הציפיות בראשית המירוץ היו לעלייה ניכרת במספר המושבים של מפלגת השלטון, השמרנית. לכן, נחשבו תוצאות הבחירות להפתעה - כאשר המפלגה השמרנית נחלשה, ואיבדה את הרוב המוחלט שלה בפרלמנט. עם זאת, היא נשארה המפלגה הגדולה ביותר. לעומתה מפלגת הלייבור, בהנהגתו של ג'רמי קורבין, הפרה גם היא את הציפיות כשהתחזקה, על חשבון השמרנים והמפלגה הלאומית הסקוטית. מפלגת UKIP איבדה את המושב היחיד שלה, והתרסקה בספירת הקולות הכללית.
בעקבות תוצאות מערכת הבחירות, נאלצה מיי להקים קואליציה עם המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית כדי להגיע למספר המושבים הדרוש להשגת רוב בפרלמנט, וכך נבחרה לכהונה נוספת כראש הממשלה.
זו הפעם השלישית שבה מערכת בחירות בממלכה המאוחדת מסתיימת בפרלמנט תלוי, מאז מיצוב השמרנים והלייבור כמפלגות המובילות ב-1929, והפעם השנייה בעשור האחרון בפרט.
שיטת הבחירות
בריטניה מחולקת ל-650 מחוזות בחירה (אנ'). כל מחוז מיוצג על ידי ציר אחד בבית הנבחרים הבריטי, הבית התחתון של הפרלמנט. המועמדים בכל מחוז יכולים להתמודד במסגרת מפלגה או לרוץ כמועמדים עצמאיים. הזוכה במספר הקולות הרב במחוז הוא הנציג הנבחר. רוב המועמדים מתמודדים מטעם מפלגות ומיעוטם באופן עצמאי. שתי המפלגות הגדולות הן המפלגה השמרנית ומפלגת הלייבור. המפלגה השמרנית נחשבת ימנית ודוגלת בימין כלכלי (קפיטליזם) ובשמרנות. מפלגת הלייבור (העבודה) נחשבת בעלת עמדות שמאל והיא דוגלת בסוציאל-דמוקרטיה. בבחירות של השנים האחרונות התמודדו גם מפלגות קטנות, כגון המפלגה הלאומית הסקוטית, התומכת בעצמאות סקוטלנד מבריטניה, המפלגה הליברל-דמוקרטית, הדוגלת בליברליזם חברתי או המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, הדוגלת ביוניוניזם, כלומר בהישארותה של צפון אירלנד בתוך הממלכה המאוחדת. המפלגות הקטנות אינן משיגות מושבים רבים בבית הנבחרים ומספר הצירים שלהם אינו מגיע למאה.
שיטת הבחירות האזורית-רוּבָּנית מבטיחה הלימה מועטה בין המספר המוחלט של המצביעים למספר הצירים ומסייעת למפלגות קטנות שיש להן בסיס תמיכה גאוגרפי. מנהיג המפלגה או הקואליציה שיש בידם רוב נציגים, מזומן על ידי המלכה אליזבת השנייה להיות ראש הממשלה הבא.
בעלי כתובת מגורים בממלכה המאוחדת (או אזרחים בריטיים המתגורר מחוץ לממלכה המאוחדת, שנרשמו להצבעה בממלכה המאוחדת ב-15 שנים האחרונות)
אינם מנועים מהצבעה על פי החוק (לדוגמה: כלואים מסיבות פליליות, אשמים בעבר בשחיתות, חולי נפש מאושפזים וכדומה)[5]
אדם שיש לו שני בתים (כגון סטודנט באוניברסיטה שיש לו כתובת זמנית ומתגורר בבית בזמן החגים) יוכל להירשם, להצביע בבחירות בשתי הכתובות כל עוד הם לא נמצאים באותו אזור בחירות, אך יוכל להצביע רק באזור בחירה אחד במהלך הבחירות הכלליות.[6]
הרקע לבחירות
חוק כהונת הפרלמנט משנת 2011 קבע כי על הבית הנבחרים להתפזר במקרה של הצעת אי-אמון או על פי החלטה המתקבלת בידי שני-שלישים מן הפרלמנט לכל הפחות.
ב-23 ביוני2016 התקיים בממלכה המאוחדת משאל עם, הקובע אם על בריטניה להישאר באיחוד האירופי או לא. במשאל העם הוחלט על פרישה מן האיחוד האירופי, בתהליך שנודע כ"ברקזיט".
משאל העם על חברות הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי (2016)
אפשרות בחירה
הצבעות
אחוזים
להישאר (Remain)
16,141,241
48.1%
לעזוב (Leave)
17,410,742
51.9%
בעקבות משאל העם, ב-29 במרץ2017 נדון ואושר בפרלמנט חוק להפעלת "סעיף 50" העוסק ביציאת מדינה מן האיחוד האירופי. תוצאות המשאל היו צמודות ובקרב תומכי ההישארות הורגשה אכזבה מרה. בעקבות תוצאות משאל העם, דייוויד קמרון, ראש הממשלה המכהן, התפטר מתפקידו, מפלגתו בחרה בתרזה מיי להנהגת המפלגה, והיא הייתה לראש הממשלה.[7]
הבחירות נועדו ל-7 במאי2020, אך עקב המתחים שנוצרו בממלכה המאוחדת ובאירופה בעקבות תחילת הפרישה מן האיחוד האירופי, כינסה ראש הממשלה תרזה מיי ב-18 באפריל2017מסיבת עיתונאים דחופה,[8] ובה הודיעה כי היא מעוניינת בהקדמת הבחירות, בניגוד להצהרותיה הקודמות.[9]