יוסטינוס מרטיר (בלטינית: Iustinus Martyr; 100–165 לספירה) היה פילוסוף ומרטיר נוצרי.
חייו
כל הידוע לנו על קורות חייו מקורו בכתביו. הוא נולד בפלוויה נאפוליס (היא שכם) ועל פי המסורת הנוצרית היה מרטיר (קדוש מעונה) שהוצא להורג ברומא ביחד עם שישה מתלמידיו בפקודת הקיסר מרקוס אורליוס.
יוסטינוס מכנה את עצמו "שומרוני", אבל אביו וסבו היו ככל הנראה יוונים או רומאים, והוא התחנך כעובד אלילים. כפילוסוף אפלטוני שהפך לנוצרי, הוא הגיע לרומא, הקים שם בית ספר לפילוסופיה נוצרית, והקדיש את כל ימי חיו הנותרים כדי ללמד את מה שהוא מכנה "הפילוסופיה האמיתית".
האפיפיור לאו השלושה-עשר ציווה לחבר לזכרו תפילה, ולהכניסה לספר התפילות היומיומיות של הנזירים של הכנסייה הקתולית, וקבע את יום חגו כקדוש ל-14 באפריל.
הסופר והתאולוג הנוצרי טטיאנוס מכנה אותו "יוסטינוס הנערץ עד מאוד", מצטט את דבריו ואומר כי הפילוסוף הציניקן קרסקנטיוס (אנ') טמן לו מלכודת. קרסנס היה יריבו המושבע של יוסטינוס שמתוך קנאה בהצלחתו גרם להרשעתו בדין. פרטי משפטו של יוסטינוס שרדו עד ימינו אלה, וזה המסמך המקורי היחיד שיש בידינו מרומא של המאה השנייה לספירה המדווח על פילוסוף נוצרי שהפך לקדוש מעונה. אירנאיוס, בישוף לוגדונום (כיום ליון שבצרפת) מדבר עליו כקדוש מעונה ואומר כי טאטיאנוס היה תלמידו. טרטוליאנוס, מאבות הנצרות, מתאר אותו כפילוסוף שהיה אחד מראשוני המוקיעים את אלה שכפרו בנצרות.
יוסטינוס השתייך לתנועה של הנוצרים הראשונים שאנו מכנים "אפולוגטיקאים" והיה נציגה העיקרי במאה השנייה לספירה. אוסביוס מקיסריה מציג רשימה של כתבי יוסטינוס מרטיר הכוללת בין היתר את "האפולוגטיקה הראשונה" (אנ') (כתב הסנגוריה הראשון על הנצרות) שנכתבה בשנת 150, המיועדת לאנטונינוס פיוס, קיסר רומא, ואת "האפולוגטיקה השנייה" (אנ') שנועדה לסנאט הרומי. מטרתם של כתבי הגנה אלה היא להוכיח את אי הצדק שברדיפת הנוצרים, שהם נציגיה האמיתיים של הפילוסופיה והמאמינים האמיתיים באלוהים, שהוא בוראם של כל הדברים. חיבור נוסף שאוסביוס מציין הוא "הטפה אל היוונים", אולם כיום ידוע כי יוסטינוס לא היה מחברו.
תורתו
על פי יוסטינוס מרטיר, ישו בן האלוהים הוא המורה הגדול של הנוצרים, שבתחייתו הם מאמינים. הוא מדגיש את הדוגמה הנוצרית של הלוגוס האלוהי, האל הבן שהפך לבשר ודם בדמותו של ישו הנוצרי, וטוען כי מה שמפריע לאמונה זו היא התערבותם של השדים. הוא עושה שימוש בדברי הנבואה שבתנ"ך כדי להוכיח כי ישו הוא בן אלוהים, ומתאר את אורח חייהם של הנוצרים הראשונים ואת טקס האוכריסטיה של אכילת הלחם ושל שתיית היין, ההופכים לבשרו ולדמו של ישו הנוצרי.
בספרו "דיאלוג עם טריפון היהודי" (אנ') מנסה יוסטינוס, שהכיר היטב את הפילוסופיה היוונית, להסביר את תורת הגאולה הנוצרית בהסתמך על יצירותיהם הפילוסופיות של אפלטון, של אריסטו ושל אנשי האסכולה הסטואית. הוא מספר כיצד בחן תורות גאולה שונות של עובדי אלילים, כיצד ומדוע נהה אחר תורותיהם של אריסטו ושל פיתאגורס בזו אחר זו, וכיצד הפך אחרי כן לחסיד נלהב של תורת אפלטון, לפני שהפך לנוצרי.[1]
בהתאם לדברי יוסטינוס תורת הגאולה הנוצרית עולה בהרבה על זו של חכמי האסכולה הסטואית, מפני שהיא מבטיחה למאמיניה חיי נצח אישיים. כך כתב על הפילוסופים הסטואיים:
הם מנסים לשכנענו כי אלוהים מטפח את היקום בכללו ואת כל היצורים למיניהם, אך אנו אומרים כי הוא מטפח אותך ואותי ואת כל אחד באופן אישי, שאם לא כן לא היינו מתפללים אליו יומם וליל.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
