אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.
ואכן, קביעה זו במגילת העצמאות נקבעה על בסיס החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר1947 שעל יסודה קמה מדינת ישראל, אשר נתנה דעתה לעניין החוקה, וקבעה כי המדינות החדשות - היהודית והערבית - תחוקקנה לעצמן חוקה.
עם קום המדינה החל הוועד הלאומי נותן דעתו לנושא, וזרח ורהפטיג נבחר על מנת לעמוד בראש ועדה שתביא, לבסוף, לכתיבת חוקה.
ב-16 בפברואר1949 נחקק חוק המעבר, אשר הפך את "האספה המכוננת" ל"הכנסת", וקבע באופן בסיסי מהי הכנסת ומהם תפקידיה, ומהם תפקידי הממשלה ונשיא המדינה. הכנסת החדשה דנה מספר דיונים בנושא החוקה אך לא הגיעה לכלל הכרעה.
טיעונים בעד ונגד החוקה
באספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, התפתח ויכוח האם יש עליה חובה לחוקק חוקה ואם נכון לחוקק חוקה.[1] כאשר מפלגת השלטון מפא"י והמפלגות הדתיות התנגדו לחקיקת חוקה על ידי הכנסת הראשונה ומפלגות האופוזיציה בהובלת תנועת החרות בראשות מנחם בגין דרשו לחוקק חוקה לאלתר.[2]
מצדדי החוקה ראו בחקיקת החוקה משום מעשה בסיסי שמבצעת אומה עם הפיכתה למדינה ריבונית. למדינות רבות בעולם ישנן חוקות, המסדירות את היחס בין האזרח לשלטון, בין רשויות המדינה ובין עצמן, וקובעות ערכי בסיס לאורם מתנהלים חיי המדינה, וכן משמשות להגנה על זכויות האדם. מצדדי החוקה טענו שמדינת ישראל החדשה זקוקה לחוקה, וכי בכך יש גם עמידה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, שכן עליה לכבד את החלטת האו"ם ששימשה בסיס להקמתה, על כל פרטיה ודקדוקיה.
מתנגדי החוקה הצביעו על כך שבבריטניה, ממנה נלקחה שיטת המשפט הישראלית באותם הימים, אין חוקה, והדבר אינו פוגע בהיותה מדינה מתקדמת ושומרת חוק, בה נשמרות זכויות האזרח, וקיים איזון בין רשויות הממשל. כמו כן, טענו המתנגדים, כי המדינה החדשה מצויה בהליך של קליטת עלייה המונית, ויש להניח כי תשנה פניה מבחינה דמוגרפית באופן רדיקלי במהלך השנים הקרובות. נטען כי לא ייתכן שהמספר הקטן של התושבים שהיו מצויים במדינת ישראל עם הקמתה יקבע חוקה, שעל פי הגדרתה קשה לשנותה, שתחייב את מיליוני העולים הבאים להיות לאזרחי המדינה, כמו גם את דורות העתיד. הדתיים שהתנגדו לחוקה טענו שהחוקה לא נחוצה בישראל כי התורה היא חוקתו היחידה של עם ישראל. לאור זאת, אם החוקה שתיכתב תסתור את חוקי התורה, אזי היא אסורה, ואם היא תעלה בקנה אחד עם חוקי התורה, אזי היא מיותרת.
ברקע הדברים עמדו ויכוחים מעשיים בהרבה, ופוליטיים בבסיסם. הכנסת הראשונה הייתה מבוססת על קואליציה של מפא"י עם המפלגות הדתיות. מפלגת האופוזיציה העיקרית באותם הימים, מפ"ם, הייתה מפלגת שמאל, בעלת זיקה לברית המועצות. הוויכוח על עצם פניה הפוליטיים של המדינה טרם הוכרע. עניינים בסיסיים עמדו על הפרק, והדעות בהם היו חלוקות. המפלגות הדתיות ראו ביצירת מסמך חוקתי מחייב משום פגיעה בעקרונותיהן. דוד בן-גוריון כשלעצמו לא היה נלהב לכתיבת החוקה. הוא סבר כי היא לא הכרחית לכינון המשטר בישראל.[3] לפי ניתוחו של ההיסטוריון והמשפטן ניר קידר, בן-גוריון גיבש את עמדתו מתוך מגמה הסכמית והנחה, כי ויכוחי עומק בחברה הישראלית בשלב ראשוני זה עלולים לפגוע באחדותה ולהקשות עליה לעמוד באתגר הביטחוני ובקליטת העלייה הגדולה.
הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה.
— נספח ח' לפרוטוקול ישיבות מס' 150–152 של הכנסת הראשונה[4]
החלטה זו הייתה פשרה פוליטית, אשר שמרה, מחד, על העיקרון כי הכנסת מוסמכת לחוקק חוקה, וכי בעתיד אכן תחוקק אותה, ומאידך דחתה מעשה זה לעתיד הבלתי מוגדר[5].
