הצי הטורקי מתקרב למפרץ מרסשלוק; ציור של מטאו פרז מ-1581
המצור הגדול על מלטה התרחש ב-1565 כאשר האימפריה העות'מאנית פלשה לאימלטה שהוחזק בידי מסדר "יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים" הידועים גם בכינוי הוספיטלרים, כחלק ממאבק כולל בין האימפריה העות'מאנית לכוחות נוצריים על השליטה בים התיכון.
לאחר שהצליח סולימאן הראשון ("המפואר") לכבוש את האי רודוס מידי ההוספיטלרים ולגרשם לאירופה ב־1522, קיבלו האבירים את השלטון על האי מלטה מידיו של קארל החמישי. הם ביצרו אותו והחלו להציק לטורקים בשוד ופשיטות על ספינות מוסלמיות תוך שהם מסכנים את נתיבי השיט של הטורקים לצפון אפריקה. במאי 1565 קיבלה האימפריה העות'מאנית החלטה לחסל סופית את המסדר. כוח גדול של כ־30,000 חיילים נחת על חופי מלטה, חודש לאחר מכן נחתו באי עוד 10,000 חיילים טורקים. כוחו של המסדר, שהונהג אז על ידי זא'ן דה לה ולט עמד על כ-600 עד 700 אבירים ועוד כמה אלפי חיילים.
לאחר מצור ממושך, שארך כמעט ארבעה חודשים, וניסיונות חוזרים ונישנים של חיל המשלוח העותמאני לכבוש את מערך המבצרים של המסדר ההוספיטלרי בצפון-מזרח האי מלטה, נאלצו העותמאנים, שספגו אבדות כבדות מאוד במהלך המצור, לפנות את שרידי כוחותיהם מהאי, בעקבות הגעת כוח תגבורת נוצרי חזק לעזרת הכוחות הנצורים.
יסודות העימות
יסודות העימות בין האימפריה העות'מאנית לבין האבירים ההוספיטלרים נטועים בתקופה שקדמה בכמה מאות שנים למצור על מלטה - בממלכת ירושלים הצלבנית, ששלטה בחלקים משטח ארץ ישראל החל מסוף המאה ה-11 עד 1291. בראשית דרכה של הממלכה היה לה צבא קבע קטן מאוד, ואף בשיאה הוא לא עלה בגודלו על 200 - 300 אבירים וכמה אלפי חיילים נוספים. כתוצאה מכך, נאלצו שליטי הממלכה להסתמך על המסדרים הצבאיים, כדי להגן על הממלכה, שעמדה תחת איום מתמיד מהעולם המוסלמי שסביבה, ולהעמיד צבא בסדר גודל משמעותי. שני המסדרים העיקריים שעשו זאת מתחילת דרכה של הממלכה ועד לכיבוש המאחזים הנוצריים האחרונים בא"י בידי הממלוכים בסוף המאה ה-13, היו מסדר ההוספיטלרים ומסדר אבירי היכל שלמה, הידועים יותר כ"טמפלרים". אחרי התבוסה הסופית של הצלבנים ונפילת עכו לידי הצבא הממלוכי ב-1291, נאלצו חברי המסדרים הצבאיים להימלט מארץ הקודש. המסדר ההוספיטלרי הגיע לאי רודוס והפך אותו לבסיסו החדש.
האבירים ההוספיטלרים לא שקטו על שמריהם ועסקו בשוד ימי, תוך כדי שהם גורמים נזק ניכר לסחר המוסלמי באגן המזרחי של הים התיכון. כתוצאה מכך, הורה הסולטאן סולימאן הראשון על פלישה לאי בשנת 1522. אחרי מצור ממושך, שגבה קורבנות גדולים משני הצדדים, נאלצו שרידי ההוספיטלרים להתפנות מרודוס, ולאחר נדודים מצאו מקלט באי מלטה. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהבין את חשיבותם של האבירים כחסם בפני ההתפשטות העות'מאנית לאירופה ולאגן המערבי של הים התיכון, העניק להם שליטה על האי מלטה בשנת 1530. בתמורה דרש מס סמלי – בז אחד, על מנת לתת ביטוי לבעלותו על האי. לפי ההסכם עמו, היו האבירים כפופים לאפיפיור בלבד ואילו הקיסר היה השליט להלכה, אך לא למעשה. כך שמר המסדר על עצמאותו.
בהגיעם למלטה המשיכו האבירים במנהגם לפשוט על הספינות הטורקיות ושיבשו בצורה קשה את הקשר בין איסטנבול ושטחיה של האימפריה בצפון אפריקה. העילה המיידית לפרוץ מעשי האיבה הייתה, ככל הנראה, תפיסתה של ספינת מסחר שהייתה בבעלותה של בת הסולטאן. לבד מאוצר שעמד על כ-80,000 דוקטים ומטען אחר, שבו הצלבנים מספר מכובדים עות'מאנים, בהם המטפלת הזקנה של הנסיכה. הרגשות בארמונו של הסולטאן געשו, והוא דרש את שחרורם של המכובדים ללא כופר, אך הנוצרים סירבו. סבלנותו של הסולטאן פקעה, והוא החליט לתקוף את מלטה במטרה לשים קץ למעשי השוד והגזל של המסדר.
ההכנות לפלישה
סולימאן הראשון
סולימאן הראשון התחיל בארגון הפלישה, אך מפאת גילו הסתפק בארגון לוגיסטי בלבד ולא נטל חלק במסע המלחמה עצמו. הוא חילק את הפיקוד על המבצע לשניים. לפיקוד על כוחות היבשה מינה סולימאן את אחד ממצביאיו הבכירים – "הווזיר הרביעי" קיזיל אהמטלי מוסטפא פאשה (Kızılahmedli Mustafa Paşa), אריסטוקרט ומוסלמי אדוק. הוא היה ותיק הקרבות נגד פרס והמערכה נגד הונגריה. לצידו עמד האדמירל פיאלה פאשה (Piyale Paşa) שפיקד על צי הפלישה. פיאלה היה דוושירמה, היינו נוצרי במוצאו שהתאסלם אחרי שנפל בינקותו בשבי העות'מאני. הקריירה העשירה שלו כללה פשיטות על החוף האיטלקי בשיתוף עם הקורסר (שודד ים עם רישיון לעסוק בשוד ימי) טורגוט ראיס (Turgut Reis) שהשתתף, בין היתר, בקרב ג'רבה. לביסוס מעמדו, התחתן פיאלה עם אחת מנכדותיו של הסולטאן. צוות הפיקוד הבכיר כלל גם את טורגוט אשר אמור היה לשמש כיועץ לשני המפקדים ולתאם ביניהם. טורגוט הכיר את הגאוגרפיה של מלטה מפלישותיו הקודמות לאי בין 1540 ל-1565.
בראש הכוחות הנוצרים עמד זא'ן דה לה ולט (Jean Parisot de la Valette), אציל יליד פרובאנס. בשנת 1554 קיבל לה ולט את הפיקוד על הצי של מסדר אבירי מלטה, ובמספר קרבות הצליח להטביע יותר מ-20 גליאות של הטורקים. בשנת 1557 נבחר לראשות המסדר. מתוך הנחה שהטורקים יתקיפו את האי, הורה דה לה ולט על חיזוק ביצוריו. בעזרת רשת ריגול מפותחת, ידע לה ולט כבר בסתיו 1564 שהטורקים מתכננים פלישה. המודיעין המעולה אפשר לו לגייס את אביריו מרחבי אירופה, ואף לשלוח משלחת לסיציליה לשאת ולתת בקשר לתגבורת.
הצבאות
הנוצרים
מבצרי ההוספיטלרים בצפון-מזרח מלטהז'אן דה לה ולט
הגרעין הקשה של הצבא הנוצרי הושתת על אבירים ממוגנים בשריון כבד. האבירים ששירתו במסדר היו נזירים שקיבלו היתר מיוחד להשתתף בקרבות. בתקופת המצור הגיע השריון האישי לשיאו, והאבירים היו ממוגנים מכף רגל ועד ראש בפלדה. בנוסף לאבירים, הגנו על מלטה חיילים רגליים, מספר קטן של שכירי חרב ואזרחים חמושים. חימושם של האבירים נותר כשהיה מימי הביניים – רמחים כבדים, חרבות ארוכות ונשק קר אחר. חיל הרגלים צויד ברוב המקרים ברובי ארקבוז ונשק מוט כמו חנית או האלברד. שכירי החרב והחיילים הפשוטים חומשו במיני כלי ירייה, בעיקר ארקבוזים, נשקי מוט ונשק קר אחר. המבצרים היו מוגנים במספר ניכר של תותחים.
מבצר סנט מייקל בחצי האי הקטן שמדרום לבירגו (כיום העיר סנגלאה). בין שני מבצרים אלה שהמרחק ביניהם כ-300 מטרים בלבד, נמתחו גשרים להקלת שיתוף הפעולה ביניהם ורצועת הים ביניהם נסגרה בשרשרת ברזל שמנעה כל אפשרות לשבש את הקשר ביניהם. המשמעות הייתה שניתן היה להתקיף את המבצרים רק חזיתית או בנחיתה בעורפם, דבר שהקשה על כיבושם.
עילית הצבא הטורקי כללה את חיל היֶניצֶ'רים (Yeniçeri). היניצ'רים גויסו מבין נתינים נוצרים של האימפריה שאוסלמו בכוח בינקותם. הילדים קיבלו חינוך קפדני והיו לפנאטים בהגיעם לבגרות. הם היו בין הגייסות הראשונים שאימצו את הנשק החם ככלי נשקם העיקרי. בעת המצור היו רובם חמושים בארקבוזים ובחרבות. בעת הפלישה, היוו היניצ'רים כרבע מהצבא הטורקי, ו-6,300 מהם נטלו חלק בפלישה. בנוסף אליהם היו כ-4,000 חיילי עזר המכונים "לייאלרים" (Layalar), חמושים בחרבות קלות וחסרי שריון. אלה נודעו כפנאטים שעישנו חשיש לפני הקרב, ובקרב עצמו התנפלו על שורות האויב במטרה למוטטן. בנוסף אליהם פרסו הטורקים כ-9,000 פרשים הידועים בשם סיפאהי. חימושם היה קל וכלל לרוב מיני קשתות, רובים ואקדחים. במצור הם שימשו בעיקר כקלעים. כמו כן כלל הכוח כ-6,000 חיילים קלים שחומשו בצורה דומה לפרשים. כחודש אחרי תחילת המצור הגיעה אליו תגבורת מאלג'יריה, שכללה כ-10,000 חיילים נוספים. לבד מחיל רגלים ופרשים, היו לטורקים מספרים גדולים של כוחות הנדסה ותותחנים. מספר התותחים לא ידוע במדויק, אך בוודאי כלל כמה עשרות לפחות. ברחבי אירופה והמזרח התיכון יצאו לתותחנים הטורקים מוניטין של קלעים מעולים. סך הכול מנה כוח הפלישה כ-40,000 איש.
הנמל הגדול- משמאל חומותיה של ולטה, בתווך מצודת סנט אנג'לו בבירגו ומשמאל מצודת סנט מייקל (כיום בסנגלאה)
המצור
הפלישה
מיקום המבצרים והפלישה הטורקיתהמחשה של המצור
ב-18 במאי הבחין פטרול ימי של אבירי המסדר בצי הפלישה הענק, שכלל כ-200 ספינות קרב ותובלה ועליהן כ-30,000 לוחמים טורקיים. הנוצרים ציפו שהטורקים ינחתו במרסשלוק (Marsaxlokk), הנמל הטבעי בדרומו של האי מלטה. להפתעתם, עקפו הספינות הטורקיות את האי ונחתו במערבו, ליד הכפר מג'אר (Mġarr). בעוד ראש המסדר משגר ספינה מהירה לסיציליה עם בקשה לתגבורת, הבינו הטורקים את טעותם והעתיקו את מקום הנחיתה למרסשלוק. בשל העדיפות המספרית העצומה של הטורקים, לא עשה המסדר דבר על מנת למנוע את הנחיתה. הנוצרים הסתמכו על מערכת מבצריהם ועל האי עצמו - מלטה הוא אי שומם עם צמחייה דלילה, ואת מעט הבארות שנמצאו באי הרעילו הנוצרים מיד עם נחיתת הטורקים.
המבצר במדינה היה מבודד יחסית לשלושת המבצרים האחרים סביב הנמל הגדול, והגנתו הייתה דלה. למרות מגרעות אלה, לא השכילו הטורקים לנצל את יתרונם ולא הטילו מצור על הנקודה המבודדת. כך היו הפרשים הנוצרים חופשיים לפשוט על מחנה הצרים ואף לתקשר עם העולם החיצון. הטורקים גילו שמבצר סנט מייקל מבודד יחסית והניחו שהוא יפול לידיהם כפרי בשל. הנוצרים היו מודעים לפגיעות המוצב, ולכן חיזקו אותו בתותחים רבים וחיל מצב חזק, שהצליחו להדוף את ההתקפה הטורקית.
המצור על סנט אלמו
בינתיים נחלקו הדעות בפיקוד העליון של הטורקים: מוסטפא רצה לכבוש את המוצב המבודד במדינה, אך פיאלה חשש לגורלו של הצי וביקש להעבירו לנמל מרסמשט, שהיה מוגן על ידי מבצר סנט אלמו. עריק טורקי שהתאסלם כמה שנים קודם לכן על מנת להציל את עורו, גילה לדה ולט את פרטי התוכנית הטורקית. לדברי העריק סברו הטורקים שמבצר סנט אלמו ייפול בקלות, עקב ציפייתם שהנוצרים יחזקו את הגנת מבצר סנט מייקל שהותקף ביום הקודם. שיקול נוסף היה שסנט אלמו היה מבודד מעט משני המבצרים האחרים ומהעיר בירגו, כך שהעברת התגבורת ונסיגה ממנו היו קשים למדי.
דה ולט תגבר מיד את המבצר ב-400 לוחמים ובכ-60 אבירים שהתנדבו לשרת במבצר. חיל המצב בסנט אלמו, כולל התגבורת, מנה אז כ-600 לוחמים. סנט אלמו היה מבצר דמוי כוכב בן ארבע זרועות, והטורקים תכננו לתקוף את הזרוע הדרומית. הקושי העיקרי שניצב בפני הטורקים היה הקרקע, שהייתה סלעית מאוד, כך שהתוקפים היו חשופים לאש ארטילרית שהמטירו עליהם תותחני המבצר.
עם קבלת הפקודה, החלו הטורקים להתארגן לקראת הקרב. באמצעות בהמות משא, שהיו למעשה בהמות מאכל שהובאו כמזון לחיילים, גררו את תותחי המצור הכבדים לראש הגבעה מדרום-מערב למבצר, וכהגנה מפני האש הנוצרית, הורה מוסטפא לחייליו להביא חול ואדמה מתחתית הגבעה לבניית ביצורים מינימליים. תותחי המצור הענקיים כללו שני תותחים שירו פגזים במשקל של 30 קילוגרם, עשרה תותחים שירו פגזים במשקל של 40 קילוגרם, ותותח שירה פגזי ענק במשקל של 80 קילוגרם. ההרעשה הטורקית החלה ב-24 במאי, ותוך מספר שעות החלה החומה החיצונית של המבצר להתפורר תחת מטר הפגזים הטורקיים. באותו יום קיבל דה ולט מסר מבישוףמסינה, בו הוא מסכים לשלוח תגבורת, אך ביקש זמן רב על מנת לגייס את הכוח. בינתיים, מצאו עצמם האבירים לבדם מול הטורקים. החדשות שהגיעו מהמבצר הנצור היו עגומות מבחינת הנוצרים – הטורקים הקיפו אותו, והעברת אספקה ותגבורת התאפשרה רק בדרך הים. למרות המצב הקשה לא אמרו הנוצרים נואש, והמשיכו להגן בחרוף נפש על המבצר. ב-29 במאי הצליחו הטורקים להתקרב לחומות המבצר, אך נהדפו במתקפת נגד.
למזלם של הטורקים, הגליאה של טורגוט הטילה עוגן ליד המעגן הטורקי. טורגוט תמך במוסטפא והציע לכבוש את המבצר הצלבני המבודד במדינה, אך פיאלה נותר איתן בדעתו ודרש לכבוש את סנט אלמו על מנת להעביר את ספינותיו לחוף מבטחים. טורגוט הבין שהסיבה העיקרית לעמידותו של המבצר היא זרם האספקה שקיבל מהמבצרים האחרים, ועל-כן הורה לשנות את מיקום התותחים כדי לשבש ככל הניתן את מעבר האספקה. ההרעשה חודשה ב-3 ביוני. בינתיים יצאו הפרשים הנוצריים לפשיטה והצליחו לפגוע במחנה הטורקי ובמספר ספינות תובלה, ואף להשמיד את אחת הסוללות של טורגוט.
מבצר סנט אלמו מדרוםמראה בין חומות מבצר סנט אלמו
ב-6 ביוני הבחינו חיילים טורקים, במהלך משימת פטרול שגרתית, כי השומרים הנוצרים נרדמו בשמירתם. הטורקים ניצלו את ההזדמנות החד פעמית, והיניצ'רים החלו להתארגן להתקפה. הטורקים הצליחו לעלות על הביצורים החיצוניים, אך ליד החומה המתינה להם הפתעה בדמות תערובת דביקה של חומרים דליקים ואבק שרפה שהומטרה על הטורקים, ושהביגוד רחב השוליים שלהם הפך אותה לקטלנית במיוחד. הטורקים ספגו אבדות כבדות ונסוגו, אך הצליחו להמשיך ולהחזיק בביצורים החיצוניים. למרות האבדות חידשו הטורקים את התקפתם למחרת, והנצורים נאלצו להסתגר בקתדרלת המבצר לאחר שהטורקים השתלטו על חצרו. הבוקר נפתח בהרעשה ארטילרית כבדה, וחלקים שלמים מהחומה החיצונית נופצו לכל עבר. חרף המצב הקשה, ההתקפות החוזרות והנשנות נהדפו גם במשך אותו יום, אך על אף ההצלחה, היו הנצורים נואשים. חלקים גדולים מהביצורים החיצוניים היו בידי הטורקים, וחלקים מהחומה היו הרוסים ומטולאים. הם שלחו שליח לדה ולט והתחננו שיתיר להם לסגת. דה ולט סירב בטענה שהחזקת המבצר חיונית להגנה על הנמל שדרכו אמורה להגיע התגבורת מסיציליה, ושלח תגבורת של 15 אבירים ו-100 חיילים. ככל הנראה היה גם שיקול נוסף - גביית קורבנות רבים ככל האפשר מהטורקים כדי לשבור את רוחם ולהקל על המצור העתידי על שני המבצרים העיקריים.
התגבורת החדשה הצליחה להחזיר לידי הנוצרים את החלקים שאיבדו קודם לכן, ופשיטה נועזת נוספת של הפרשים מוטטה את הסוללה הטורקית שהשקיפה על המבצר. הטורקים השיבו בהחזרת הסוללה, והרעישו את סנט אלמו ב-9 וב-10 ביוני. למחרת תקפו הטורקים שוב, אך ההתקפות התנפצו אל החומות וחיילים טורקיים רבים איבדו את חייהם. המחיר ששילמו הנוצרים היה קטן לאין שיעור – רק 60 הרוגים.
ב-16 ביוני שינה מוסטפא את הטקטיקה. במקום לבזבז את כוחות העילית בגלים ראשונים, הוא שלח את הליילרים הקנאים בגל הראשון. ההתקפה עלתה לטורקים באלף אבדות נוספות, אך גם הנוצרים איבדו את רוב מפקדיהם, ורק קומץ מגנים נותר בסנט אלמו. טורגוט דרש לאטום בצורה מושלמת את המבצר מכל תגבורת, ולהרוס את הסוללה החדשה שהקימו הנוצרים בפינה הדרומית של המבצר, ואשר הסבה לתוקפים אבדות ניכרות. ב-18 ביוני הכה אסון את הכוחות הטורקיים – תותחן נוצרי הבחין בבגדיהם המפוארים של המפקדים הטורקיים בעת שהאחרונים סרקו את השטח. הפגז שנורה פגע בגבעה שלפני הקצינים, והרסיסים שעפו פגעו בטורגוט ופצעוהו אנושות. גם מפקד חיל היניצ'רים נהרג כתוצאה מההפגזה. טורגוט הצליח להחזיק מעמד עוד ימים אחדים ולשמוע על נפילת סנט אלמו, אך לבסוף הכריעו אותו פצעיו והוא מת. עם מותו חזרה הפלגנות למחנה המוסלמי. מוסטפא, מפקד הפלישה, לא הצליח למצוא לשון משותפת עם מפקד הצי פיאלה. הצרות המשיכו לרדוף את הטורקים, והאש הנוצרית המדויקת קטלה מספר קצינים בכירים למחרת.
ב-21 ביוני יצאו הטורקים להתקפה נוספת. הסוללות שהציב טורגוט טרם פציעתו מנעו כל אפשרות להעברת תגבורת או מסרים, וההתקפה נמשכה ללא הפסקה לתוך יום ה-22 ביוני. חלק מהחומה ששוקם התמוטט שנית, והמון טורקי נהר דרך הפרצה. הנוצרים עמדו איתן וגם התקפה זו נהדפה, אך המחיר עבור הנוצרים היה כבד מנשוא – יותר מ-200 חיילים נפגעו, ועדיין לא היה זכר לתגבורת. ההתקפה חודשה למחרת, הפעם תוך שהטורקים עושים שימוש בספינותיהם. הטורקים יכלו לקרב את הספינות למרחק קצר מאוד מהחומות ההרוסות, בהיעדר התותחים הנוצריים שהושמדו בהתקפות קודמות. הטורקים זרמו שוב לתוך הפרצה שנוצרה ביום הקודם, והפעם הצליחו להתגבר על קומץ האבירים והחיילים שעוד נותרו במבצר. רק תשעה אבירים נפלו בשבי וכל היתר נהרגו במערכה. מספר חיילים מלטזים הצליחו להימלט לאחר שקפצו למים ושחו למבצרים שעדיין נותרו בידי הנוצרים. בסך הכל, בין 8,000 ל-10,000 טורקים איבדו את חייהם בכיבוש סנט אלמו.
המצור על מבצר סנט מייקל ומבצר סנט אנג'לו
העיר סנגלאה במבט מוולטה. בחזיתו שרידיו של מבצר סנט מייקל
בינתיים, ביום נפילת סנט אלמו, הגיעה תגבורת נוצרית מסיציליה שכללה כ-65 אבירים וכ-600 חיילים. בחסות הערפל הצליחה התגבורת לחמוק תחת אפן של ספינות הסיור העות'מאניות ולחבור עם הנצורים. מוסטפא המודאג שלח ציר שהציע למסדר אפשרות של כניעה מכובדת תוך שמירה על כלי הנשק, הדגלים והרכוש, בדומה להצעתו של סולימאן הראשון למסדר בעת המצור על האי רודוס. דה ולט דחה את הצעתו.
הטורקים העבירו את חודש יולי בהכנות לוגיסטיות לקראת התקפה על מבצר סנט מייקל, ובהמתנה לתגבורת ואספקה.
מוסטפא הורה להקים סוללות על הגבעות השולטות על המבצרים, והתכונן לפתוח בהרעשה. גם הפעם נודעה התוכנית הטורקית לנוצרים, בשל בגידתו של אחד הקצינים. על-פי התוכנית, היו הטורקים אמורים להתקיף את מבצר סנט מייקל במקביל לנחיתות לכל אורך חצי האי. כדי להתמודד עם האיום, הורה דה ולט לבצר את חצי האי בעזרת כלונסאות מחודדות שננעצו בקרקע. לחיזוק המבנה נקשרו הכלונסאות בשרשרת ברזל וקובעו בעזרת יתדות ארוכים לקרקעית הים. תחת צליפות בלתי פוסקות של הטורקים נאלצו הנוצרים לעבוד רק בלילות, והמלאכה הושלמה תוך תשעה ימים. חצי האי שעליו ניצב מבצר סנט אנג'לו בוצר בצורה דומה. מוסטפא שלח חיילים מצוידים בכלי עבודה ובגרזנים כדי למוטט את מערכת הביצורים החדשה, אך הם הונסו. גם ניסיון לשליפת הכלונסאות בעזרת אנקולים שהושלכו מסירות, כשל.
בינתיים קיבל גם מוסטפא תגבורת - חתנו של טורגוט בא מאלג'יריה עם כוח שמנה 10,000 איש. המתקפה החלה ב-15 באוגוסט והטורקים השתמשו בסירות להנחתת כוחות על החופים. התוקפים נתקלו באש חזקה, אך הצליחו לבסס ראש גשר על החוף ולהגיע אל החומות. עם קבלת המסר על הצלחת הנחיתה, פתחו גם הכוחות מצידו היבשתי של חצי האי בהתקפה על המבצר. למזלם של הטורקים התפוצץ אחד ממחסני התחמושת של הנוצרים, וחלק מהחומה התמוטט. זנוגרה, המפקד הנוצרי האחראי על הקטע שהתמוטט, ניסה להוביל התקפה נגד הטורקים שהסתערו לתוך הפרצה, אך נורה ונהרג. עם מותו, נבלמה מתקפת הנגד הנוצרית. דה ולט הגיב במהירות ושלח תגבורת, שבעזרתה הצליחו הנוצרים להדוף את התוקפים.
גם מוסטפא לא קפא על שמריו ושלח את כוח עתודה של 1,000 יניצ'רים שיצאו בסירות לכיוון הפרצה. אלה נתקלו באש תותחים מפתיעה מסוללה שהסתירו הנוצרים מבעוד מועד, ובתופת שנוצרה נהרגו כ-800 טורקים, והיתר נסוגו. אחרי שעות אחדות של לחימה עיקשת וקורבנות רבים, החלו הטורקים לסגת. דה ולט ניצל את נסיגתם, הורה לפתוח את השערים, והנוצרים שהגיחו קטלו את שאריות הכוח הטורקי שהזדנבו מאחור. הטורקים שילמו מחיר כבר על התקפתם ואיבדו אלפי לוחמים.
מבצר סנט אנג'לו בבירגו
אחרי כישלון התקפתו על סנט מייקל, החליט מוסטפא לתקוף את שני המבצרים בו זמנית כדי למנוע העברת תגבורות ממבצר אחד למשנהו. כמו כן הוקמה סוללת תותחים נוספת, והוגברו סיורי הצי כדי למנוע העברת תגבורת נוספת לנצורים. פיאלה היה אמור לפקד על הנחיתה ליד העיר בירגו בה שכן מבצר סנט אנג'לו, ואילו מוסטפא לקח על עצמו את הפיקוד על תקיפת חצי האי סנגלאה ומבצר סן מייקל. ב-2 באוגוסט יצאו הטורקים להתקפה. לאחר הרעשה ארטילרית כבדה, הסתערו הטורקים על המבצר. תחילה הם תקפו את סנט אנג'לו. במשך 6 שעות הצליחו הנוצרים להדוף חמש הסתערויות של הטורקים. אחרי שנהדפו, המשיכו הטורקים בהרעשה במשך חמישה ימים רצופים. ההרעשה המסיבית הצליחה למוטט חלק מהחומה, אך כאשר הסתערו הלוחמים הטורקים לעבר הפרצה הייתה הצפיפות הרבה בעוכריהם, ורבים מהם נהרגו.
ההתקפה על סנט מייקל הייתה מוצלחת יותר, והטורקים הצליחו לפרוץ לתוך המבצר. מוסטפא רצה לשלוח את עתודת העילית שלו לתוך המבצר ולהכריעו, אך ברגע קריטי זה הותקף המחנה הטורקי מהעורף בידי פרשים ממדינה. מוסטפא סבר שכוח גדול נחת באי ושב על עקבותיו כדי להגן על מחנהו, נסיגה שבדיעבד התבררה כמיותרת. כל אותה עת, טרם הגיעה אל הנוצרים התגבורת המיוחלת מסיציליה.
ב-18 באוגוסט החל מוסטפא בהתקפה חדשה על מבצר סנט מייקל, מלווה בפיצוץ מנהרה שנחפרה במיוחד מתחת לחומת המבצר. הפיצוץ מוטט חלק ניכר מהחומה, והטורקים הסתערו לתוכה. מורל הנוצרים צנח והם החלו לסגת. למשמע החדשות יצא דה ולט עם קציני מטהו ויתר הכוח הנוצרי לכיוון הפריצה. הטורקים נהדפו, אך המשיכו בהתקפותיהם על הפרצה במשך כל היום. בשלב הבא הקימו הטורקים מגדל מצור גבוה מעץ במטרה לעלות על החומות, אך הנוצרים הצליחו למוטט את המגדל ולהרסו. ניסיון לתקיפה נוספת ב-20 באוגוסט עם מגדל נוסף ומחוזק יותר, הסתיים בתוצאה דומה. בשלב זה היה מצבם של הטורקים נואש. האספקה שהביאו תוכננה למצור קצר בן ארבעה שבועות, ועם התארכות המצור החלו לסבול מרעב, כשבמקביל תחמושתם הולכת ואוזלת.
הגעת התגבורת וסיום המערכה
מנוסת הטורקים ממלטה - בקדמת התמונה נראית מדינה הבצורה, ומימין נראה הכוח הנוצרי יוצא ממבצר סנט אנג'לו וממבצר סנט מייקל ורודף אחריהם
הטורקים המשיכו בהתקפות על מבצר סנט מייקל, אך ללא הועיל. בינתיים נאסף כוח נוצרי גדול בסיציליה, עם 200 אבירים וכ-10,000 לוחמים אחרים. ב-25 באוגוסט יצא הכוח לדרכו, אך רוח נגדית חזקה מנעה מהצי להגיע למלטה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו. מששככו הרוחות, יצא הצי בשנית לדרכו ב-4 בספטמבר, ולמחרת נחת חיל המשלוח במלטה. למשמע החדשות, נפלה רוחם של הטורקים והם החליטו לסגת מהאי.
ב-8 בספטמבר נודע למוסטפא שחיל המשלוח קטן יחסית, והוא החליט להסתכן בהתקפה עליו ב-9 בספטמבר במטרה להשמידו, בניגוד לדעתו של פיאלה שהמליץ לסגת. הכוחות הטורקיים החלו להתקדם לכיוון חיל המשלוח, אך המורל שלהם היה נמוך. החיילים שהגיעו מסיציליה עם הכוחות שנותרו במבצרים יצאו לקראתם, ובקרב עיקש, שהתרחש על אדמת האי, שברו את שורותיהם. הנסיגה הפכה עד מהרה למנוסת בהלה של הטורקים לעבר ספינותיהם. מוסטפא ארגן כוח שריתק את הנוצרים שדלקו בעקבות הנסוגים ובינתיים עלה עיקר הצבא על הספינות. למחרת, ב-10 בספטמבר, לא נותרו חיילים טורקיים על האי.
המצור הגדול על מלטה הוא נקודת ציון היסטורית חשובה במאבק על השליטה בים התיכון. האי מלטה נשאר בידי המסדר עד שנכבש בידי נפוליאון ב־1798.
הנצחה ואזכורים
שיחזור תהלוכת אבירי ההוספיטלרים במבצר סנט אלמוהאנדרטה לזכר המצור הגדול בכיכר המצור הגדול (Misraħ l-Assedju l-Kbir) בוולטה
על שמו של ז'ן לה ולט נקראת ולטה, עיר הבירה של מלטה שהוקמה סביב מבצר סנט אלמו. אולם המועצה העליונה בארמון הגראנד מאסטר בוולטה מעוטר ב־12 פרסקאות מאת מטאו פרז ד'אלצ'יו (Matteo Perez d’Aleccio) המתארים את המצור, ויצירות אמנות רבות באוספים שונים ברחבי האי מתייחסים אליו. כמעט בכל יישוב במלטה קרוי רחוב על שם המצור הגדול, ובכיכר המצור הגדול (Misraħ l-Assedju l-Kbir) בבירה ניצבת אנדרטה לזכר האירוע. המצור נזכר במספר רומנים ובמשחק המחשבAge of Empires III. ואף מופיע בסדרה "שוגון" בפרק הרביעי של העונה הראשונה. לזכר האירוע נבנתה כנסיית גבירתנו של הניצחון בוולטה שהייתה הכנסייה הראשונה שקמה בעיר החדשה.
אספקה חסרה - הכוח הטורקי זילזל בנצורים ולכן הביא איתו אספקה לארבעה שבועות בלבד, כשבפועל נמשך המצור כמעט ארבעה חודשים.
בזבוז זמן - במהלך חודש יולי ולאחר שסנט אלמו נפל בסוף יוני, כמעט ולא נערכו התקפות על המבצרים סנט מייקל וסנט אנג'לו. הפיקוד הטורקי העדיף להמתין להגעת התגבורת, וכך בוזבז זמן יקר.
הזנחת מבצר מדינה - על אף שהיה מבודד, הטורקים כמעט שלא עשו ניסיונות לכבוש אותו. כך יכול היה דה ולט לשלוח מסרים לנוצרים בסיציליה, ואף לפשוט על הטורקים בעזרת הפרשים שהיו מוצבים במקום.
אבדות רבות - המצור על סנט אלמו גבה אבדות רבות מדי - עד 10,000 חיילים טורקיים נהרגו בהתקפה עליו.
תיאום לקוי - מותו של טורגוט סימל את סוף שיתוף הפעולה בין הצי לכוחות היבשה הטורקיים. פיאלה סירב לתאם את פעילותו עם מוסטפא והזניח את תפקידו. כתוצאה מכך, תגבורת של 600 איש הגיעה לנצורים בסוף חודש אוגוסט. אף שהתגבורת חמקה מספינות המשמר של פיאלה, לא עשה מפקד הצי הטורקי דבר למניעת הישנות המקרה. משנחתו חיילי התגבורת, לא עשה דבר לתקיפת הספינות הנוצריות בעת נחיתת חיל המשלוח באי.
לקריאה נוספת
רוג'ר קראולי, אימפריות הים: הקרב הסופי על השליטה בים התיכון 1521–1580, מאנגלית: חגי אברבוך. תל אביב: אופוס, 2012. - חלק שני.
רנה אובר דה ורטו, Histoire de l'Ordre de Malte ou Histoire des chevaliers hospitaliers de St-Jean de Jérusalem, appelés depuisles chevaliers de Rhodes (תולדות המסדר של מלטה או תולדות האבירים ההוספיטלרים של יוחנן הקדוש מירושלים) (לפי הזמנת המסדר), 1726 (ב-1727 מהדורה שלישית, עד 1780 - 12 מהדורות, והחל משנת 1839 - 4 מהדורות, מתוכן - 3 "לשימוש הנוער"), מהדורות מקוצרות בשנים 1837-1885, תרגום לאנגלית (1728)
Bruce Ware allen, The Great Siege Of Malta:the epic battle between the Ottoman Empire and the Knights of St. John,Lebanon, NH : ForeEdge, an imprint of University Press of New England, 2015I(הספר בקטלוג ULI))
.svg){kind=small}
.JPG)
