דִּיאָלוֹג (בעברית: דּוּ־שִׂיחַ או שיח) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.
דיאלוג ספרותי מכיל דרמה במשפט, והוא משמש כותבים המבקשים לצנזר או לגלות מידע בצורה שאינה נמסרת באופן ישיר על ידם.
הדיאלוג מביע את התנועה הגלית של המחשבה האנושית באופן ספונטני, המשכיח כמעט את הצורך בניתוחו. על פי רוב מהווה הדיאלוג הספרותי רשומה המכילה את מילותיהם של יצורים קיימים או דמיוניים המוצגת בפורמט של דו-שיח.[דרוש מקור]
תת-סוגה נוספת בספרות הדיאלוג היא הדיאלוג האגליטרי, צורת דיון שבה נשקלות תרומות בהתאם לתקפות הטיעונים, ולא בהתאם לעמדות הכוח של הטוענים.
ביוון העתיקה שימש הדיאלוג הסוקרטי(אנ') צורה ספרותית להבעת רעיונות פילוסופיים. אפלטון היה המחבר העיקרי שהפך את הדיאלוגים הללו לצורה ספרותית עצמאית, אף שניתן למצוא עדויות לדיאלוגים ביצירותיהם של סופרון ואפיכרמוס הסיציליאנים כחצי מאה קודם לכן, אשר לא שרדו עד לימינו. בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון, המכונים גם "הדיאלוגים הסוקרטיים של אפלטון", ישנו מבנה חוזר.[1] במהלך סוקרטס חוקר את בן שיחו לגבי אמונותיו וקו מחשבתו בנושא מסוים, למשל על ההגדרה של מידה טובה מסוימת. הדיאלוגים הללו מסתיימים ללא הסכמה בין הצדדים, והמבוכה הנוצרת מהדיאלוג משמשת ככלי רטורי ופילוסופי הנקרא אפוריה. כדוגמאות לדיאלוגים כאלה ניתן לראות למשל את לכס ואת אותיפרון. גם הכתבים המאוחרים יותר של אפלטון כתובים בצורה של דיאלוג, אף שלא בכולם סוקרטס הוא הדובר העיקרי. חמבר נוסף של דיאלוגים סוקרטיים הוא קסנופון, שחיבר למשל את ה"סימפוזיון" (אנ'). נאמר כי אריסטו כתב מספר דיאלוגים בסגנון אפלטוני, אך אף אחד מהם לא שרד.
קיקרו כתב מספר יצירות חשובות בסוגה זו, בהן "על הרפובליקה", "על הנואם" ויצירתו האבודה "הורטניוס".
הדיאלוג זכה לתחייה בבריטניה בשנת 1713, אז חיבר ג'ורג' ברקלי את יצירתו "שלושה דיאלוגים בין הילאס לפילונוס". "שיחות מן הדמיון" (Imaginary Conversations) של וולטר סוואג' לנדור הן הדוגמה המוכרת ביותר לדיאלוגים אנגליים במאה ה-19, על אף שגם הדיאלוגים של ארתור הלפס זכו לתשומת לב רבה.
לאחרונה שבו הכותבים הצרפתים ליישום המקורי של הדיאלוג: יצירותיהם של ז'יף ושל אנרי לבדאן משתמשות בדיאלוג על מנת למסור אנקדוטות באמצעות שיחה בין הדמויות. צורת דיאלוג זו הופיעה גם בספרות האנגלית, לדוגמה ביצירתו של תומאס אנסטי גות'רי. ארנסט רנן, פילוסוף צרפתי בן המאה ה-19, חיבר גם הוא את כתביו הפילוסופיים בצורה של דיאלוג.
הדיאלוג האפלטוני חזר גם הוא לשימוש במאה האחרונה, בין היתר על ידי ג'ורג' סנטיאנה ביצירתו "דיאלוגים בלימבו" ואיריס מרדוק ביצירתהּ "אקסטואים: שני דיאלוגים אפלטוניים". יוצרים אלו גם שילבו דמויות מתוך יצירותיו של אפלטון ביצירותיהם, והאחרונה אף שילבה את אפלטון עצמו כדובר.
במהלך תור הזהב של יהודי ספרד חיבר רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי, המגולל דו-שיח בדיוני בין פילוסוף יהודי ובין מלך כוזר, בסופו משוכנע המלך להתגייר ולהפוך ליהודי מאמין. הספר עורר הדים רבים בתחום המחשבה היהודית, והוא נתקבל כספר יסוד.
ירידת קרן סוגת הדיאלוג בסוף ימי הביניים השפיעה גם על הדיאלוגים היהודיים, אך עם זאת המשיכה הסוגה להוות חלק מרכזי בספרות מחשבת ישראל.
דוגמאות לדיאלוגים הגותיים בתקופת האחרונים הם "שיחות על האהבה" של הפילוסוף היהודי בן איטליה רבי יהודה אברבנאל, הדיאלוג "מטה דן - כוזרי שני" שחיבר רבי דוד ניטו בעקבות ספר הכוזרי, הדיאלוג הפילוסופי-קבלי "שומר אמונים" מאת רבי יוסף אירגס, ורבים אחרים.
הוגה יהודי מרכזי שעסק בחיבור דיאלוגים הוא הרמח"ל, שניסח את הגותו בעשרות ספרים שהשפעתם נפוצה בכל העולם היהודי. ביניהם מפורסמים דעת תבונות, דיאלוג בין הנפש לשכל; 'מאמר הוויכוח', 'מלחמת משה' ו'חוקר ומקובל', דיאלוגים בין פילוסוף לחכם מקובל יהודי (וכן הדיאלוג 'ויכוח מר ינוקא ומר קשישא', שערך תלמידו רבי יקותיאל גורדון, ומבוסס על 'מאמר הוויכוח'); ובמיוחד ספר היסוד 'מסילת ישרים - סדר ויכוח', בו מסודרים טיעוני ספר 'מסילת ישרים' בצורת דיאלוג.
במאה ה-19 חיבר רש"ר הירש את הדיאלוג הייחודי איגרות צפון, המנוסח כחליפת מכתבים בין שני צעירים יהודים-גרמניים, ונחל הצלחה רבה.
בעקבותיו הלך נכדו, הרב יצחק ברויאר, שחיבר את הספר "הכוזרי החדש", בו הציג את משנתו הרעיונית והמעשית להגשמת האידיאלים של סבו רש"ר הירש בצורה של דיאלוגים מרובים בין נער יהודי גרמני לבין מגוון אנשים מזרמים שונים. הדיאלוגים עוסקים בקשת רחבה של נושאים, בין פילוסופיה (תחום בו נוקט ברויאר בדרכה של הפילוסופיה הקאנטיאנית) לפולמוסים מעשיים אודות שמירת המצוות, היחס לתורה, ואף היחס הראוי לפי דעתו של ברויאר לציונות ולאגודת ישראל.
