האימפריה הקרולינגית (באחד משמותיה בשעתו, בלטינית: Romanorum sive Francorum imperium; "קיסרות הרומאים או הפרנקים") הוא השם המקובל בפי ההיסטוריונים לממלכה פרנקית תחת שלטון השושלת הקרולינגית, שהתקיימה בין 800 ל-888. היא הייתה אחת הישויות הפוליטיות הגדולות ורבות-ההשפעה במערב אירופה של ימי הביניים המוקדמים.
השושלת הקרולינגית נקראה על שם קרל מרטל, מנהיג פרנקי חשוב מהמאה ה-8.[1] קרל מרטל היה סבו של קרל הגדול, שהפך לדמות המרכזית ביותר באימפריה, והביאה לשיא תחת שלטונו. האימפריה פוצלה למספר ממלכות בחוזה ורדן ב-843 והתפרקה סופית עם מות קרל השמן.
הקמת האימפריה
קרל כמלך הפרנקים
פסל דמיוני של קרל הגדול בקתדרלת אאכן; נוצר ב-1350הקפלה הפלטינית באקס לה שפל
קרל הגדול נחשב לגדול קיסרי האימפריה ולמייסדה. אביו, שר משק-הבית פפין הגוץ, הדיח את המלך המרובינגי האחרון, כילדריך השלישי, והשתלט על המלוכה הפרנקית. הוא הורישה לשני בניו, קרל ואחיו קרלומן. קרלומן הספיק לשלוט במשך כשלוש שנים עם אחיו. ב-4 בדצמבר 771[2] נפטר קרלומן, וקרל נותר כמלך יחיד.
קרל ניהל מסעות מלחמה מרובים. ב-772 הכה את הסקסונים בגבולו המזרחי, כשהוא פועל להמירם בכח החרב לנצרות. הוא יצא אל המסע לאחר אספה בוורמס כשהוא עובר את נהר הריין אל כיוון הסקסונים. את האופי הנוצרי של המלחמה הדגיש המלך בכך שהכרית אליל מקומי, אירמינסוּל. במשך שלושים השנים הבאות, הנהיגו קרל או נאמניו עשרים-ושלושה מסעות מלחמה נגד הסקסונים וההונים.[3] לאחר הבסת הסקסונים בראשונה, פנה קרל אל איטליה. האפיפיור אדריאנוס הראשון ביקש את עזרתו נגד הלומברדים. הוא הכה את מלכם דסידריוס(Desiderius) ותפס את שטחיו, את כתר הברזל הלומברדי ואת רומא וסביבתה.[4]
ב-774 פנה שוב נגד הסקסונים, במלחמה שנשאה אופי נוצרי מובהק. כמרים רבים נלוו אל צבאו, שכפה את הדת החדשה על בני השבטים המובסים.[4]
לאחר שקרל כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיורלאו השלישי ב-25 בדצמבר800 ל"קיסר רומי". השליט הפרנקי זכה בתואר שהיה שמור קודם לכן רק לקיסרים הרומאים. הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים. ההכתרה התרחשה בבזיליקת פטרוס הקדוש הישנה, ונערכה בהוקרה על תמיכתו בהפצת הנצרות, במתן קרקעות לכנסייה, ובתמיכה באפיפיור נגד אצילי רומי שהגלוהו. הקיסר החדש קיבל את המפתחות של מתחם קברו של ישוע ואת מפתחות קברו של פטרוס הקדוש, סמל להגנתו על הנצרות המערבית.[5][6]
ההכתרה הייתה עמוסת משמעות סמלית. היא נערכה ביום ראשון, בחג מולד, בתאריך שהאמינו אז שמלאו בו 7,000 שנה לבריאת העולם. בנוסף לסימבוליות שלה, הקמת האימפריה הרומית מחדש הייתה גם אמירה שסביר להניח שקרל הגדול עצמו רצה להעביר וצידד בה, והיא שאיפה לשלוט בכל המגף האיטלקי ולא רק בתחום הממלכה הלומברדית מצפון. עם כל אלו נראה כי קרל הגדול לא הוכתר לקיסרה של אימפריה חדשה או שחזור של אימפריה ישנה עם הפרש היסטורי באמצע אלא פשוט לקיחת התואר הקיסר הרומאי מהקיסרות הביזנטית והענקתו לקיסר רומאי חדש והוא קרל הגדול - ככה ראו רבים מתומכי ההחלטה.[5] ההכתרה עצמה התרחשה אחרי קריאת הבשורות בעת המיסה. קרל היה לבוש בבגדים רומאיים שבאותה התקופה העצימו את הזיקה כי האירוע המכונן הוא חידוש הקיסרות הרומית. קרל עצמו כרע ברך לאורך האירוע אל מול האפיפיור כשהוא בתורו מניח עליו את כתר עלי הזהב שזוהה עם קיסרי רומא כשלאחר מכן הוא מתכופף ביראת כבוד אליו. המילים שנאמרו לקהל בעת ההכתרה היו:[7]
לטינית: Karolo Augusto A Deo coronato magno et pacifico imperatori vita et victoria.
— James Bryce, The Holy Roman Empire, Chronicon Books, page 65
(בתרגום לעברית: "לקרל, האוגוסטוס החסיד ביותר, מוכתר בידי האלוהים, הקיסר הגדול ושוחר השלום, נותן החיים והניצחון"). הקהל הסוער צעק ברקע וקרל עצמו הפך את רומא למרכז חשוב באימפריה עקב ההכתרה. הכתר עצמו היה יקר במיוחד על פי מסמך המתאר את חיי לאו השלישי.
קרל הגדול לא היה ממשיכו, לפחות באופן תאורטי, של רומולוס אוגוסטולוס (הקיסר האחרון של רומא המערבית). על פי התפישה באותה התקופה קרל היה המשכו של החלק הקיסרי מביזנטיון כשהאפיפיור בעת ההכתרה למעשה משיל מעל הקיסרות המזרחית את התואר ומענק אותו בחזרה לחלק המערבי בהנהגת קרל. על פי התפישה של אותם הימים נראה קרל כהמשכו של קונסטנטינוס השישי שנתפש כקיסר הרומי ה-67 בעוד שקרל קיבל את התואר הקיסרי של המונרך הרומי ה-68.[8]
במסמכים כמו "Annals of Laurensheim" אפשר לראות כי אחד השיקולים שהשפיעו על בחירתו דווקא בקרל כקיסר היא העובדה כי באותו הזמן היו שתי מעצמות מרכזיות - האימפריה הפרנקית והאימפריה הביזנטית. כל אחת מהן בתורה הייתה לשחקנית גדולה במפה האירופאית, אך מכיוון שבקונסטנטינופול ישבה קיסרית אישה ייתכן כי דבר זה השפיע על רצונו של האפיפיור דווקא להכתיר את קרל לתפקיד.[9]
קרל הגדול הקים אימפריה חדשה ובו בזמן המשיך את האימפריה הפרנקית כשהוא נושא שני תארים - "מלך הפרנקים" ו"הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (בלטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium) עקב המשכתו להשתמש בתואר מלך הפרנקים יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה. טענה התומכת בהיותו הקיסר הראשון של האימפריה הרומית הקדושה מפרטת את מסעו של קרל הגדול לצורך הכתרתו ברומא כמנהג הנשמר לאורך שנים באופן ייחוד לקיסרי האימפריה, ולכן יש קשר ישיר בין קרל הגדול לבין לקיסרים הבאים בתור.[10][11][12]
תואר נוסף ופחות מוכר שנשא קרל הוא התואר "serenissimus Augustus a Deo coronatus, magnus pacificus Imperator Romanorum gubernans Imperium" (בעברית: "בשלווה יתרה מוכתר אוגוסטוס על ידי אלוהים, קיסר גדול ושוחר שלום המושל באימפריית הרומאים".[13] ההכתרה עצמה השפיעה מאוד על הפרנקים והשאירה רושם רב בהם אותה התקופה. כך גם הרושם היה רב בעיני החיצוניים לאימפריה, דבר שמתבטא לדוגמה במתנות שנתנו הסקוטים לקרל הגדול ואף השתמשו בתואר מכובד כאשר פנו אליו.[14]
הכתרתו של קרל נבעה גם ממקום פוליטי מובהק ולא רק מרצון לחדש את האימפריה. רצון זה התאפיין בצורך קיומי להישרדות ולשם כך היה צריך גוף צבאי גדול וחזק אשר יגונן על מדינתו הקטנה בממדיה והיא מדינת האפיפיור המכילה את העיר רומא. בהתחשב גם בעבר הפרנקי עם האימפריה הרומית-המערבית לא היו אירועים קיצוניים מידי של איבה ואף היו שיתופי פעולה במקרים מסוימים, למשל בשנת 451, בעת שלטונו של המלך מרובך הראשון, עת עזרו הפרנקים לרומאים להביס את ההונים באזור קטלוניה של היום. עד לשנת 486 כאשר היה כלוביס הראשון בשלטון לא נכבשו חלקים מרובים על ידי הפרנקים מידי הרומאים. באותה העת שלפני קרל היה לעם הפרנקי את המלך אך לצידו היה גם את המאיורדומוס שהיה מעין "ראש הממשלה" של המדינה. באותה התקופה נוהלו גם קשרי החוץ בעיקר על ידיו של המאיורדומוס ואף קמו מנהיגים חשובים ומרובי כוח מתפקיד זה דוגמת קרל מרטל ולאחריו אף בנו, פפין הגוץ. פפין אשר היה למאיורדומוס של אותה העת נתקל בשאלה פוליטית כיצד הוא אמור לנהל את ענייני המדינה הפרנקית ולכן פנה לייעוץ מהאפיפיור. האפיפיור בתורו הכווין אותו בתשובתו כי כוח המדינה והשלטון אמור להיות כפוף אליו והוא בעליו. פפין בתורו הבין זאת ולמעשה פעל בכוח השכנוע כדי לגרום ל-Childeric שהיה למלך האחרון ממוצא מרובינגי לקבל על עצמו תפקיד חדש והוא תפקיד הנזיר ולמעשה להתפטר ממשרתו בתור מלך. פפין לקח את כתר המלכות וקיבל אף תמיכה משאר המנהיגים דבר שתרם לו מאוד ולמעשה הצדיק ברבים את היותו כמלך החדש. צעדים אלו ביססו גם את כוחו של המלך הפרנקי כמנהיג הראשי וגם הובילו את פפין לצאת למסעות צבאיים באיטליה ולכבוש שטחים מרובים תוך כדי שהוא מגן על מדינת האפיפיור, ובסופו של דבר העניק לה שטחים רבים כמתנה (בתוכם גם העיר החשובה רוונה). צעדים אלו בנו בסיס איתן של יחסים בין האפיפיורות לבין האימפריה הפרנקית שבסופו של דבר, כאשר עלה קרל הגדול לתפקיד הקיסר, הגיעו לשיאם. עם זאת, כבר לפני קרל, בתקופה של פפין, היה העם הפרנקי בחלקים מסוימים בהיסטוריה המגן הלא רשמי של הכנסייה הקתולית ודבר זה לא קרה לראשונה בעת הכתרתו של קרל.[15]
באימפריה הביזנטית סלדו עד מאוד מהרעיון כי קרל יהפוך לקיסר רומא בייחוד כאשר זה התפרש בביזנטיון כמעין פגיעה בסמכותו של קיסר האימפריה הרומית המזרחית.[16]
תקופת שלטונו של קרל הגדול כקיסר
קרל הגדול היה מהפכן גדול ונחשב למבצע רפורמות חשובות בתחומים נרחבים באימפריה ובהם נמנים כלכלה, חינוך ודיפלומטיה - מה שבלט במיוחד ביכולות הגבוהות שלו לשליטה על שטח רב באופן יעיל ומוחלט. הוא היה איש אשכולות בתחומים נרחבים, ובחצר ארמונו באאכן בלטו אנשי ההוראה שבקצה חנית האימפריה סביבו.[17] קרל החזיר את הלימודים הקלאסיים לידי הכנסייה הקתולית והתייחד אף בכך. הוא גם הנגיש את היכולת להיכנס לכנסייה הקתולית, בתור כמורה ואף בישופים גם לאוכלוסייה צנועה יחסית שדבר זה לא ממש היה בהישג ידה קודם לכן.[18] כל זאת בעוד שהיה אתלט מצטיין ובעל ידע בתחומי ספורט רבים (שרבים ביצע סביב ארמונו באאכן) מה שהמשיך להוסיף לו את התדמית של המלך המייסד האגדי והחזק של האימפריה.[17] הרעיון כי הוא אתלט, צייד, שחיין ולחם חזק ואמיץ התאחד עם המוטיבים הפרנקים של גבורה ואף על-אנושיות, אותם מוטיבים שאפשרו להעצמת האהדה אל קרל וראייה בו כלקוח מתוך העם הפרנקי ולא כשליט זר.[19] חלק ניכר מהממשל היה באאכן, אך הוא נהג לשהות במקומות נוספים מדי פעם כל זאת תוך כדי ניהול האימפריה.[17] בתחום הצבאי קרל הגדול נודע בגדולות גם כאן, ואולי אף זהו מהתחומים שבלט בהם בצורתה המובהקת ביותר. הוא ביצע מהלכים צבאיים מצפון ומזרח האימפריה, לכיוון שטחים שנשלטו אז על ידי עמים פוליתאיסטים, ובדרום חצי האי האיברי ביצע מהלכים כנגד המורים.[6] קרל היה לנוצרי אדוק, דבר זה נראה ביומיום שלו כשהוא מבצע מיסה בכל יום וכשהוא מבקר בכנסייה לעיתים תכופות - גם בשעות היממה וגם בשעות החשיכה (על פי איינהרד). כך גם בעת הארוחה פנה קרל הגדול אל הדת כשנקראים חיבורים דתיים חשובים. ידוע כי מכל החיבורים הללו שהוקראו מידי פרקי זמן קצרים, האהוב עליו היה החיבור עיר האלוהים של אוגוסטינוס. קרל היה לנדבן גדול ותרם כספים מרובים לנוצרים ברחבי העולם.[18] מחוץ לאימפריה ביצע קרל מהלכים חשובים, כמו שליחת כסף לנוצרים במקומות מרוחקים יותר דוגמת ירושלים, אלכסנדריה וקרתגו. הוא רכש חברויות חשובות עם ממלכות אחרות (גם מעבר לים, ובהן גם ממלכות לא נוצריות רבות), כל זאת כדי לתת מענה ועזרה לאוכלוסייה הנוצרית ולהקל על עול חייהם במדינות אלו - מה שהעלה את מוסד הקיסרות הרומאית המחודש לבמה הבין לאומית, כשקשרים אלה הם הניצנים לקשרי החוץ שתבצע האימפריה בעתיד.[20] לקרל הייתה מטרה מובהקת והיא לאסף את העולם הנוצרי תחת שלטון אחד יציב וחזק, דבר שאומנם לא שרד רבות אחרי מותו, אך ביסס רבות את כוחה הבלתי שוויוני של האימפריה הרומית הקדושה לעומת אומות אחרות בסביבה. קרל היה נערץ חשוב על ידי הכנסייה הקתולית, ונשאר כך כל חייו.[17]
ציטוט ידוע של קרל הגדול הוא:
ישררו השלום, ההסכמה ואחדות הדעים בקרב הנוצרים כולם... שכן בלא השלום לא נוכל להשביע את רצון האל...
— הציטוט המקורי מתוך התוכחה (משנת 789). הציטוט המעוברת מתוך "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס
המתנה המפורסמת ביותר שקיבל קרל כנראה במשך כל חייו הוא הפיל המיוחד שהגיע היישר מתחומי העיר בגדד על ידי הח'ליפההארון א-רשיד. הפיל שזכה לשם אבו אל-עבאס ושלווה במתנות רבות נוספות ויקרות ערך, היו למעשה סימבולי לאחר שקרל הגדול מסר לו כי הוכתר אותה התקופה. נראה כי הרעיון מאחורי אקט זה היה למעשה להתיידד עם השלטון האימפריאלי החדש כדי להחליש את המורים בספרד שהיו לאויב גדול של א-רשיד.[21] נוסף על כך לא הייתה זו רק ידידות למטרות פוליטיות, אלא גם לחבריו הקרובים ביותר בהם נראה עדין הרבה יותר מהאופי שהיותו לוחם מקנה לו.
בנוסף לאאכן כמרכז ארמונו של קרל, אינגלהיים אם ריין זכתה לחשיבות גם היא בתקופתו והייתה ביחד עם אאכן לשני המרכזים הראשיים של האימפריה, כשרומא משמשת כמרכז הרוחני בו יושב האפיפיור.
מבחינת השקפת עולמו של קרל ראה את עצמו יותר כפרנקי מאשר כגרמני, בצורה דומה במיוחד לזאת של אוטו פון ביסמרק שראה אותו יותר כפרוסי גם כן. נוסף על כן התדמית של קרל גבוה הקומה ובעל הקול הצלול נשארה חקוקה בדברי ההיסטוריה האירופאית עד ימנו אנו.[22] ידוע כי הוא נהג באורח חייו להידמות לעם הפרנקי ככל שיכל, הוא לבש אף ביומיום בגדים פשוטים - חולצת מפשתן ואף מכנסיים בצבע אדום. עם זאת נחקק בזיכרון האירופאי קרל עם בגדי המלכות גם כן שאותם לבש בעיקר לאירועים חגיגיים. גם תדמיתו של קרל השפיעה על הזיכרון המיתי שלו, אך גם מה שראה השפיעה על עצמו לסירוגין - רומא הייתה בשבילו שיא של ממש כאשר הוא נחשף אל התרבות הרומאית ולמבניה המרשימים שלה שלא ידע קודם לכן.[23]
קרל הגדול כאיש אשכולות וחצר מלכותו
באאכן, ליד ארמונו, הפעיל קרל מעגל גדול של מלומדים שהחשוב שבהם הגיע במיוחד מאנגליה והוא אלקווין מיורק.[24] אלוקווין לקח חלק משמעותי מיוחד מהתחייה הקרולינגית שנודעה בשם הרנסאנס הקרולינגי.[25] כך גם היה עם ס. וויליברוד (S. Willibroad) שהיה למיסיונר חשוב בסקסוניה. בכל מקרה החצר שלו שפעה במקצועות ותחומים בהם עסקו אותם מלומדים ובהם: רטוריקה, גאומטריה, אסטרונומיה, תחביר ומוזיקה. הלימודים היו משולבים כשהם מערבים חלקים לא-נוצריים שמקורם ברומא העתיקה בתקופה המאוחרת יותר וגם חלקים נוצריים-רוחניים כמו כתביו של אוגוסטינוס למשל. הלטינית הייתה הבסיס של כל תחומי הלימוד והיוותה חלק אינטגרלי מכלל הלימודים הגבוהים בחצר המלכות. בחצר המלכות נודע בשם פלאקוס בעוד שקרל כדויד. בחצר המלכות פעל גם תאודולף (שנקרא בה בשם "פינדאר") שהיה לבישוף הראשי של העיר אורלינס. כך גם לידראדה (Leidrade) שהיה לארכיבישוף של ליון ואיתו גם ס. בנדיקטוס. בחצר פעל גם סמאראגד שהיה לראש המנזר של מנזר מיכאל הקדוש. אלקווין מאוחר יותר עבר לטורס (Tours) כרצון קרל, כשהוא היה מעל לגיל 60. הוא לימד במקום מספר שנים ובזמן הזה פתח בית ספר מיוחד ללימודים מתקדמים. הוא חי במקום עוד כשמונה שנים ובינתיים התכתב עם קרל. התכתבות זאת הייתה הוכחה מוצקה לקשר החם ביניהם שהמשיך להישמר גם אחרי שעזב את חצר המלכות באקס לה שפל. הוא עסק גם בחידוש ותיקון ספרי קודש במקומו החדש בטורס, כך שהוא הורה על בדיקה של הספרים ועל תיקון חלקים מהם. הוא העסיק בעת זו גם אנשים ובהם סופרים שלמעשה פיתחו על ידי כתיבה על קלף סגנון כתיבה חדש והוא סגנון הכתיבה הקרולינגי. כתב זה היה למעשה פשוט הרבה יותר מקודמיו להבנה ונודע בכך עד מאוד בהמשך ההיסטוריה (בניגוד לכתב הלטיני ברומא העתיקה או לכתב הגותי).[24]
לקרל הגדול היה אינטרסט מיוחד גם באדריכלות הקלאסית - הוא זה שהיה למעשה המבשר העיקרי הראשון של אדריכלות המערב שנית אל תחומי גרמניה של היום. במסעו באיטליה אסף קרל שרטוטים ואף מודלים שאותם נשא עמו עד לתוככי ממלכתו. חומרים אלו למעשה הדגימו את למשל מבנה העמוד הרומי - מאפיין אחד מתוך רבים שהקנה לארמונו באאכן אך גם לארמונותיו האחרים באינגלהיים (Ingelheim) ואף ב-Nymwegen. לקרל היו אף שאיפות אדריכליות רבות הרבה יותר ממה שהתממש במציאות, שאיפות שתיארו הקמה של עיר בירה בסגנון האדריכלי-הקלאסי ואף יצירת העתק או מבנה דומה במיוחד לבזיליקת פטרוס הקדוש שישנה ברומא, כל זאת בתוככי ממלכתו. חשוב גם להבין כי השאיפות של קרל והמבנים אשר בנה היו בתקופה מאוד בעייתית מבחינה הנדסית. מיומנויות בסיסיות אבדו למעשה מן הידע של בני אירופה אותה התקופה - כך למשל כמו מיומנות חישול הברזל אשר אבדה מהם. לצורך הדוגמה מבני התקופה הרומאית כמו הקולוסיאום למעשה החלו בתהליך פירוק רק כדי להוציא מתוכם את הברזל המחושל שהיה למצרך כל כך נדיר אותה עת. כך גם זיגוג זכוכית הפך לעבודה נדירה הרבה יותר ומבנים אותה התקופה למעט כנסיות לא ממש הכילו חלונות מזכוכית. למעשה רוב הבתים של האנשים הפשוטים באימפריה אותם הימים היו מורכבים מחלל משפחה אחד גדול נטול חלונות כלל עם חור בתקרה כדי לתת לעשן לצאת החוצה מתוך הבית (במקרה והשתמשו באש למשל). ארובות למשל לא היו נפוצות כלל אותה התקופה (דבר שהיה קשה למצוא אפילו במבנים מהדרג הגבוה ביותר דוגמת ארמונות). קרל מצא גם במוזיקה עניין רב, בייחוד כשנחשף אליה פעמים רבות בעת ביקוריו בכנסייה.[26]
גם בספרות הייתה לקרל השפעה גדולה באותה התקופה כאשר הוא הביא לחצר מלכותו מלומדים רבים בנושא הספרות מפיזה ואף מפארמה.[27]
מלומדים אשר היו בחצר ארמונו למדו את בניו ובני האצולה כאשר הם מחנכים אותם לאור הרנסאנס הקרולינגי.[28]
מבחינה צבאית
צבאו של קרל הגדול התבסס על המודל הבא: הצבא היה מחולק לקבוצות קטנות אשר כל קבוצה העמידה לפחות חייל אחד ברמה גבוהה יותר. כל קבוצה הייתה יכולה להשיג את ציוד הלוחמה עקב הכסף שהיא משיגה מאדמותיה. ככלל, עקב גישה זו החל לגדול מספר הפרשים לעומת מספר החיילים הרגליים.[29]
האימפריה בתקופתו של קרל הייתה בעלת מאפיין ייחודי בהליך החקיקה - הותר לעמים שנכבשו שטחיהם ושצורפו לאימפריה לשמר את חוקיהם המשפטיים. נוסף על כך הוא ביקש כי כל החוקים יתועדו ויועלו על הכתב (חוקי כל האומות אשר בשטח האימפריאלי).[28]
מותו של קרל הגדול
יצירת אמנות המציגה את לואי החסיד אוחז בצלב ומגן ומסביב לראשו מופיעה הילת קדושה
קרל הגדול היה חולה במשך זמן ממושך עד שנפטר בסופו של דבר ב-28 בינואר 814. פטירתו נבעה למעשה מקדחת ממושכת שכללה כמה התקפים במהלך הזמן ושבסופו של דבר גרמה למותו. הוא ניסה להרפות את חריפות מחלתו בכך שנהג בדיאטה מכוונת ומצומצמת במיוחד - דבר שלא הועיל לבסוף. לאחר שנקלע למיטת החולים עבר שבוע עד למותו. הוא חי כ-72 שנה בסך הכול ושלט כמלך כ-47 שנים.[30]
לואי החסיד (או בשם שהיה שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) עלה לשלטון (בלי יידוע מראש והתייעצות עם האפיפיור) כשהיה בגיל 35 וזכה לתהילה רבה במשך שנות שלטונו הארוכות העומדות על 26 שנה. כל זאת התבצע כשהוא ממשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד העביר את המנהל הממשלתי מאאכן לאקיטן, תוך כיבושה וצירופה לאימפריה. אנקדוטה קטנה על מהלכיו הצבאיים מתארת את פעולותיו בהגנת האימפריה מפני המורים (קבוצת אתנית מוסלמית ברובה שהתקיימה אז בספרד). סיום תקופת שלטונו של לואי עצמה מהווה חוצץ עקב המאבקים הפנימיים שקרו בה באימפריה ולמעשה ההפרדה שהתרחשה מכאן ואילך עקב הסכם ורדן בסיום שלטונו היא זאת שמהווה את הגורם המבדיל העיקרי בין שתי השקפות הראייה השונות על תאריך ייסודה של האימפריה.[31]
אומנם לואי החסיד לא היה המושל היחיד בזמנו (אלא היה שותף לבנו, לותאר הראשון, שאומנם לא נחשב אז לקיסר הרשמי אך שיתף פעולה עם אביו בפעולות רבות). לותאר הראשון, היה יורש העצר למעשה של האימפריה באותה התקופה ויועד לשלוט על כל האימפריה במות אביו. ללותאר היו שני אחים - פפין ולודוויג (לודוויג הגרמני, אך אז נקרא לואי בלבד בלי התואר הנלווה). לבירוקרטיה של ירושתו של לואי האב בידי לותאר התלווה צו בשם "Ordinatio imperii". לותאר מלך תחילה על חלק מהמגף האיטלקי ורק אז עבר להיות קיסר שותף לאביו, כשלבסוף הוא הוכתר כקיסר הרומאים. אל כל אלו הוסיף לותאר את "החוקה הרומאית" שספחה את רומא לשטח האימפריה והוביל את האפיפיור להישבע אמונים לו, לותאר הקיסר של האימפריה הפרנקית/האימפריה הרומית הקדושה. שנת 830 הייתה השנה בה הקרע בחצר המלוכה בלט יותר מאי פעם בניסיון המרד שפרץ בתוככי הארמון המלוכני. לאחר כשנה פרץ מרד נוסף בבריתם של לודוויג הגרמני, פפין ולותאר הראשון. בדצמבר 838 נפטר פפין, וכך אחרי מותו, נשארו שני האחים הגדולים, לותאר ולודוויג הגרמני ביחד עם אחיהם הצעיר יותר קרל (שלימים יזכה לכינוי "קרל הקירח"). תוכנית חלוקה הועלתה שוב על הפרק. לואי הגרמני ישב לפי התוכנית בבוואריה וישליט את ריבונותו כשהוא במרכז, לותאר במזרח האימפריה, וקרל במערב. ב-25 ביוני841 יצא לותאר הראשון במסע מלחמה כנגד קרל ולואי הגרמני ולא צלח במשימתו. מותשים כל האחים ואזרחיהם ממסעות המלחמה שניהלו, הסכימו להגיע לפשרה ולהשלים עם חילוק האימפריה. הפשרה באה בצורת חוזה ורדן, שהותירה ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך סדרה מחדש את הטריטוריות עליהן ישלטו כל אחד מהמלכים. לבסוף נקבע כי את נחלות המזרח ייקח לודוויג הגרמני, נחלות המרכז יפלו בידי לותאר הראשון, והמערב בידי קרל הקירח.[32]
בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה נפרדת בשם פרנקיה המזרחית, וכינה עצמו rex Francorum orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים) בעוד שחלק המערבי יוסד בתור פרנקיה המערבית. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.[17]
בין חוזה ורדן להקמה המחודשת
התקופה הבאה היא למעשה ההפסקה הכרונולוגית הגדולה בין האימפריה בראשיתה בידי קרל הגדול, לואי החסיד ולותאר הראשון לבין הקמתה מחדש בידי אוטו הראשון. מכל מקום נראה כי הפסקה זאת שלקחה כמה עשרות שנים הייתה משמעותית במיוחד להיסטוריה האירופאית והיוותה תחום בעייתי במיוחד מבחינה פוליטית וניהולית כאשר ממלכות האימפריה מתפלגות ליותר ויותר חלקים במהלך הזמן.
בשנת 891 הוכתר גאודיו השלישי מספולטו (אנ') לקיסר (למרות אי-השתיכותו למשפחה הקרולינגית) ושלט בהמשך ביחד עם בנו למברט מאיטליה (אנ') עד מותו בשנת 894. מאוחר יותר עלה ארנולף, בן לא חוקי למשפחה הקרולינגית שהוכתר כמלך איטליה בשנת 894 ולקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 896 בתחומי העיר רומא.[35][36] שלטונו היה רופף יחסית והבעיות מרובות עלו באלמניה, פרנקוניה, סקסוניה ובוואריה. לודוויג הרביעי (הידוע בכינוי "הילד") ירש את ארנולף בצורה לגיטימית ומוכרת (עקב היותו בנו) ועלה לשלטון. בתקופתו שלטונו בן אחת עשרה השנים בין 900 ל-911 לספירה הוא המצב המנהלי והמדיני נהיה לרופף עוד יותר. לאחר מותו של ארנולף התרחש מעבר של התואר המלוכני-איטלקי לאדם אחר והוא ברנגאר הראשון (אנ') שהפך בעתיד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה בידיו של האפיפיור יוחנן העשירי כל זאת בשנת 916.[35]
משנת 919 לאוטו הראשון
בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט בשנים 919–936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה מזרחית נפרדת, וכינה עצמו מלך הפרנקים המזרחיים. היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.
^יצחק חן, יחידה 4: "קרל הגדול ויורשיו", פרק א: "עליית הקרולינגים", בתוך: אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה, כרך ב, עמ' 96: "בקרב הרואי שנערך לא רחוק מהעיר פואטיה בשנת 732... בעטיו זכה לכינוי "הפטיש" (Martel)... בשל גבורתו ואומץ לבו אימצו אותו יורשיו כמופת, ועל שמו נקראה משפחתם משפחת הקרולינגים".
^The Carlingains in Central Europe, Their History, Arts, and Architecture: A Cultural History of Central Europe, 750-900, Koninklijke Brill Nv, 2004, עמ' 49 - 50
^Lewis Sergeant, XVI. Charles the Great, The Franks: From thier Origin as a Confedracy to the Establishment of the Kingdom of France and German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014
^ 12Lewis Sergant, XVI Charles The Great, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014
^ 12Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 27
^Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of the Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 145
^Emil Ludwig, The Germans, Hamish Hamilton, 1942, עמ' 21–22
^ 12אנדרה מורואה, דברי ימי צרפת, הוצאת מסדה, 1966, עמ' 31
^ 12Lewis Sergant, XIX The court of Charles, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, Createspace Independent Publishing Platform, 2014
^Kenneth O. Morgan, The Oxford History of Britian, Oxford University Press, 2010, עמ' 89
^Erich Kahler, The Germans, Westview Press, 1985, עמ' 45–46
^Emil Ludwig, The Germans, Hamish Hamilon, 1942, עמ' 23
^ 12ו. א. קולדוואל, א. ה. מאריל, קורות העולם: תולדות האנושות מראשיתה ועד ימנו, הוצאת מסדה, 1968, עמ' 250
^דיוויד זוק, רובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת "מערכות", צבא הגנה לישראל, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1981, עמ' 46–47
^Lewis Sergeant, XX. The Life And Work of Charles, The Franks: From their Origin as Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire|, Createspace Independent Publishing Platform, 2014
^ 12345678910111213141516171819202122Peter H. Wilson, מפות (מספר 2), Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016
^Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 704
^ 123456peter H. Wilson, Heart of Europe, Harvard University Press, 2016, עמ' 705
^Lewis Sergeant, The Franks: From Their Origin as a Confederacy to the Establishment of the Kingdom of France and the German Empire, USA: Createspace, 2014, עמ' עמוד ראשון של הפרק France and Germany
