ריקוד עור האייל הלבן של בני ההופהבקתת הזעה של בני ההופהשמאנית מבני ההופה, מאת אדוארד קרטיסמיקום שמורת האינדיאנים עמק הופה
הופה (ביורוק: Huep'oolaa, מילולית: "אנשי הופה") היא קבוצה אתנית של ילידים בארצות הברית דוברי שפה ממשפחות השפות אתבסקה החיים בצפון-מערב קליפורניה. השם שבו הם מכנים את עצמם (אנדונים) הוא Natinixwe, המאוית גם כ-Natinook-wa שפירושו "האנשים של המקום אליו השביל חוזר"[2] בני הקארוק כינו אותם Kishakeevra שפירושו "אנשי ההופה (הנהר טריניטי)".[3] רוב בני השבט רשומים תחת "שבט עמק ההופה" (Hoopa Valley Tribe) המוכר הפדרלית.
היסטוריה
בני ההופה היגרו מהצפון לצפון קליפורניה בסביבות שנת 1000 לספירה[2] והתיישבו בעמק הופה (אנ') בקליפורניה (בשפת הופה: Natinook). השפה המסורתית שלהם היא הופה (אנ'), שהיא בת למשפחת שפות האתבסקה. אדמתם השתרעה מהיובל סאות פורק של הנהר טריניטי לעמק הופה ועד לנהר קלאמת בקליפורניה. בתיהם הבנויים מלוחות ארז אדום מערבי, סירות הקאנו, כובעי הקש ומרכיבים רבים מהספרות שבעל-פה (אנ') שלהם מזהים אותם עם מוצאם הצפוני; עם זאת, חלק מהמנהגים שלהם, כמו השימוש בבקתת הזעה (אנ') לטקסים וייצור לחם בלוטים, אומצו מעמי הילידים של קליפורניה (אנ') שבסביבתם הקרובה. עמים הקשורים קרובים - הן בשפה והן במנהגים – היו ועודם הצנונגווה (אנ'), הצ'ילולה (אנ') והווילקוט (אנ').
לאנשי ההופה היה מגע מוגבל עם זרים שאינם ילידים עד שהבהלה לזהב של 1849 הביאה זרם של כורים לאדמותיהם.[2] בשנת 1864 חתמה ממשלת ארצות הברית על אמנה שהכירה בריבונות שבט ההופה על אדמתם. ארצות הברית כינתה את השמורה שמורת האינדיאנים של עמק הופה (Hoopa Valley Indian Reservation, ממוקמת ב-41°05′57″N123°40′21″W / 41.099167°N 123.6725°W / 41.099167; -123.6725), שבה מתגוררים כיום בני ההופה, אחד השבטים הבודדים בקליפורניה שלא נאלצו לעקור ממולדתם. השמורה נמצאת בסמוך לטריטוריה של היורוק במפגש הנהרות קלמאת וטריניטי בצפון-מזרח מחוזהמבולדט. השמורה משתרעת על שטח של 365.41 קילומטרים רבועים.
תרבות
בני ההופה מצטיינים בקליעת סלים ובגילוף קרני איילים לכפות. מאז המאה ה-17, הם יצרו פטרוגליפים מופשטים.[2]
באופן מסורתי, אנשי ההופה השתמשו בבלוטים של מין האלוןNotholithocarpus densiflorus (אנ') להכנת ארוחה, ממנה הם היו מכינים דיסה, לחם, ביסקוויטים, פנקייק ועוגות. הם גם צולים את הבלוטים ואוכלים אותם. הם גם משתמשים בעלים השסועים הצבועים של מין השרך Woodwardia radicans (אנ') עבור קליעת סלים. הם גם משתמשים בצמח Xerophyllum tenax (אנ') כדי ליצור תבניות גבולות בסלים הקלועים.
דיג
ההופה, כמו שבטים רבים באזור, דגים אלתית בנהרות קלאמת וטריניטי. אחת השיטות שבהן השתמשו פעם ללכידת דגים הייתה סכר מלכודת דגים (אנ'), שבני השבט היו מתחזקים. ההופה חולקים את כל שיטות הדיג שלהם עם שבט היורוק השכן.[4] דייגי שבט ההופה ומשפחותיהם מסתמכים על נדידת האביב והסתיו של האלתית הגמלונית. בלוטים, שפעם היו בשפע, היו מצרך עיקרי עד שהם הפכו נדירים. מכיוון שהופה לא היו ממוקמים קרוב לים כמו שבט היורוק השכן שלהם, הם סחרו איתם באספקה, כמו מלח תמורת סלים, או בלוטים עבור סירות קאנו.
ההערכות עבור האוכלוסיות לפני המגע עם האירופאים של רוב הקבוצות הילידים בקליפורניה השתנו במידה ניכרת. אלפרד קרובר חשב שאוכלוסיית הופה בשנת 1770 הייתה 1,000 וכי הצ'ילולה והווילקוט מהווים עוד 1,000. קרובר העריך את אוכלוסיית הופה ב-1910 כ-500. בשנת 1943 העריך הפיזיולוג האמריקני שרבורן קוק (אנ') את גודל האוכלוסייה הילידית ב-1,000 בני הופה ו-600 עבור בני צ'ילולה.[6] לאחר מכן, הוא העריך את גודל האוכלוסייה של ההופה בלבד בכ-2,900 נפשות. ויליאם ג'. ואלאס (William J. Wallace) חשב שההערכה האחרונה הייתה "הרבה יותר מדי גבוהה", וכללה 1,000 בני הופה, 500–600 בני צ'ילולה ו-500 בני וילקוט. שמורת האינדיאנים בעמק הופה מונה אוכלוסייה של 2,633 נפשות לפי מפקד האוכלוסין של שנת 2000. ב-2013 התפקדו לשבט 3,139 נפשות.[1]
שמורות
צאצאי ההופה שולבו מאז בעיקר בשמורת האינדיאנים בעמק הופה ובשבטים נוספים:
שבט עמק הופה[7] (הופה (אנ') במחוז המבולדט, אוכלוסיית 2013: 3,139) (הופה, צנונגווה, צ'ימלקווה, צ'ילולה, וילקוט)
Cook, Sherburne F. (1956). The Aboriginal Population of the North Coast of California. Anthropological Records. Vol. 16. Berkeley, California: University of California, Berkeley. pp. 81–130.
Goddard, Pliny Earle (1903). Life and Culture of the Hupa. University of California Publications in American Archaeology and Ethnology. Vol. 1. The University Press. pp. 1–88.
Kroeber, A. L. (1925). Handbook of the Indians of California. Bureau of American Ethnology Bulletin. Washington, D.C.
Merriam, C. Hart (1966). Ethnographic Notes on California Indian Tribes. Berkeley, California: University of California Archaeological Research Facility. p. 200.
Murphey, Edith Van Allen (1990) [1959]. Indian Uses of Native Plants. Glenwood, Illinois: Meyerbooks.
Wallace, William J. (1978). Heizer, Robert F.; Sturtevant, William C. (eds.). Hupa, Chilula, and Whilkut. In California. Handbook of North American Indians. Vol. 8. Washington, D.C.: Smithsonian Institution. pp. 91–98.
-_Curtis,_Edward_S.,_1868-1952,_photographer_Date_Created_Published-_c1923..jpg)
