דאו דה ג'ינג (בסינית: 道德經, פיניין: Dàodéjīng) הוא חיבור הכולל 81 שירים קצרים, אשר כתיבתו מיוחסת לחכם הסיני לאו דזה. הדאו דה ג'ינג הוא החיבור המוקדם ביותר בהגות הדאואיסטית ונחשב על-פי רוב לחיבור החשוב והמשפיע ביותר בתחום. השפעתו נודעה לא רק על התפיסה הדאואיסטית אלא על הפילוסופיה הסינית בכלל.
שם הספר
פירוש השם "דאו דה ג'ינג" הוא, בתרגום גס, "ספר הדרך והסגולה". שמו המקורי של הספר היה "לאו דזה", כשמו של מחבר הספר, ורק מאוחר יותר הוא שונה לשם הנוכחי.
[1]
חיבור הספר מיוחס ללאו דזה (בסינית: 老子, "החכם"), אבי תורת הדאואיזם ומגדולי הפילוסופים הסינים. עצם קיומו ושאלת מעורבותו בכתיבת החיבור נמצאת במחלוקת.
[2]
יש החושבים, שמי שחיבר את הספר הוא לאו טאן. אחרים חושבים שהיו מספר כותבים שתרמו לכתיבת הספר.
[3]
הספר
טקסט חלקי של הדאו דה ג'ינג שנמצא במקדש דאי ג'ינג דיאן בווּהאן
דאו דה ג'ינג הוא הספר החשוב ביותר של הדאואיזם. הדאו דה ג'ינג תורגם לשפות רבות, ונחשב לאחד החיבורים הנפוצים ביותר בעולם. אף ספר, אולי למעט התנ"ך, לא זכה למספר כה רב של תרגומים
[4].
באופן מסורתי חיבורו מתוארך למאה ה-6 לפנה"ס, אם כי יש חוקרים המאחרים את תאריך חיבורו עד למאה ה-4 לפנה"ס. חוקרים משערים כי צורתו הנוכחית נקבעה במאה ה-3 לפנה"ס.
[2]
גרסאות של הספר
דאו דה ג'ינג עם גרסה של ואנג בי
מבנה הספר ותכני הספר אינם זהים למבנה הספר ולתכני הספר כשנכתב לראשונה. השינויים בספר נובעים מכך שכתיבתו הייתה תהליך מתמשך.
גורם נוסף לשינויים הם גילויים של טקסטים שעשויים להיות חלק מהספר ונמצאו בחפירות ארכאולוגיות. כך למשל, יש כאלה המצרפים לספר את היצירה הקצרה "האחד הגדול", שהתגלתה ב-1993 בחפירות הארכאולוגיות באתר גו-דיין, לצד העותק הקדום של "הלאו-דזה".
[1]
שינויים בין גרסאות נובעים גם מפרשנויות שונות של הטקסט.
[1]
בתחילת המאה השלישית כתב הפילוסוף וַּואנג בִּי פרשנות קאנונית לדאו דה ג'ינג, תוך שהוא משלב בה מונחים קונפוציאניים, והפך את הדַאוֹאיזם, מתורה לעולם שאין בו כלום והכול בו חסר משמעות וטעם, לתורה שהיא רלוונטית לחיים. נוסח הדאו דה ג'ינג שהופיע בפרשנותו של וַּואנג בִּי נחשב למדויק ולאמין ביותר, עד לגילוי הטקסטים בחפירות מא וואנג דווי (Mawangdui, 马王堆) בשנת 1973, ומאוחר יותר הטקסטים שנמצאו בשנת 1993 בגואו-דיאן (Guodian, 郭店), שהם כיום הגרסה העתיקה ביותר של הספר.
מבנה הספר
הספר מורכב משירים. יש בו כ-5,000 תווים. מבנה הספר הוא במידה רבה מאוד לא קוהרנטי, בשונה מכל הספרים האחרים מתקופת שושלת ג'ואו. ניכר שהמחבר לא השקיע מאמץ משמעותי ליצירת מבנה מסודר. החלוקה לפרקים קצרים, שכל אחד מהם מכיל שיר נעשתה כנראה בתקופה יותר מאוחרת.[2]
בספר יש 81 פרקים.
[5]
תרגומים לעברית
ההבדלים בפרשנויות של הטקסט גורמים לשוני גדול בין תרגומים שונים לשפות זרות. השוני עשוי להיות כל כך גדול עד כדי כך שהם בקושי נראים כתרגומים של אותו טקסט.[2] מה שנכון לתרגומים של הספר הזה באופן כללי, נכון גם לגבי תרגומים לעברית.
הספר תורגם לעברית לראשונה בשנת 1973 על ידי יורי גראוזה וחנוך קלעי, ונדפס בהוצאת מוסד ביאליק. מאז תורגם לעברית מספר פעמים נוספות.
התרגום של דן דאור ויואב אריאל בשנת 2007 (הוצאת חרגול, עם עובד), הוא תרגום מהמקורות הסיניים וכולל הערות מבוא ונספחים. ספרם כולל את הפרשנות של ואנג בי (Wang Bi, 王弼), אחד מגדולי הפרשנים, ושלושה טקסטים קצרים: "המעשה הפנימי", "האחד הגדול" ו"לרדת אל מקורות הדרך".
[1]
להלן רשימת תרגומים לעברית:
דאו דה צ'ינג, לאו צה, תרגמו מסינית: יורי גראוזה וחנוך קלעי, מוסד ביאליק, 1973
טאו טה צ'ינג, לאו טסה, תרגום ודברי פתיחה: שלמה קאלו, הוצאת דע"ת, 1981.
ספר הטאו, לאו דזה, תרגם מאנגלית ניסים אמון, הוצאת אבן החושן, 2001
ספר הדאו, ספר הדרך והסגולה, כוונתו הנעלמת של הלאו דזה, "המעשה הפנימי", "האחד והגדול", "לרדת אל מקור הדרך", תרגום מסינית דן דאור ויואב אריאל, הוצאת מודן-חרגול, 2007
טאו טה צ'ינג, טימותי פריק, נכתב בסיוע האגודה הטאואיסטית של סין. הוצאת אור עם.[6]
תוכן הספר
הטקסט הקצר משלב סגנון פיוטי ורעיונות פילוסופיים, שחוללו מהפכה אינטלקטואלית. לאו דזה הסיק כי דרך הטבע טומנת עקרונות של שוויון, היעדר פעלתנות מופרזת, מינימליזם, ספונטניות וּויתור.[7] הטקסט אינו חד-משמעי מבחינה רעיונית ולכן היו מספר רב של פרשנויות. זהו הספר הראשון בהגות הסינית שההמלצות שלו מבוססות באופן שיטתי על אמיתות מטפיזיות ולא על הסקת מסקנות מהעבר, כפי שהיה מקובל קודם לכן. המונח המרכזי ה"דאו" הוא מעין "חוק טבע" התקף ברמות שונות: ברמה הקוסמית, ברמה החברתית וברמת הפרט.
[1]
מהות ה"דאו" חמקמקה ואינה ניתנת להגדרה.
השירים מתארים את צורת ההתנהגות הראויה על-פי התפיסה הדאואיסטית; זו שואפת לאזן בין היסודות השונים והמנוגדים של הקיום, ולהגיע להרמוניה עם דרכו הטבעית של הקיום, על ידי חיי פשטות ומתינות, גישת הדאואיזם דוגלת בהתערבות מזערית ככל הניתן על-מנת להשפיע על סביבתו. משמעותם של חלק מהשירים סתומה ונתונה לפרשנויות שונות,
התערבות מזערית אין פירושה ויתור על פעילות. הוויתור הוא רק על פעילויות המנסות להתנגד לטבע.
תפיסה מערבית לעומת התפיסה בספר
לאנשים שגדלו בתרבות מערבית של חשיבה לוגית כמעט בלתי אפשרי להבין את התפיסה בספר ואת חוסר ההגדרה של מושג הדאו.
התפיסה אינה מגדירה טוב או רע ואינה מתייחסת לשכר ועונש על מעשים שמבצעים או על מחשבות שחושבים.
[8]
למרות השוני המהותי בין החשיבה המערבית לבין התפיסה המוצגת בדאו דה ג'ינג, עשויים גם פילוסופים או חוקרי תודעה מערביים אחרים, לעלות רעיונות התואמים את התפיסה הזו.
ריימונד סמוליאן מביא בספרו קטע מכתביו של הפסיכולוג והפילוסוף האמריקאיויליאם ג'יימס המציג תפיסה כזו.
[8]
