גישת התרגום דקדוק

גישת הדקדוק-תרגום היא אחת הגישות ללימוד שפות זרות בהוראת השפות. גישה זו היא במקור מאירופה במאה ה-19. הגישה שימשה מורים ללימוד שפות כבר לפני מאות שנים ללימוד שפות לא דבורות כגון לטינית. לגישה זו ישנה מאפיינים רבים אבל העיקר זה לפתח היכולת בקריאה וכתיבה. עם זאת, החסרון בגישה הזו זה שהיא שמה דגש רק על הכתיבה והקריאה ומזניחה באותו זמן החשיבות של מיומנות הדיבור והשמיעה. ומכאן, היכולת לקיים תקשורת בסיסית דרך הקריאה והכתיבה. הסיבה לכך נעוצה בכך שהטקסטים הנלמדים בשיטה זו מנותקים מן החיים, הם לומדים טקסטים קלאסיים. אוצר המילים, אמנם, רחב, אך לא שימושי. בשיטה זו לא מושם דגש על התגברות הפחד לדבר ומכאן הדובר מתקשה לדבר עם האנשים בשפה היומיומית, והתהליך של הלמידה הוא כך: בשיעורי דקדוק - תרגום התלמידים לומדים את כללי הדקדוק ולאחר מכן הם מיישמים את כללים אלו על ידי תרגום משפטים בין שפת היעד ושפת האם שלהם. תלמידים מתקדמים עשויים להידרש לתרגם טקסטים שלמים מילה במילה. וזה אומר שהדגש הוא לא על תוכן, אלא על למידת מילים. התוצאה: אדם יכול לקרוא ולתרגם את שייקספיר אך יתקשה להזמין אוכל במסעדה.

העקרונות הבסיסיים לגישה זו, הן:

• הלימוד יתבצע רק בשפת האם ולא בשפת היעד.
• הדגש הוא על חוקי הדקדוק ומבנים לשוניים בשפת היעד.
• קריאה מוקדמת של טקסטים קלאסיים קשים.
• תרגיל טיפוסי הוא תרגום משפטים משפת היעד לשפת האם.
• שימת דגש על פיתוח יכולות קריאה וכתיבה וכתוצאה מכך חוסר יכולת תקשורתית.
• המורה אינה חייבת לדעת לדבר את שפת היעד.

ע"פ גישה זו, המורה הוא עדיין מסורתי, המורה הוא האוטוריטה בעלת הסמכות והידע בכיתה. מטרת המורה היא לפתח בקרב התלמידים יכולות קריאה וכתיבה בשפת היעד. ישנה עדיפות לשפה הכתובה על פני השפה הדבורה, ע"פ שיטה זו תרבות השפה היא בעיקר בספרות ובאומנות. על מנת לפתח יכולות קריאה וכתיבה יש צורך בלימוד אינטנסיבי של חוקי הדקדוק. תומכי השיטה סבורים כי לימוד השפה בדרך זו מספק תרגול מחשבתי טוב. מיומנויות השפה הראשונות והחשובות הן קריאה וכתיבה, מעט מאוד תשומת לב ניתנת לשמיעה דיבור והגייה.

תפקיד התלמידים הוא לציית למורה על מנת ללמוד ממנה את מה שהיא יודעת. דרך ההוראה המרכזית על פי גישה זו היא תרגום משפת האם לשפת היעד ולהפך, תלמידים המפתחים יכולת זו נחשבים למוצלחים. נושאי הדקדוק נלמדים באופן דדוקטיבי, כלומר ראשית ניתנים החוקים, דוגמאות ולאחר מכן תרגול באמצעות משפטים שנבנו עבור הנושאים הדקדוקיים. מרבית האינטראקציות הן של מורה – תלמיד, אין כמעט אינטראקציות בין התלמידים עצמם.

בגישת הדקדוק תרגום אין התייחסות לרגשות התלמיד ולדרכי ההתמודדות שלו, צרכים מיוחדים וכדומה.

השפה העיקרית בה נעשה שימוש בזמן השיעורים היא שפת האם של התלמידים. דרכי ההערכה הנפוצות הן באמצעות מבחנים כתובים השמים דגש על תרגום משפטים ועל יישום חוקי הדקדוק. חשוב מאוד שהתלמידים יגיעו לתשובות הנכונות, במידה ותלמיד טועה המורה מתקנת אותו.

טכניקות הלימוד הנפוצות הן: תרגום של קטעים ספרותיים, שאלות הבנת הנקרא, מציאת מילים נרדפות או הפכים מתוך קטע קריאה, מציאת מילים מקבילות וגזרות דומות בין שתי השפות בהנחה שמדובר בשפות דומות כמו עברית וערבית, השלמת מילים חסרות בתוך קטע, בדגש על מילים חדשות ונושאי דקדוק. שינון מילים, בניית משפטים באמצעות אוצר מילים חדש וכתיבת חיבור בשפת היעד.

גישת הדקדוק תרגום בהוראת הערבית בישראל - ד"ר אלון פרגמן מתייחס במאמרו "שיטת התרגום-דקדוק בהוראת השפה הערבית" (2006) לגישת התרגום - דקדוק בהוראת הערבית בבתי ספר עבריים. מאמרו מבקר את שיטת הוראה זו הנהוגה באוניברסיטאות. פרגמן מציין כי לאחרונה מתאפשרת בחירה יותר חופשית של מורים בבתי הספר בספרי הלימוד או הספרים בהם ילמדו או ישתמשו, החל מבתי ספר יסודיים מסוימים בהם מתחילים כבר ללמד ערבית מדוברת וכלה בבתי ספר תיכוניים.

האוניברסיטאות וחיל המודיעין של הצבא הם כמעט המקומות היחידים בארץ, בהן הוראת השפה הערבית נלמדת בסגנון שהיה נהוג עד שנות השמונים, הכוונה לסגנון הוראה וולגארי בו השתמשו במילים כמו "הפצצות", "חטיפות" וכדומה. סדרת הספרים הרלוונטית להוראה זו היא "אַבְּוַאבּ" (שערים) שבבסיסן לימוד התופעות הדקדוקיות ואוצר מילים עיתונאי-צבאי מאומץ במיוחד.

סדרת ספרים זו וכן סדרת ספרים נוספת בשם "יסודות הערבית הספרותית" משמשות מרצים רבים בעיקר בחוגים ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטאות. בקורס הקיץ לדוגמה באחת האוניברסיטאות תפקיד הסטודנט ללמוד את השפה הערבית באמצעות לימוד שיטתי של הדקדוק הערבי ללא קריאת טקסטים רלוונטית. תפקיד המורה לכתוב משפט ארוך בשפה העברית, אותו מנתחים תחבירית ולאחר מכן מתרגמים אותו לערבית וכך למעשה לומדים הסטודנטים תופעה דקדוקית מסוימת. לאחר מכן מתבצע תרגול של התופעה באמצעות תרגום משפטים מעברית לשפת היעד וההפך. מבחינת המרצים המלמדים בשיטת הוראה זו, התרגום מאפשר להם לבחון את רמת התמודדות הסטודנט עם הטקסט ומאחר ומדובר בשיטה הדרגתית, לדעתם הדבר מקנה ביטחון ללומד. כמו כן, המרצה מאמין כי הלומד מתמודד עם בעיות שונות בשיטה זו ויש הרואים בכך גם נושא חינוכי. כפי שצוין, גישת התרגום-דקדוק היא גישה שהופעלה לפני מאות שנים. בנוסף לכך, מערכת זו נתפסה כמערכת שלמה של למידה ולשם כך חוברו תרגילים שונים כאמצעי שליטה בסוגיות דקדוקיות שונות. בעיקר מדובר בשיטת תרגום משפטים משפת האם לשפת היעד וההפך. התרגום נתפס כטכניקה שנועדה לסייע ללומד בהבנת הנקרא מחד גיסא ולשקף את כלל ידיעותיו הלשוניות בתחומי המורפולוגיה, התחביר ואוצר המילים מאידך גיסא.

בדרך כלל, בתהליך התרגום, המשמעות שנותנים לטקסט היא פשטנית וללא הקשר רחב או עמוק יותר. התלמיד קורא את הטקסט מילה אחר מילה ומשתמש בפעולת התרגום על ידי הקבלה בין השפות של מילים ומבנים שונים משפת היעד לשפת האם בדרך שבה לעיתים קשה להבין את הניסוח או את מידת הבנת התלמיד את הטקסט. קריאה בדרך זו, איננה טבעית ואף יכולה להוות גורם מעכב בקריאה אקסטנסיבית (מקיפה יותר).

במחקר שבוצע בקרב קבוצת נערים לפני גיוס שלמדו את השפה הערבית בזמן קצר נמצא כי ניתן להגיע לזכירה של מרבית הפרטים בטקסט, כולל מידע ספציפי, תוך מתן התייחסות לתופעות דקדוקיות בולטות בו והיכולת להצליב מידע בטקסט ולהסיק מסקנות ממנו גם באמצעות קריאה שאיננה מילה אחר מילה וניתן גם לסכם את הטקסט ללא תרגום ליניארי. לומדים רבים בקרב אותם נערים דיווחו שבאמצעות ביצוע מטלת סיכום ההתייחסות שלהם אל הטקסט, כמו גם עמדותיהם כלפי השפה, השתנו לחלוטין. היו גם שהוסיפו כי הקריאה הראשונית המרפרפת ואסטרטגיות הקריאה מסייעות בעיקר בשלבי הקריאה הראשוניים של הטקסט אך לאחר מכן יש לתרגם את הטקסט כולו, ברם אז התרגום מדויק יותר ובעל הקשר ברור יותר וכך למעשה הלומד פחות מתוסכל ממטלת הסיכום.

גישת התרגום דקדוק הופכת את השפה הנלמדת לשפה מתה או רדודה, שהעיסוק בה מתמקד בניתוח מילים.

לקריאה נוספת

• Celce-Murcia, M. (2001). Language teaching approaches: An overview. Teaching English as a second or foreign language, 2, 3-10.
• Larsen-Freeman, D. (2000). Techniques and Principles in Language Teaching [Texte Imprimé]. Oxford University.

קישורים חיצוניים

• מאמרו של ד"ר אלון פרגמן על הוראת הערבית בישראל "התלמיד השקדן בא בשבוע שעבר אל בית הספר שמח וטוב לב".