מחקר העוסק באירוע הטקטוני-מגמטי שחל לפני 1,375 מ"ש – התואם לגעשיות הדו-אופנית ולאירועי ההתרחבות התוך-קראטוניים שחלו בתקופה זו – מציע להגביל את המונח "קיבארי" לאירוע זה בלבד,[5] ולא להחילו על אורוגנזת גרנוויל – אירוע עולמי של התכנסות יבשות ובניית רכסי הרים שיצר את יבשת העלרודיניה,[6] כשלב במחזור היבשות. המחקר מוסיף כי בהתבסס על טבעם התוך-קראטוני, ניתן לטעון כי אירועי המעוות הפוסט-קיבאריים, כולל קימוט והעתקה בשתי חגורות אורוגניות, אכן שייך לשרשרת האירועים העולמיים, וממקם אותם לפני 970-1,300 מיליוני שנים.
עם זאת, במשך עשרות שנים נעשה שימוש במונח "קיבארי" להגדרת מחזור אורוגני שהתרחש במרכז אפריקה במזופרוטרוזואיקון. בהתבסס על תיארוך רדיומטרי של געשיות גרניטואידית[7] וגיל גאולוגי אזורי, נמתח מחזור אורוגני קיבארי זה על פני תקופה ארוכה ששיאה לפני 1,310-1,370 מ"ש ואחריה אירעו כמה פאזות נוספות שהסתיימו לפני 970 מ"ש. בסופו של דבר "יוּצָא" המונח לחלקים אחרים של אפריקה לתיאור אירועים אורוגניים המראים תיארוך רדיומטרי דומה.
השתרעות
מסלע בהרי אחגר, אלג'יריה
אורכה של חגורה אורוגנית זו 3,000 ק"מ ורוחבה 400 ק"מ, והיא תוצר התכנסות של גושים קראטוניים היוצרים את קראטון קונגו בצפון ומאסף קראטונים בדרום.[8]
סלעים קיבאריים שתוארכו ונותחו נמצאים בפיזור נרחב: בהרי אחגר בסהרה האלג'ירית, בצפון-מערב ובדרום-מערב ניגריה ובצפון קראטון קונגו בקמרון. תוצרים טקטוניים קיבאריים מוכרים גם במזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קוגו – בחגורת ההרים הקיבאריים שנתנה לאורוגנזה את שמה. ממערב לגוש היציב של איבדאן במערב ניגריה מצוי רצף קינארן (Kinaran), המורכב בעיקר ממשקעים קלאסטיים וממיעוט של סלעים געשייםמאפיים בחגורת צפחות נרחבת. לכן, האורוגנזה הקיבארית בצפון-מערב ניגריה הייתה אירוע משמעותי, כנראה אנסיאלי[9] בטבעו. חגורות הצפחה הקיבאריות של קמרון ושל אחגר דומות לחגורות הניגריות בהרכב הסלעים הגעשיים הקלאסטיים ובסמיכות לגרניטים הפאן-אפריקאיים. דמיון זה מצביע על אחידות יסודית של האירועים הקיבאריים באזור נרחב זה.
תהליכים
חלק מהחגורות האורוגניות שנוצרו במהלכה – ובעיקר ההרים הקיבאריים – מפורשות כחגורות אנסיאליות, שהתפתחו על מצע של קרום יבשתי קדום.[2]
חלקים קטנים יחסית של היבשת האפריקאית הושפעו מהאירועים הטקטוניים של האורוגנזה הקיבארית, המתועדת היטב במרכז ובדרום אפריקה. קיימות רק שתי חגורות משמעותיות שהתפתחו מתשתית עמוקה ובהם חל עיוות אורוגני. חגורות אלה חותכות באופן משמעותי שילדים קדומים ומסתיימות בתוכם, מיקום השולל מוצא הנובע מצמיחת יבשת.[10]
החגורה הקיבארית מורכבת מרצפי שכבות מעוותות שעוביין מגיע ל-10-15 ק"מ, המורכבות מסדרות מונוטוניות של סלעים מטא-משקעיים[11] עם מיעוט של סלעים געשיים פלסיים ומאפיים ומקביליהם הגנייסיים המותמרים. סלעים אלה הושקעו על התשתית הסחופה של חגורות קדומות, ועווּתו בעיקר במהלך פאזה טקטונית-מטמורפית שלוותה במחדרי גרניט ומתוארכת ל-1,300±40 מ"ש. חגורת אירומיד (Irumide) בזמביה מורכבת מתצורות מטא-משקעיות ומעט מטא-געשיות, וממקביליהן המותמרים. העיוות שלהן הוא רב-מחזורי, עם אפיזודה אורוגנית קדומה יותר שהסתיימה באיזוקלינה[12] ולוותה במיגמטיזציה[13] ובגרניטיזציה נרחבת.
פקק געשי בקמרון, בשטח קראטון קונגו
מסלע שנמצא בדרום-מערב אפריקה הכיל אגני השקעה קטנים מלפני 1,300-1,700 מ"ש. על האגנים חלו מעוותים טקטוניים קיבאריים, המתוארכים בגילי זירקון של 1,322±75 מ"ש ובגילי מינרלים אחרים בטווח של 1,356-1,384 מ"ש.
מידע פלאומגנטי מרצפי קראטונים בשילד סהרה-קונגו ובשילד קלהארי – המצויים משני צדי החגורה הקיבארית – מגדיר אירוע יחיד של מסלול נדידה קוטבית בתקופת האורוגנזה הקיבארית, וכן נמצאה המשכיות של מבנים עתיקים בחגורה הקיבארית. תוצאות אלה מאשרות התפתחות תוך-יבשתית של החגורה הקיבארית, המובילה למסקנה כי שני השילדים היו קשורים באמצעות מקטע קרומי קדם-קיבארי נרחב.
התחדשות מקטעים קדם-קיבראריים באורוגנזה זו התרחשה בדרום אפריקה, בחלקים של מערב אפריקה וכנראה גם במזרח הסהרה ובמערב חצי האי ערב. האירועים בדרום אפריקה גרמו לאפקט נרחב של התחממות מחדש. אירוע זה לווה בחדירה נרחבת של גרניט ובמעוותים פריכים, והסתיים בהתרוממות משמעותית – שחשפה את שורשי ההתמרה בדרגה גבוהה של החגורה העתיקה. התחדשות דומה – ביחד עם כיסוי סלעי פרוטרוזואי שכיוונו צפון-דרום בין ניגריה לאחגר – נמצא ביחידה מטא-סדימנטרית, הנחה באי התאמה מעל גנייסים עתיקים ומציגה שתי פאזות של קימוט. תיארוך רדיומטרי המציג גיל של 910-1,050 מ"ש מאשר את הגיל הקיבארי למעוות באחגר וגיל של 1,100 מ"ש במזרח מאלי. גילים קיבאריים נמצאו גם בחלק הערבי של השילד האפריקאי – שם נמצאה תשתית גרניטואידית מגיל לא ידוע שעוותה ונחדרה על ידי גרניטים לפני כ-1,000 מ"ש. מאחר שהתשתית הערבית דומה לזו שבמערב תעלת סואץ, יש סיבה להניח כי גילם של הגנייסים במצרים – שעד כה הניבו גילים פאן-אפריקאיים – עולה על 1,000 מ"ש.
מנתונים אלה ניתן לקבוע כי האורוגנזה הקיבארית באפריקה הייתה כולה תוך-קראטונית והשפיעה על קרומים עתיקים שגילם מגיע ליותר מ-2,000 מ"ש. יש בכך עדות חותכת לקיומו של קרום פרוטרוזואי שהתמשך מדרום אפריקה לצפונה, וכי קרום זה התקיים 2,500 מ"ש לפחות, מאז סוף הארכאיקון.[14]
בסלעי התשתית שנוצרו באורוגנזה הקיבארית נכללים כל סלעי הפרקמבריון שגילם 960-1,100 מ"ש. בקרום זה נוצרו סלעים מאוחרים שמקורם באורוגנזה החיג'אזית ובאירוע הפאן-אפריקאי. בין סלעי התשתית מצויים הסלעים המותמרים העתיקים ביותר בהרי אילת ובמזרח סיני, המתאפיינים בדרגת התמרה גבוהה, בדייקיים מותמרים ובקימוט רב-שלבי וממושך.
הסלעים הקיבאריים מתחלקים לשתי חבורות מקומיות:
חבורת אילת-נביעות – סלעי החבורה מצויים בצפון השילד הערבו-נובי ומשתרעים מהרי אילת עד אזור נואייבה. ברצועה זו קיימים בעיקר סלעים מותמרים כגנייס, צפחה ומיגמטיט, וכן דייקים מותמרים, אמפיבוליט וגרנודיוריט – אליהם חדרו דייקים גרניטיים שהותמרו מאוחר יותר.
חבורת פיראן-סלאף – שני גושים הבונים רצועה שאורכה 70 ק"מ ורוחבה 7-10 ק"מ הנמתחת בדרום-מערב סיני, סמוך לחופי מפרץ סואץ, בעיקר בוואדיות פיראן וסלאף. הסלעים הכלולים בחבורה זו: בדרום – סלעי גנייס ומיגמטיט, בצפון – סלעים מטא-משקעיים.
