PROFILBARU.COM

הנריק מנדלבאום
Henryk Mandelbaum
	הנריק מנדלבאום (משמאל), ליד הריסות הקרמטוריום באושוויץ.
לידה	15 בדצמבר 1922; אולקוש, פולין
פטירה	17 ביוני 2008 (בגיל 85); ביטום, פולין
מדינה	פולין

הנריק מנדלבאום (15 בדצמבר 1922, אולקוש פולין - 17 ביוני 2008, ביטום, פולין) היה ניצול שואה, ששרד או ברח מכמה ממרכזי התופת הגדולים ביותר בשואה.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הפיץ את סיפורו, בעיקר בקרב הגרמנים והפולנים, במטרה לשמר את זיכרון השואה בקרבם.

קורות חיים

מנדלבאום נולד ב-1922 בעיירה אולקוש בדרום פולין, הבן הבכור מתוך ארבעת ילדיה של משפחה יהודית ענייה, שני בנים ושתי בנות. האב, קצב - שוחט במקצועו, פשט רגל ובתור הבן הבכור, היה זה מנדלבאום שיצא לעבודה כבר מגיל צעיר, לפרנס את המשפחה. הוא עבד במחצבה ומבנה גופו החסון, כתוצאה מהעבודה הקשה, היה בין הגורמים שהצילו אותו לאחר מכן מאימי השואה.

ב-1940, כשנה לאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים הוגלו כל יהודי העיירה אולקוש, ובהם משפחת מנדלבאום, לגטו קטן סמוך, בשם דברובה גורניצה (Dąbrowa Górnicza). לאחר מכן הועברה המשפחה, למעט מנדלבאום עצמו, שהצליח להימלט, לגטו סוסנוביץ. משם, הם, כמו כמעט כל תושבי אולקוש הוסעו על ידי הנאצים לאושוויץ ושם מתו בתאי הגזים, כולם, למעט אחת מאחיותיו של מנדלבאום^[1].

מנדלבאום עצמו הצליח להתחמק בשלב ראשון מהמשלוח לסוסנוביץ, ולהתחבא. הוא נתפס ונשלח לשם רק ב-1943, בגיל 21, ושם חי במשך כשנה כמעט, לסירוגין, בתוך הגטו ובשטח הארי, משמש כאיש קשר בין שני האזורים. הוא נתפס על ידי הנאצים ונשלח לאושוויץ-בירקנאו ב-22 באפריל 1944.

עם הגיעו למחנה הוא שובץ כעובד כפייה בקרמטוריום, "זונדרקומנדו". הוא אולץ לסחוב גופות של אנשים שהומתו בגז ציקלון בי, להסיר מהם תכשיטים ולעקור שיני זהב. בשנת 1944 הקרמטוריום היה קטן מלהכיל את כל הגופות של האסירים שנרצחו, ולכן מנדלבאום ושאר עובדי הכפייה היו צריכים לחפור שני בורות גדולים ולשרוף בהם את הגופות. כדי לייעל את התהליך, היה עליהם לשפוך שומן גוף על הגופות, שומן שנאסף מתחתית הבורות והוטל על ראש ערימת הגופות.

מנדלבאום השתתף במרד האסירים במחנה ב-7 באוקטובר 1944, מרד שדוכא במהירות על ידי אנשי האס אס. בסיום המרד, 451 אסירים נורו או נתלו למוות. היה זה המרד השלישי במחנות ריכוז, לאחר המרד בטרבלינקה (2 באוגוסט 1943) והמרד בסוביבור (14 באוקטובר 1943).

סמוך לפני הגעת הצבא האדום לאושוויץ, בינואר 1945 התכוונו הנאצים לרצוח את כל ה"זונדרקומנדו", כדי לטשטש את הראיות למעשיהם ולהעלים את עדי הראיה. מנדלבאום הצליח שוב להינצל, כשברח מהאגף המבודד של הזונדרקומנדו, אל אחד האגפים ה"רגילים" של המחנה, וכך, במקום להירצח, צורף אל צעדת המוות, שהחלה ב-18 בינואר 1945. גם מכאן הוא הצליח להימלט, לבש בגדים אזרחיים ושהה בחווה בשלזיה, במשך כשלושה שבועות וכך ניצל שוב מהמוות שציפה כמעט לכל משתתפי אותה צעדה שלקראת תום המלחמה^[2].

לאחר מלחמת העולם השנייה

מנדלבאום ואחותו היו שני השורדים היחידים ממשפחתם^[3]. מיד עם הכיבוש הרוסי של שלזיה הוא חזר לאושוויץ, והיה מראשוני המתייצבים בפני וועדת החקירה שהקימו הרוסים, כדי להעיד כעד ראייה על התופת שעבר.

מנדלבאום אמר שעל הצעירים לדעת על שאירע במחנה אושוויץ בשנת 1945: "אנשים צריכים לדעת, הם פשוט חייבים לדעת, כמה זמן אנשים היו בתאי הגזים. אנשים צריכים לדעת כמה זמן הם נשרפו בתנורים".

לאחר המלחמה הוא היה קצין במשרד הפוביאט לביטחון פנים (UB) בבדזין בשנים 1945-1948.

הוא המשיך לגור בפולין עד למותו, כאשר מאז תום המלחמה ובמשך עשרות שנים, הוא נוסע שוב ושוב לאושוויץ ולגרמניה, פעמים רבות מאוד, וסובב ברחבי העולם, נושא בכל מקום שהיו מוכנים לשמעו, הרצאות ומארגן סיורים, כדי לספר על חוויותיו ולשמר את זכר השואה. הוא הרבה בעיקר להרצות בפני הדורות הצעירים, הינחה סיורים מודרכים באושוויץ וסיפר על נסיונותיו האישיים.

ב-2002 הפיק ג'יימס מול (James Moll), זוכה פרס האוסקר, פעמיים פרס אמי וכן פרס גראמי, סרט דוקומנטרי בן כשעה, על קורותיו של מנדלבאום. הסרט נקרא Pamietam ("אני זוכר") וביים אותו הבמאי הפולני הידוע מרסל לוז'ינסקי (Marcel Lozinski), מועמד לפרס אוסקר אף הוא^[4].

במאי 2006 היה מנדלבאום היהודי היחיד מבין 32 ניצולי מחנה אושוויץ, שקיבלו את פני האפיפיור בנדיקטוס ה-16, בביקורו במקום, וזכה בנשיקה כפולה על לחייו מהאפיפיור, מחווה נדירה ומוערכת ביותר אצל הקתולים, בייחוד כלפי יהודי.

נפטר ב-17 ביוני 2008 בעיר הפולנית ביטום לאחר ניתוח לב. היה נשוי ואב לבן אחד^[5].