המסגד הגדול בעזה (בערבית: جامع غزة الكبير, גַ֫'אמֶע עַ֫'זַּה אל-כַּבִּ֫יר), הידוע גם בשם "אל-מסג'ד אל-עומַרִי אל-כביר", "המסגד העומרי הגדול", הוא המסגד העתיק והגדול ביותר ברצועת עזה וממוקם בעיר העתיקה של עזה.
הכנסייה הביזנטית הפכה למסגד במאה השביעית על ידי הח'ליפהעומר בן אל-ח'טאב, ועל שמו הוא נקרא כיום "מסגד אל-עומרי".
בשנת 985, בתקופת שלטון בית עבאס, כתב הגאוגרף הערבי מוקדסי כי המסגד הגדול הוא "מסגד יפהפה". ב-5 בדצמבר 1033 רעידת אדמה גרמה להתמוטטות הצריח במסגד.
כנסייה צלבנית
התבליט במסגד בו תוארו המנורה, שופר, לולב ואתרוג, ומתחת הכיתוב "חנניה בן יעקב" בעברית וביוונית
הצלבנים כבשו את עזה בשנת 1100, ובשנת 1149 בנו במקום כנסייה גדולה שהוקדשה ליוחנן המטביל, על פי צו של בלדווין השלישי, מלך ירושלים. ניתן לזהות שרידים שנותרו מהכנסייה הצלבנית בשניים משלושת המסדרונות במסגד הגדול כיום.
על אחד מעמודי הבניין המזוהה עם הכנסייה הצלבנית היה תבליט ובו כתובת מגולפת בעברית וביוונית. בעבר חשבו שהתבליט הובא מקיסריה, אך כיום הסברה המקובלת היא שהוא הובא מבית הכנסת העתיק בעזה, שנבנה במיומה בסביבות שנת 508 לספירה. בתבליט מתוארים המנורה, שופר, לולב ואתרוג, מוקפים בזר ומתחתיו הכיתוב "חנניה בן יעקב" בעברית וביוונית. התבליט תועד לאחרונה בשנת 1987, ובשלב כלשהו לאחר מכן הוא הושחת והאבן מתחתיו הוחלקה.[1]
הממלוכים בנו מחדש את המסגד במאה ה-13, אך בשנת 1260 הוא נהרס על ידי המונגולים, בהנהגת הולאגו חאן. לאחר מכן הוא שוב נבנה על ידי תושבי עזה המוסלמים, אך נהרס ברעידת אדמה בשנת 1294.
הסולטן הממלוכי חוסאם א-דין לאג'ין (אנ') בנה מחדש את חלל התפילה של המבנה משנת 1297 עד 1299, והממלוכים ששלטו לאחר מכן בעזה המשיכו לשפץ ולהרחיב את המבנה. בשנת 1355 הגאוגרף המוסלמי אבן בטוטה ציין לשבח את חוזקו של המסגד ויופיו. ניתן לראות כיום במסגד כתובות הנושאות שמות של מספר סולטנים ממלוכים, בהם מוחמד בן קלאוון, אל-אשרף סיף אל-דין קאיתבאי ואל-מסתעין השני.
התקופה העות'מאנית
החצר, הקשתות והצריח של המסגד הגדול בעזה, בסוף המאה ה-19
במאה ה-16 שופץ המסגד הגדול על ידי העות'מאנים, שבנו בעזה באותה תקופה שישה מסגדים נוספים. הוא מוזכר בכתביהם של נוסעים מהמאה ה-19.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נפגע קשות בהפצצות של מדינות ההסכמה. הבריטים טענו שההרס נגרם בגלל התפוצצות תחמושת שהעות'מאנים הטמינו במסגד.
חלל התפילה המרכזי במסגד, לאחר הפצצת הצבא הבריטי בשנת 1917
עם תום השיפוצים הפך המסגד למוקד הפעילות הדתית והחברתית עבור רבים מתושבי עזה.
בשנת 1928 יזמה המועצה המוסלמית העליונה הפגנה המונית במסגד נגד הבחירות לאספת הנבחרים של המנדט הבריטי, בהשתתפות תושבים מוסלמים ונוצרים.
לאחר הקמת מדינת ישראל
המסגד היה פעיל ושימש כמוקד לפעילות דתית וחברתית, אם כי האירועים בו משקפים את השינויים העוברים על החברה בעזה. ב-11 ביוני 2007, במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, אנשי חמאס חטפו והרגו את אחד מחיילי המשמר הנשיאותי הפלסטיני בעזה. כנקמה, באותו יום חמושים מהפת"ח חטפו והרגו את מוחמד אל-רפעתי, האימאם של המסגד הגדול, שנחשב לתומך חמאס.[2]
המסגד הגדול משתרע על שטח של 4,100 מ"ר, מתוכו 1,800 מ"ר שטח בנוי. רוב המבנה בנוי מסלעי כורכר. במסגד חצר פנימית גדולה המוקפת בקשתות מעוגלות. הממלוכים, ומאוחר יותר העות'מאנים, הרחיבו את החלקים הדרומיים והדרום-מזרחיים של הבניין.
במסגד יכולים להתפלל מעל לשלושת אלפים איש. בקומת הקרקע נמצא אולם התפילה המרכזי וחדר תפילה לנשים, ובקומה העליונה בית מדרש ללימודי דת האסלאם. במרתף נמצא אולם קבלת פנים, ומוזיאון ארכאולוגי.
פנים המסגד
לאחר שהמבנה הפך מכנסייה למסגד נותרו בו רק חלקים מעטים מהמבנה הצלבני הקדום, בהם החזית והקשת בכניסה המערבית, ומספר עמודים בעלי אדריכלות נורמנית ואדריכלות גותית. מספר עמודים זוהו כחלקים שפורקו מבית כנסת עתיק, כנראה בית הכנסת העתיק בעזה, ונעשה בהם שימוש חוזר לבניית הכנסייה הצלבנית, והם נותרו כחלק מהמסגד. הדלת המערבית והאוקולוס המערבי עשויים שיש. הרצפות מכוסות באריחים מזוגגים. עמודי השיש מעוטרים בכותרות קורינתיות.
אולם התפילה המרכזי מקורה כקמרון צולב, ומחולק לחללים צדדיים באמצעות קשתות. אבן בטוטה תיאר בכתביו מינבר עשוי שיש לבן שראה במסגד הגדול, והוא נמצא שם גם כיום. לצידו מחראב הנושא כתובת משנת 1663 ובה שמו של מוסא פאשא, מושל עזה בתקופת השלטון העות'מאני.
הצריח (מינרט)
המסגד מפורסם בצריח שלו (מינרט), שחציו התחתון מרובע וחציו העליון מתומן. סגנון זה אופייני לאדריכלות הממלוכית (אנ'). המינרט בנוי מסלע כורכר, בראשו חלק הבנוי מעץ ואריחי קרמיקה, ומעליו כיפת אבן פשוטה.
ספריית המסגד
ספריית המסגד הוקמה על ידי הסולטן הממלוכי ביברס והועסקו בה אנשי דת ומדע. במקורות רבים מצוין שהספרייה הכילה יותר מעשרים אלף ספרים וכתבי יד בתחומי המדע והאמנות. רוב התכולה נגנבה או נהרסה במהלך מסעי הצלב, מסע נפוליאון בארץ ישראל ומלחמת העולם הראשונה, וכיום נותרו בספרייה רק 132 כתבי יד עתיקים, בהם כתב יד משנת 920 לפנה"ס.
