מיקומה של סבויה בהרי האלפים הציב אותה בין שני אזורי השפעה, צרפת מחד וצפון איטליה מאידך. סבויה כמעט שלא התפתחה בתקופת הרנסאנס, עריה היו מעטות וקטנות, ועיקר פרנסתה הייתה על חקלאות. למיקומה הגאוגרפי של סבויה הייתה חשיבות צבאית. במהלך המלחמות הבלתי פוסקות בין צרפת לספרד על השלטון בצפון איטליה הייתה לסבויה חשיבות לצרפתים משום שדרכה אפשר היה לפלוש לאיטליה. סבויה הייתה חשובה לספרדים כחיץ בין צרפת לשטחים הספרדים באיטליה. בשנת 1563 העביר אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה את בירת הדוכסות משאמברי לטורינו, שהייתה חשופה פחות להתערבות צרפתית.
אמנואלה פיליברטו היה אסטרטג פוליטי מיומן, והצליח להחזיר לדוכסות את רוב השטחים שנכבשו ממנה קודם לכן על ידי הצרפתים והספרדים. בנוסף בשנת 1562 הוא העביר את בירת הדוכסות משיאמברי לטורינו, והחליף את השפה הרשמית בדוכסות מלטינית לאיטלקית. מאוחר יותר ניסה לרכוש את מרקיזות סאלוצו, אולם נכשל במשימתו.
בתחילת מלחמת שלושים השנים לחם קרלו אמנואלה בספרדים, אולם, בשנת 1627 כרת ברית עם ממלכת ספרד לכיבוש מונפראטו וחלוקתה, אך בתגובה לכך כבשה ממלכת צרפת חלקים מפיימונטה, ובזמן ההכנות לגירוש הצרפתים מת לפתע קרלו אמנואלה משבץ פתאומי ב-26 ביולי1630, ובנו ויטוריו אמדאו הראשון, דוכס סבויה עלה לשלטון במקומו. ויטוריו אמדאו נקט מדיניות פרו-צרפתית, ואף לחם לצידם במהלך מלחמת שלושים השנים, ועל ידי כך הצליח להחזיר לשלטונו את רוב הנחלות שהשתייכו לאביו.
בשנת 1798 חולקה סבויה בין המחוזות מון-בלאן ולימן (département du Léman השם הצרפתי לאגם ז'נבה), מחוז צרפתי שהיה קיים בשנים 1798–1813. בשנת 1801 התנתקה סבויה רשמית מהאימפריה הרומית הקדושה. ברסטורציה הראשונה של 1814 בעקבות התפטרות של נפוליאון הוחזרו כשני שלישים משטח סבויה לממלכת סרדיניה. שליש משטח סבויה, כולל הערים החשובות שאמברי ואנסי, נשאר בצרפת. לאחר שנפוליאון חזר לשלטון לתקופה קצרה בת מאה הימים שהסתיימה בתבוסה בקרב ווטרלו, הוחזר השליש הנותר של סבויה לממלכת סרדיניה בקונגרס וינה במטרה לחזק את סרדיניה כמדינת חיץ על גבולה הדרום-מזרחי של צרפת, ובשנת 1847 מוזגו שטחי הדוכסות לחלוטין בתוך ממלכת סרדיניה.
סיפוח לצרפת
בשנת 1848 ניסתה הרפובליקה הצרפתית השנייה לספח את סבויה, וכוחות שנשלחו מליון, פלשו לשיאמברי והכריזו על סיפוחה לצרפת. השמועה על ניסיון הסיפוח התפשטה ברחבי סבויה, ואיכרים חמושים בקלשונים וחרמשים התרכזו במטרה לעלות על שיאמברי. הצרפתים גורשו מהעיר בידי האוכלוסייה המקומית, ורבים מהם נטבחו.[1]
הסכם טורינו שבו סופחו ניס וסבויה רשמית לצרפת נחתם בטורינו ב-24 במרץ1860.[3] תושבים בנפות הצפוניות של סבויה: שבלה ופוסיי הביעו רצון להסתפח דווקא לשווייץ השכנה, שאיתה היו לנפות הצפוניות קשרים כלכליים עתיקי יומין. על מנת לצמצם את השאיפה להסתפח לשווייץ הכריזה ממשלת צרפת על אזור סחר חופשי ששימר את קשרי המסחר ארוכי הימים הפטורים ממס שבין הקהילות הצפוניות של סבויה לבין ז'נבה. ב-22–23 באפריל נערך משאל עם שבו התבקשו הגברים במחוז לאשר את הסכם טורינו, שפירושו הצטרפות לצרפת או לדחותו. הייתה התנגדות מה לנוסח השאלה במשאל שלא כללה אפשרויות אחרות: הצטרפות לשווייץ, הישארות באיטליה או עצמאות מחודשת לחבל. תוצאות המשאל, על פיו תמכו 99.8% מהנשאלים בהצטרפות לצרפת, גררו האשמות על זיוף תוצאות הבחירות, בייחוד על ידי הממשלה הבריטית, שהתנגדה להתפשטות הטריטוריאלית של האויב הצרפתי המסורתי.
כתב העיתון הטיימס בסבויה ששהה בבונאוויל ב-22 באפריל כינה את ההצבעה "הפרסה הנחותה והבלתי מוסרית ביותר שהתחוללה אי פעם בתולדות העמים" הוא סיים את מאמרו במילים:
אני משאיר לכם להגיע למסקנות בכוחות עצמכם ממסע זה, המראה בבירור מה הייתה ההצבעה בחלק זה של סבויה. ההצבעה הייתה האירוניה המרה ביותר שאי פעם נעשתה על זכות ההצבעה העממית. הקלפיות בידיהם של אותן רשויות שהוציאו את הצווים, שום פיקוח אפשרי; אפילו מתיירים חששו והתחמקו שמא הם ינסו להעמיק בעניין; כל התנגדות הוצמתה באיומים, וכל חופש פעולה ניטל לחלוטין. אינך יכול באמת להוכיח את האופוזיציה על שהחליטה לפרוש מהמשחק, הכוח שפעל נגדה היה גדול מדי. ולכן באשר לתוצאות ההצבעה, אין צורך בכלל להיות מוטרד בגינן, הן תהיינה מזהירות כמו אלו שנערכו בניס. הסכנה היחידה היא שהרשויות בסבויה בקנאותם עלולים להגיע לתוצאות כפי שקרה לצרפתים בשנת 1852, כשמצאו להפתעתם כי היו יותר פתקים בהצבעה ממספר המצביעים ברשימות.