ערך זה עוסק במרד בחצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית בשנים 1916 - 1918. אם התכוונתם למרד נגד הבריטים בארץ ישראל בשנים 1936 - 1939, ראו המרד הערבי הגדול.
המרד הערבי Arab Revolt
חיילי הצבא השריפאי בדרום ינבוע נושאים את דגל המרד הערבי.
שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאןעבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאוימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.
הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).
הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.
חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן. אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.
עליית הלאומיות באימפריה העות'מאנית החלה לפחות בשנת 1821. שורשיה של הלאומיות הערבית במשריק (ארצות ערב ממזרח למצרים), במיוחד במדינות הלבנט. האוריינטציה הפוליטית של הלאומנים הערבים לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בדרך כלל מתונה. דרישותיהם היו בעלות אופי רפורמי והוגבלו בדרך כלל לאוטונומיה, שימוש רב יותר בערבית בחינוך ושינויים בגיוס בזמן שלום באימפריה העות'מאנית כדי לאפשר למתגייסים ערבים שירות מקומי בצבא העות'מאני.
