הפארק הלאומי ניוקולו-קובה (בצרפתית: Parc national du Niokolo-Koba) הוא פארק לאומי בשטח של 9,130 קמ"ר בדרום-מזרחה של סנגל. הפארק שוכן במחוזטמבקונדה (Tambacounda) סמוך לגבולה של סנגל עם גינאה, כ-650 ק"מ דרומית-מזרחית לבירה דקר, והוא אחד מאזורי השימור הגדולים במערב אפריקה.
גאוגרפיה ואקלים
הנהר גמביה בפארק
הפארק שוכן באזור שטוח למדי, ומשתרע בין גבהים של 16 עד 311 מטר, גובה אליו הוא מגיע ב"הר" אסיריק (Mont Assirik). לאורכו מספר טורי גבעות קטנות, שבדרך כלל אינן נישאות לגובה של יותר מ-200 מטר, וביניהן משתרעים מישורי הצפה נרחבים. אדמת הפארק עשויה מקרקע לטריטית שהושקעה על גבי אבן חול המתוארכת לתור הקמבריום. במספר מקומות חשופים סלעיםמותמרים. את הפארק חוצים נהרגמביה ושניים מיובליו, ניקולו קובה (Niokolo Koba) שהעניק למקום את שמו, וקולונטו (Koulountou).
שטחו של הפארק אינו מיושב, והעיסוק בחקלאות בו זניח ומוגבל למספר מובלעות סמוך לגבולותיו, אם כי במשך השנים התרחבו שטחים אלה וכרסמו בשטחו של הפארק.
האקלים בפארק אופייני לאזור הסודאני, ומתאפיין בעונה גשומה בין יוני לאוקטובר. כמות המשקעים השנתית מגיעה ל-1,000 עד 1,000 מ"מ בממוצע.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלה אוכלוסיית היונקים הגדולים בפארק לצנוח בשל ציד לא חוקי ובשל מספר סיבות נוספות: שריפות פרצו בשטח הפארק לעיתים מזומנות בשל שימוש בלתי מבוקר באש, בין היתר כחלק מפעולות הצייד הבלתי חוקי, עצים בתחומו נגדעו, הצמחייה נפגעה כתוצאה ממרעה יתר וביצות התייבשו. בשל כל אלה הגיעו אוכלוסיות הפילים וקובוס המים, לדוגמה, לסף הכחדה.
מצבו המדורדר של הפארק הוכר כבר בשנות ה-90, והרשות לפארקים לאומיים של סנגל החלה להעביר ממנו יונקים אל אזורי שימור פרטיים במדינה ומחוץ לה. בשנת 2000 ביקשה ועדת השימור העולמית של ארגון אונסק"ו מממשלת סנגל לזמן ועדת בדיקה שתבחן את מצבו של האתר. הוועדה קיימה את בדיקתה בשנת 2001 וניסחה את המלצותיה. למרות זאת, המשיך מצבו של הפארק להתדרדר והוא הוכרז כאתר בסיכון בשנת 2007. בשנים שלאחר מכן הרשויות בסנגל נקטו בצעדים להגדלת הניטור על המינים בפארק, למלחמה בציד בלתי חוקי, למניעת זיהום מקורות המים ולטיפול במינים פולשים, עד כדי כך שב-2024 אונסק"ו החליטה לסיים את ההכרזה על הפארק כאתר בסיכון.[1]
החי והצומח
הפארק מכוסה בעיקר בצימחיית סוואנה, וקיימים בו צמחים מהאזור הסודאני הדרומי ומגינאה. צפיפות העצים והשיחים משתנה באזורים שונים בהתאם לסוג הקרקע ולטופוגרפיה, ואלה רבים יותר בקרבת הנהרות. במישורים ובעמקים משתרעים אזורים נרחבי ידיים של וטיבר ועשבים אחרים וכן של מספר מיני דגנים ועצים הכוללים בין היתר את החזרן ומיני פיקוס. בערוצי הנהרות ובקרבתם גדלים צמחים האופייניים לאזורי גינאה, וצמחים הזקוקים לאספקת מים רבה. סך הכל זוהו למעלה מ-1,500 מיני צמחים בשטחו של הפארק.
בעת הכרזתו היו בפארק 80 מיני יונקים, 330 מיני עופות, 36 מיני זוחלים, 20 מיני דו-חיים, 60 מיני דגים ומספר מיני חסרי חוליות. כאמור, בין 1990 ל-2006 הצטמצם מספרם של היונקים הגדולים באופן משמעותי, כפי שמודגם לגבי ששת המינים הבאים[2]:
_2.jpg)
