אנשי השבט חיים באחד מהאזורים המרוחקים והקשים ביותר לגישה באתיופיה. זוהי סוואנה חמה ויבשה, הנהנית משתי תקופות גשומות בשנה, עם ממטרים כבדים של כ-1.500 מ"מ גשם בשנה. הטריטוריה שלהם תחומה בגבולות גאוגרפיים ברורים, בין נהר האומו לבין ימת צ'ו באהיר, המוכרת גם כימת סטפאני שהתייבשה והתמלחה לפני מאות אלפי שנים. גבולות אלה שמרו אותם מבודדים יחסית מפני הסביבה, עד לתקופה המודרנית בה פותחה התיירות בלב השבט.
אוכלוסייה, דת ומוצא
על פי מפקד האוכלוסין הנערך על ידי ממשלת אתיופיה, מספרם מוערך בכשישים אלף, ושבטם הוא השבט הגדול ביותר בעמק נהר האומו.
כ-90 אחוזים מהם הם מוסלמים סונים, והם שומרים במידת מה על המצוות הבסיסיות של האסלאם, לצד שמירה על עקרונות רבים מדתם המקורית האנימיסטית, שדומיננטית באורח חייהם. לפי הדת האנימיסטית בגוף האדם קיימת נפש שמסוגלת לעזוב את הגוף ולחזור אליו, למשל בשינה, להתקיים גם אחרי המוות, כמו גלגול נשמות. [1]
על פי האנימיזם, בגופים דוממים בטבע כמו סלעים ועצים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בהם, ולכן יש להם תחושות ורצונות משלהם, ולעיתים אף יכולת תנועה. כמו כן מאמינים בני האמר בשדים וברוחות המסוגלים לקבל עליהם צורה של בן אנוש או של חיה ולהשפיע על אנשים.
מוצאם האתני נחלק בין החמיתיים ובין הנילוטים, דהיינו, תערובת של הגזע הנגרואידי והקווקזואידי. כנראה מדובר במיזוג בין קבוצה גדולה אחרת היושבת באתיופיה וקרויה סִידָמו, לבין תושביה הקדומים של היבשת – ציידיםבושמנים.
שפה
שפת ההאמר היא האמר-באנה, שפה נדירה, וייחודית לאזור המחיה שלהם. זהו שילוב של שפת השבט ושל שפת הקבוצה השכנה – באנה. שבט הבאנה חי מצפון להם ונפרד מההאמר לפני למעלה מאלף שנים.
כלכלה ואורח חיים
בקתה במחנה השבט
במקור, ההאמר התבססו כלכלית על המרעה. השינוי נעשה לפני כ-150 שנה, אז נטשו את מקל הנדודים ועברו ליישובי קבע המתבססים על חקלאות עתיקה. רוב בני השבט לא זכו להשכלה אקדמית כלשהי, ולדברי סגן המושל כמות האנשים שכן זכו להשכלה מסוג זה מכלל אוכלוסיית השבט עומד על 1%. נוסף על כך, קיימים מצבים בהם בני השבט עשויים לנהל אורח חיים של נוודות למחצה (כלומר, נדידה בין אתרים קבועים בהתאם לעונות השנה).
בני ההאמר זורעים דוּרָה (סורגום) בתחילת עונת הגשמים. מספר משקי בית מגדלים שומשום ושעועית. מכיוון שהיבול אינו זוכה לטיפול קפדני מצד בני ההאמר בדרך כלל, התוצרת דלילה. משקי בית אחרים מגדלים חיטה בכמות המספקת לכל השנה. כמו כן, הם מגדלים דוחן, ירקות, כותנה, טבק. יש חוקרים הטוענים כי הורים בשבט ההאמר יעדיפו לאבד את ילדיהם מאשר את גידולי השדה שלהם. תחומים נוספים אשר מוכרים לשבט בענף החקלאות העתיקה הם מלאכת הקדרות, הכוורנות והנפחייה, אך מרכז החיים הסוציו-אקונומיים שלהם הוא הבהמות. גודל העדר הוא מקור לגאווה ומהווה פרמטר לקביעת מעמד. רוב בני השבט מגדלים פרות, מחזיקים במעט כבשים ועזים ולעיתים גם בגמלים, המשמשים לרכיבה ולמשא. יש בשפתם 27 מילים לתאר את צבע ומרקם הבקר.
בני השבט גרים במחנות בהם מתקבצות כמה משפחות קרובות, בבקתות המסודרות במעגל. בכל מחנה בין 10 ל-15 בקתות, בנויות עץ, חומר וסכך, ללא שימוש בחומרים שאינם אורגניים או מערביים (למשל כמו פלסטיק או פח). מדי לילה, מובאות הבהמות למרכז המאהל. משק בית טיפוסי מורכב מאישה, ילדים וגבר מגן. אם הגבר נשוי לכמה נשים, הוא יכול להגן על יותר ממשק בית אחד. הגברים יכולים להינשא לכמה נשים שירצו (בדרך כלל שתיים עד ארבע), בתנאי שהנשים תהיינה בנות השבט. סדר הקמת המחנה, מתחיל בבניית המיטות עבור הנשים, הילדים הקטנים ולאחר מכן נבנית מסגרת הבקתה ממוטות גמישים המסודרים על הקרקע בצורת מעגל (המוטות מכופפים כלפי מעלה, מחוברים בחלקם העליון ואז נקשרים). בעונת היובש מכוסות הבקתות בסכך ובעונת הגשמים הם מקורים במחצלות או ביריעות עשויות בד עבה. הגברים והנערים ישנים בדרך כלל בעריסות הממוקמות במרכז המחנה, על-יד הבקר.
אפיון חיצוני
בני השבט מאופיינים במבנה עצמות לחיים גבוהות המייחד אותם משאר שבטי העמק. עורם בהיר יחסית, הם עונדים תכשיטים רבים ותסרוקתם המיוחדת מסמלת את מעמדם החברתי. שיער הנשים מעוצב כקסדה עגולה העשויה מדרדלוקס (Dreadlocks) - צמות זעירות וצפופות, (המכונות ראסטות) ובוהקות בצבע אדום טבעי ומשומן.
בת שבט האמר
בת שבט האמר
הנשים מרבות ללבוש בגדים דמויי טוגה ומתקשטות בתריסר צמידים לפחות על כל אמה. התסרוקות שלהם מגוונות, והן מסמלות מעמד חברתי ואומץ לב. הנשים נוהגות לשזור צמות דקות וחרוזים על ראשיהן אותן מצפות באוכרה - אבקת אבן חול אדמדמה, המעורבת לרוב בשומן בקר. הן נמוכות קומה באופן יחסי. לפלג גופן התחתון, הן עוטות עור פרה מעוצב, המעוטר בטבעות מתכת, חרוזים צבעוניים וצדפות (שמקורן בימת סטפאני הסמוכה). סביב צווארן כרוך מעין סינר העשוי עור עזים, ומהווה, אצל הצעירות שבהן, יותר קישוט מתריס, מאשר לבוש מסתיר. הנשים הנשואות מאריכות את שערן עד הכתפיים ועושות האחת לשנייה צמות דקות הנמשחות, כמוזכר, באוכרה העשירה בתחמוצות ברזל המעניקות לה את צבעה האדמדם (חלודה), ושומן בקר. נשות ההאמר מורחות משחה זו על גופן ותפקידה להגן על עורן מפני נזקי השמש ולהפוך אותן צבעוניות יותר, מבריקות יותר ונחשקות יותר, במיוחד כאשר קיימת תחרות בין נשים שונות של אותו הגבר. הנשים הנשואות עונדות ענק עשוי עור המזכיר בצורתו איבר מין זכרי (-"אסנתא"). האישה הראשונה של הגבר עונדת על שרשרת הצוואר קולר משונן משל הנשים הנוספות ("ביגנרה"), על מנת להעניק לה את הכבוד והמעמד הראויים לה כבחירת ליבו הראשונה. שאר נשותיו של הגבר עונדות קולר טבעתי פשוט. אלה הן מתנות הנישואין המעידות על עושרו של הבעל ועליהם לענוד אותן כל ימי חייהן.
בן שבט האמר
בן שבט האמר
גבר משבט האמר, המקפיד על לבושו, ילבש בגד הדומה לטוגה או בגד תחתון דמוי חצאית ולרוב יישא חנית. הגברים משקיעים זמן בסידור שיערם ומטפלים בו כדי שתסרוקתם תישמר. זוהי הסיבה העיקרית שבגינה משתמשים הגברים בשנתם, במשענת ראש דמוית שרפרף בתור כרית. נוסף על כך, חובשים הגברים כיפות מחומר, בהן נועצים נוצותיען. כמו כן הם נוהגים להתהדר בנוצות ובלוחות טיט לאות כי הרגו אויב. את הלוחות עונדים עד לשנה לאחר האירוע. בעת ריקוד, כאשר הגבר מחזר אחר אישה, הוא מטיח בה את כיפת הנוצות שלו, והיא משיבה לו באותה הדרך.
הגברים לבית ההאמר עוסקים שעות בהתקשטות הכוללת טיפוח שיער, ציור קישוטי גוף, מניקור, פדיקור וכיוצא בזה. בעבר היו מייצרים תחמושת, אך כיום הם מבוססים היטב בארצם ואינם עוסקים יותר בלחימה. הם עברו מיצור תחמושת להכנת תכשיטים, והם מתגנדרים בשורה מרשימה של עגילי מתכת בכל אוזן, שרשרת חרוזים צבעוניים, צמידי רגליים וידיים וחצאית מיני מתחת לחגורת עור אופנתית.
טקס התבגרות
אנשי השבט ידועים בעיקר בזכות טקס האוקולי – טקס התבגרות, שלאחרי הצעיר המתבגר יוכל להצטרף לגברים בוגרים ולצאת עימם לצייד, לקבל זכויות של גבר ולהינשא לאישה מהשבט.
המטלה של המתבגרים הנכנסים בעול ההתבגרות בשבט ההאמר היא לרוץ על שורת שוורים, כשהם עירומים כביום היוולדם. עליהם לעמוד במשימה זו 4 פעמים, ובכל פעם שהם נופלים, עליהם להתחיל מההתחלה.
.jpg)
.jpg)
