באופן מסורתי נהגו מבחינה ביולוגית להתייחס לכל בעלי החיים מטילי הביצים כקבוצה אחת לעומת בעלי חיים שמשריצים צאצאים חיים. עם זאת, הביולוג Thierry Lodé (2001) הציע לחלק את הקטגוריה המסורתית של הטלה לקטגוריות משנה. הטלה (ovuliparity) והטלה אמיתי (oviparity) בהתבסס על הקשר בין הזיגוטה (ביצית מופרית) לבין ההורים :[1][2]
הטלה (Ovuliparity): הפריה חיצונית. הביצים שהנקבה משחררת לסביבה מכילות ביצים שאינם מופרות, והזכר מפרה אותן מחוץ לגופה. הביצים של רוב המינים ברוב המקרים הביצים מכילות כמות ניכרת של חלמון לתמיכה בצמיחת העובר ובפעילותו לאחר ההפריה, ולעיתים גם למשך זמן מה לאחר הבקיעה. הולדה זו נחשבת לצורת ההולדה העתיקה ביותר ממנה התפתחו הצורות האחרות. צורה הולדה זו קיימת בקרב חולייתיות רוב הדגים ורוב הדו-חיים. כמו גם בקרב צורבים, מסרקנים, קווצי עור, רכיכות, ועוד כמה מערכות אחרות.[1]
הטלה אמיתית (Oviparity): הפריה פנימית. בצורת הטלה זו ההפריה מתרחשת בתוך גוף האם. בין אם הזכר מחדיר את הזרע לנקבה ובין אם היא קולטת אותו באופן אקטיבי או פסיבי - הנקבה מטילה ביצים המכילות זיגוטות עם כמות ניכרת של חלמון כדי להאכיל את העובר בזמן שהוא נשאר בביצה. הביצה אינה נשמרת בגוף במשך רוב תקופת ההתפתחות של העובר. הטלה אמיתית מתרחשת בכל הציפורים, ברוב הזוחלים, בחלק מהדגים וברוב פרוקי הרגליים. מבין היונקים ארבעה מינים של יונקי הביב (ברווזןקיפודניים) הם מטילי ביצים אמיתיים.
