משפטי להוצאת הבטחת הנישואין מתחום התפרשותו של המשפט, ולאפשר בכך קיומם של הסכמים לנישואין הקושרים את הצדדים להם בקשר של מחויבות הדדית בלא שתתלווינה למחויבות זו תוצאות משפטיות מקום שהפרת המחויבות של אחד הצדדים הסבה נזק, ופעמים נזק קשה, לצד האחר. פגיעות הממון והנזקים הלא-ממוניים המתלווים להפרת הבטחת נישואין עשויים, לעיתים, להיות קשים אף מנזקים הנגרמים מהפרת חוזים המסדירים עסקאות מקובלות בשוק, ועל המשפט להקנות אמצעים ולספק תרופות שבכוחן לפצות על פגיעה שנגרמה בהקשר זה. העילה החוזית בגין הפרת הבטחת נישואין ראויה, היא איפוא, ונחוצה כמענה למצבים בהם בן זוג נפגע מהפרת הבטחה גם מקום שאין ביכולתו להעמיד עילה נזיקית בגין תרמית או מצג שוא הנילווים להפרה כאמור[3].

בארצות הברית עד שנות ה-70, רק אישה יכלה לזכות בפיצויים בגין הפרת הבטחת נישואים מצד הגבר, בעוד גבר לא היה יכול לזכות בפיצויים בגין הפרת הבטחה שכזאת מצד האישה. הבדל זה נבע מהתפיסה כי רק אישה נפגעת מהפרה שכזאת בעוד שהגבר אינו זקוק לאישה.

הפרת הבטחת נישואים שניתנה על ידי אדם נשוי או פסול חיתון

לסוגיה זו התייחס נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק:

מחד גיסא, עומד מוסד הנישואים והמרכזיות החברתית של התא המשפחתי. מכוחו של שיקול זה, אין להכיר בתוקפה של ההתחייבות שנותן אדם נשוי להינשא. מאידך גיסא, ניצבת התפיסה החברתית שהבטחות יש לקיים, ומי שמפר את הבטחתו וגורם נזק צפוי לשאת באחריות לכך. לדעתי, איזון פנימי בין ערכים אלה מוביל למסקנה כי ההסכם להינשא, גם אם בעת עריכתו היה אחד מבני הזוג נשוי, אינו עומד בסתירה לתקנת הציבור ואינו בטל ככזה[3].

במקרה אחר, בו המבטיח היה כהן ובת זוגו הייתה גרושה ציין השופט ש"חל איסור מכוח ההלכה על נישואיהם והבטחתו של החייל איננה הבטחה ועל כן אין עילה לתביעתה"[4].

הפיצוי בעקבות הפרת הבטחת נישואים

בקביעת הפיצוי שיש לשלם עקב הפרת הבטחת נישואים מתחשב בית המשפט בנזקים שנגרמו, ובהם:

  • הוצאות שהיו לצד הנפגע, כגון שכירת אולם אירועים ומתנות שנתן לצד המפר.
  • עגמת נפש, פגיעה בכבוד וכדומה.
  • פגיעה באפשרות להינשא וללדת.

פיצוי גבוה יחסית ניתן כאשר צד אחד התגרש בעקבות הבטחת הנישואין[5].

הפרת הבטחת נישואים כתרמית

בנוסף לראייתה של הפרת הבטחת נישואים כהפרת חוזה, ייתכן שהיא תראה גם כתרמית, אם מלכתחילה המבטיח לא התכוון להינשא. דוגמה לכך מופיעה בפסק דינו של שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון בעניינו של גבר שהפר הבטחת נישואים:

השופט המלומד למד מדברי עדותו, כי מלכתחילה לא חשב לתת גט כריתות לאשתו ולשאת את המערערת לאשה, והבטחותיו למערערת בעניין זה לא ניתנו אלא כדי להוליכה שולל ולקנות את לבה וגופה. המערערת מצדה העידה, כי המשיב שכנעה ברצינות הבטחותיו ועל-כן נתפתתה לחיות עמו חיי אישות. הבטחות כזב אלה, שניתנו בכוונה שהמערערת תפעל על-פיהן ותסכים להתמסר לו, הן תרמית במלוא מובן המלה, תרמית שפלה ומכוערת. באותו זמן הייתה המערערת נערה צעירה בלתי-מנוסה ובסמכה על הבטחותיו התמסרה לו וסבלה נזק רציני[6].

הפרת הבטחת נישואים כחריג לגרם הפרת חוזה

לפי סעיף 62(ב) לפקודת הנזיקין, לעניין עוולת גרם הפרת חוזה, יחסים הנוצרים על ידי נישואים לא ייחשבו כחוזה, כלומר לצדדים הקשורים בברית נישואים אין הגנה מפני צד שלישי, זר לחוזה, הגורם לאחד מהצדדים להפר חיובים הנובעים מיחסי הנישואים.

הבטחת נישואים אינה מצוינת מפורשות בחריג הנישואים בעוולה, ועל כן הכללתה בו נעשית בדרך של פרשנות. הבטחת נישואים הוכרה בפסיקה הישראלית כחוזה מחייב. לכן, על פניו, אמורה עוולת גרם הפרת חוזה לחול עליה כעל יתר החוזים בעוולה. פירוש שכזה יביא למצב אבסורדי, שבו מעניק החוק הגנה חזקה יותר להבטחת נישואים מאשר לנישואים עצמם. אי לכך, הבטחת הנישואים מפורשת כחלק מהחריג, בדומה לנישואים, על דרך קל וחומר: אם קשר הנישואים נתפס כחוזה חלש מטבעו שאינו ראוי להגנה הנזיקית, לא כל שכן הבטחת הנישואים המהווה תנאי מקדים בלבד לקשר הנישואים ומחייבת עוד פחות.

נדבך נוסף הוא האינטרס הציבורי התומך ביציבותו של קשר הנישואים ולפיו רצוי לאפשר לבני הזוג לצאת מהקשר עוד לפני שיתחתנו. גישה זו בעייתית מכיוון שהיא יוצרת אי-אחידות באשר לפירוש מעמדה של הבטחת הנישואים: בעוד שבמישור החוזי-פנימי בין בני הזוג נחשבת הבטחת נישואין לחוזה, במישור הנזיקי כלפי צדדים חיצוניים לקשר, היא לא זוכה להגנה כיתר החוזים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ע"א 461/64 ז'ולייט טמסיט נגד מרדכי פחימה, ניתן ב-6 באפריל 1965. פ"ד כרך י"ט, חלק רביעי, עמ' 129–131
  2. ^ יגאל לב, לך, מעריב, 23 בדצמבר 1966
  3. ^ 1 2 ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואחר, ניתן ב־14 ביולי 2004. פ"ד כרך נ"ח, חלק שישי, עמ' 209–240
  4. ^ יגאל לב, הבטחת הנישואין לא תפסה והכלה המיועדת נכשלה בתביעתה, מעריב, 22 ביולי 1969
  5. ^ ראו:צבי לביא, הפר הבטחת נשואין ונדון לשלם 7000 ל"י, מעריב, 9 במרץ 1966, לעומת שאול הון, כמה שווה הבטחת נשואין, מעריב, 22 במאי 1978, נקנס ב-4000 ל"י על הפרת הבטחת נשואין, מעריב, 13 בנובמבר 1961
  6. ^ ע"א 609/68 אספרנס נתן נ' מאיר עבדאללה (אילן), ניתן ב-19 באפריל 1970. פ"ד כרך כ"ד, חלק ראשון, עמ' 455–474

Strategi Solo vs Squad di Free Fire: Cara Menang Mudah!