אוֹלקוּש או אולקוץ' (בפולנית: Olkusz, ביידיש: עֶלקיש) היא עיר מחוז בדרום פולין, בפרובינציית פולין קטן.
באולקוש חיים כ-37,500 תושבים (2004). העיר נמצאת על הצומת הראשי של הדרכים משלזיה העלית וזגלמביה לקיילצה.
תולדות העיר
תיעוד ראשון של העיר בכתובים מופיע במסמך משנת 1299. בתקופה זו הייתה אולקוש חלק מממלכת פולין תחת השושלת הפיאסטית. בתחילה נשלטה העיר על ידי אזרחים ממוצא גרמני, ותושביה היו בעיקר כורי עופרת. מאוחר יותר התגלו באזור מכרות כסף. עקב מיקומה האסטרטגי וחשיבותה הכלכלית נפגעה העיר במלחמות רבות, בעיקר עקב פלישות העותמאנים, הרוסים והשוודים בתקופת ממלכת פולין-ליטא, וביתר שאת בסוף המאה ה-17.
עם חלוקת פולין השלישית, ב-1795, נכללה אולקוש בתחומי ממלכת פרוסיה, העיירה החלה להשתקם רק באמצע המאה ה-19, ועם הקמת פולין העצמאית, ב-1918, נכללה אולקוש בשטח פולין.
בספטמבר 1939 עם תחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה אולקוש בידי הצבא הגרמני, במהלך המלחמה יהודיה עונו וגורשו ממנה, ובסוף 1944 היא נכבשה על ידי הצבא האדום.
יהודי אולקוש
הרב משה הגרמן יחף ומושפל על ידי שוטרים גרמניים בכיכר השוק באולקוש, באירועי "השפלת אולקוץ'", 31 ביולי1940, כשברקע שוכבים יהודים שהוכו ועונו.
בשנת 1374 נאסר על סוחרי העופרת והכסף היהודים לגור בתוך חומות העיירה. ב-1583 המלך באטורי הרשה ליהודי העיירה לבנות מחדש את בית הכנסת שלהם שעלה באש. המלכים זיגמוט וסובייסקי אסרו על היהודים לסחור או לעבוד במכרות הכסף, אך נראה שהיהודים עקפו איסור זה. ב-1658 יש תיעוד על יהודי ממשפחת מארק, בא כח יהודי פולין, המקבל אישור לגור באלקיש ב"רחוב היהודים" או מחוצה לו, ולסחור או לעסוק במכרות הכסף. במאה ה-17 היהודים נמנו על בתי הדין וקהילת קרקוב, ואחר כך לקהילת וודיסלאב. במאה השמונה עשרה נחשבה אחד מהנפות ("הגלילות") של קהילת קרקוב, בעוד העיירה עצמה מושכנה למשפחות הגראף וודז'יצקי.
עלילת הדם: בשנת 1787 העלילה ילדה נוצרייה שיהודי כלשהו ניסה לאנסה. חייט שגר בסביבה הואשם במעשה, עונה והודה תחת איומים שהוא, בשותפות עם זקני הקהילה, רצה להרגה לצורך אפיית מצות עם הדם שלה. לאחר זמן חזר בו, ולמרות העינויים שעבר עמד בדברו, שאינו אשם בדבר והוא חף מפשע. הוא נידון למוות, אך רבני הקהילה ניצלו, אף על פי שהגראף וודז'יצקי התנגד להצלת הרבנים. הגראף וודז'יצקי זומן אל המלך סטניסלב אוגוסט שנזף בו על אמונתו בעלילות דם.
גירוש היהודים: עם כיבוש העיר בשנת 1796 בידי אוסטריה, היהודים גורשו מהעיר עד 1809. משנת 1823 היה אסור ליהודים ממרכז פולין לגור בעיר, היות שנחשבה לעיר גבול (בתחום 21 מיל מהגבול).
בשנת 1865 נמנו 852 אנשי הברית הישנה (כלומר יהודים) בעיירה והיוו 45% מאוכלוסייתה. ב-1897 היו 1840 יהודים 53.9%, ב-1909 היו 3249 שהם 53.8%, וב-1921 נמנו 2,707 יהודים, כ-40.6% כמעט מחצית מאוכלוסיית העיירה. ב-1926 שליש מחברי מועצת העיירה היו יהודים. לפי העיתון הצפירה גיליון 13 הסיבה להתמעטות היהודים באלקוש וסביבתה, הייתה האיסור להגר אליה, עקב היותה עיירת גבול.
בעיתון הצפירה (גיליון 60) נרשמה צוואה יפה של אחד מרבניה של העיירה, הרב יששכר דב גליקשטיין, הקורא לבניו ולבני קהילתו לנהוג באהבה והבנה זה לזה.
בתחילת מלחמת העולם השנייה היו כ-3500 יהודים בעיירה, כ-95% מאוכלוסייתה. עם כיבוש אולקוש בידי הגרמנים, החלו רדיפות יהודים, גיוסם לעבודות כפייה, סימונם באות קלון, שוד והחרמת רכושם. בסתיו 1939 הוקם באולקוש יודנרט שהקים מטבח ציבורי לנזקקים וקיים קורסים להכשרה מקצועית.
שנה לאחר מכן, בסיווןה'ת"שהמשטרה הגרמנית ערכה משפט ראווה לתושבי העיירה עקב רציחת איש משמרות הגבול הגרמני, שהתגורר באולקוש. 30 פולנים הוצאו להורג, והיהודים הוזהרו שחלקם עוד ישולם.[1]
כחודש לאחר מכן, ביום כ"ה בתמוזה'ת"ש (31 ביולי1940) כונסו הנערים והגברים מגיל 17 ומעלה[2] בכיכר השוק המרכזית בעיירה, שם עברו התעללות קשה הידועה כהשפלת אולקוש. לא ידוע על הרוגים בהשפלה זו, אך בין היתר היו שאיבדו את שיניהם כשהוכרחו ללעוס חצץ בפיהם.
ההתעללות תועדה בידי הגרמנים, והתמונות הגיעו לאחר המלחמה לידי יהודים. עקב טעות, פורסם שמדובר בטבח. בסביבות 1995 הגיעו פרטים מוטעים ליד ושם[דרוש מקור] וההתעללות כונתה יום רביעי העקוב מדם. בעקבות פרסום בעלון השבתגיליון חב"ד הדברים הועמדו על דיוקם.[3]
התמונה יחד עם ההקשר השגוי עדיין משמשת באופן שגוי במאמרים לגבי השואה, בעיקר בטקסטים בהקשר הדתי. עצם תיקון העובדות, לאחר גרסת הסיפור המוטעה שעמד לתמונות במשך שנים רבות, משמש כיום כאחת מהטענות של מכחישי השואה.
בערב ראש השנה ה'תש"א (ספטמבר1941) הועברו יהודי אולקוש לגטו לא מגודר בכפר השכן, "שיקורה". ותושבי הכפר שוכנו בבתי היהודים בעיר.
בתענית אסתר של אותה שנה, נתלו שני יהודים, משה מצנר וגלייטמן ב"אשמה" של סחר בקמח.[4]
מיד לאחר חג הפסח באותה השנה הוכנסו יהודי העיירה לתוך בניין הגימנסיה - בית הספר התיכון היהודי בעיירה ונסגרו שם ללא מים ומזון, למשך שלושה ימים. תושבים פולנים סייעו ליהודים והבריחו אליהם מזון ומים.[5]
באותה תקופה יצאו הנאצים בהזמנה לתושבי גטו אולקוש, לשרת במחנה עבודה מרוחק, שירות בהתנדבות, שתמורתו יוענקו, כביכול, זכויות יתר למשפחות המתנדבים. בחורות יהודיות אחדות נסעו ברכבת כיומיים, והגיעו למחנה עבודה בכפייה בפארשניץ (Parschnitz, כיום בצ'כיה) וכך שרדו את השואה. בניגוד להבטחות השווא של הנאצים, המשפחות שנותרו מאחור באולקוש, נשלחו לאושוויץ.
חודש לאחר ההתעללות, החלו לשלוח את יהודי אולקוש לאושוויץ. כאמור, רוב תושבי העיירה נרצחו במחנה זה.
הגירוש לאושוויץ
החל ב-13 ביוני1942 ועד למחרת היום, גורשו יהודי אולקוש לאושוויץ בידי אנשי צבא גרמנים, סייענים אוקראינים ובסיועו של ראש היודנרט מסוסנוביץ' מאנק מרין, בפעילות "אאוסזידלונג" – עקירה. גירוש זה תועד אף הוא, ותמונות הגירוש הקשות נמצאות בספר הזיכרון לעיירה. רוב יהודי העיירה שהגיעו לאושוויץ נרצחו שם. מאות יהודים כשירים לעבודה הופרדו ושולחו למחנות עבודה. שישה עשר בעלי מלאכה מקצוענים נותרו במקום על מנת להכשיר פולנים לעבודות אלו כמו שרברבות ואלקטרוניקה. לפחות שלשה נותרו בחיים לאחר שהות במחנות עבודה, ואף חזרו לחיות באלקוש לאחר המלחמה.
לאחר גירוש היהודים בית הקברות באלקוש חולל, מצבות נעקרו ושימשו לסלילת דרכים.
עם הכיבוש הקומוניסטי, ונפילת גרמניה, החלו יהודי העיירה לחזור, אך הממונה על הסחורות, קומוניסט אנטישמי ידוע מהתקופה שלפני המלחמה, העביר את כל המסחר לידיים פולניות וקומוניסטיות.
רבה האחרון של העיירה היה האדמו"ר מחנטשין הרה"ק רבי יהושע השל הורוויץ זי"ע הי"ד.[6]
יוסף קוחן, יליד אולקוש, חייל מתנדב בהגנה שנפל בג' בניסןה'תש"ח בקרבות משמר העמק בכיבוש כפר אבו זוריק, לאחר ששרד את כל אימי השואה עם יהודי עיירתו, כולל הנעילה בגימנסיה המקומית ללא מזון ומים, והגירוש לאושוויץ. הוא נותר שריד יחיד למשפחתו, כפי שהעיד לפני חבריו. עלה ארצה באוניית המעפילים 'לטרון' וגורש לקפריסין לאחר השתלטות הבריטים בכוח תוך התנגדות המעפילים. נקבר בקבר חייל אלמוני ומקום קבורתו נתגלה רק אחר שנים.
