גראס נולד בדנציג (כיום גדנסק שבפולין) בשנת 1927. אביו, וילהלם (וילי) גראס, היה פרוטסטנטי ממוצא גרמני, ואמו, הלנה, הייתה קתולית ממוצא פולני-קשובי.[1] לזוג הייתה חנות מכולת ודירה בשכונת Langfuhr בצפון העיר. בעת שנולד הייתה דנציג, שרוב תושביה היו גרמנים, "עיר חופשית", שלא השתייכה למדינה כלשהי.[2] גראס הרבה לכתוב על דנציג והרקע המיוחד שלה ותושביה, בדומה לסופר נוסף יליד העיר, הפולני פאבל הילה, שתיאר אירועים דומים אך מנקודת מבט פולנית. בהשפעת אמו הקתולית שימש גראס כעוזר בכנסייה. ב-1939 סופחה דנציג לגרמניה הנאצית.
שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה
גראס היה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי "היטלר יוגנד" שההצטרפות אליה הייתה חובה בימי השלטון הנאצי. בשנת 1942 התנדב לכוחות עזר שסייעו לוורמאכט (Reichsarbeitsdienst). בנובמבר 1944, לקראת תום המלחמה, גויס לוואפן אס אס.[3] עובדת היותו לוחם בשורות הצבא הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה הייתה ידועה זמן רב,[4] אך על שירותו בוואפן אס אס סיפר גראס רק בשנת 2006. בריאיון לעיתון "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג", שהעניק עם יציאתו לאור של ספרו האוטוביוגרפי "קילוף הבצל", סיפר גראס שהתנדב לשירות בצוללות, אולם כיוון שיחידה זו הפסיקה לגייס חיילים, גויס, מבלי שביקש זאת, לשורות הוואפן אס אס בדיוויזיית פאנצר אס אס העשירית (פרונדסברג), ובה שירת עד פציעתו ונפילתו בשבי במרינבאד ב-20 באפריל1945. גראס נכלא במחנה שבויים אמריקאי, ושוחרר ממנו בשנת 1946. לדבריו, התנדב לשירות הצבאי כדי לברוח מביתו וממשפחתו. עקב ההסתרה רבת השנים של שירותו בוואפן אס אס נמתחה על גראס ביקורת רבה.[5]
פעילות פוליטית לאחר המלחמה
הפגנה נגד נשק גרעיני בעיר פרנקפורט. אחת המפגינות אוחזות בדיוקן של גינטר גראס.
בין השנים 1946 ל-1947 עבד במכרה בדיסלדורף, קיבל הכשרה כסתת, והפך לפעיל שלום בולט. בתום המלחמה הצטרף לקבוצה של אנשי רוח בשם "קבוצת 47". הרעיון מאחורי הקבוצה היה שיקום התרבות הגרמנית והערכים הדמוקרטיים לאחר המלחמה. בין החברים בקבוצה היה גם היינריך בל, זוכה פרס נובל לספרות. גראס למד גם פיסול וגרפיקה, תחילה בדיסלדורף ולאחר מכן בברלין. הוא נישא בראשונה בשנת 1954 (התגרש ב-1978), ונישא בשנית בשנת 1979. משנת 1960 הוא חי בברלין.
גראס ביקר פעמים אחדות בישראל וזכה לאהדה, אם כי בביקורו הראשון, באפריל 1967, החליטה אגודת הסופרים שלא לערוך לו קבלת פנים רשמית.[6]נתן אלתרמן כתב בזכות החלטה זאת, על אף שציין בנוגע לשירותו של הסופר בצבא הנאצי כי "פרק נעורים זה אינו גורע מדמותו כלוחם אנטי-נאצי, אלא אף מוסיף לדמות זו את צלקת הניסיון האישי המר".[4] בשנת 1971 ביקר בישראל במסגרת "שבוע התרבות הגרמנית".[7] בשנת 1973 נלווה גראס אל קנצלר גרמניה, וילי בראנדט, בביקורו בישראל.[8] בין השאר ביקר בחיפה והתלהב מנוף המפרץ, בציינו כי כל עיר בעלת מפרץ מזכירה לו את עיר הולדתו דנציג.[9]
גראס היה תומך פעיל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ותמך במסע הבחירות של וילי בראנדט. בשנות ה-80 פעל במסגרת תנועת השלום, ושהה בכלכותה שבהודו במשך שישה חודשים. יומנו המאויר על ביקור זה יצא לאור בשנת 1988.
בין שנת 1985 לשנת 1990 גראס היה מהמשתתפים הבולטים במסע השידול הציבורי למען שחרור מוקדם של הרוצח יוהאן "ג'ק" אנטרווגר מהכלא, בטענה, שמכיוון שהוא הפך לאמן פורה ומוצלח, הוא השתקם. אנטרווגר שוחרר ב-1992 ובתוך חודש חזר לרצוח, והפך לרוצח סדרתי בין לאומי.
גראס נודע במאבקיו למען שלום ברחבי העולם ונגד נשק גרעיני.
פרסום השיר, שתורגם לשפות שונות,[13] גרר גינויים רבים לגראס בישראל[14] ובגרמניה[15] והוא אף הואשם באנטישמיות, האשמה שאותה צפה בשירו.[16] אך היו גם תגובות אחרות.[17][18] על שירו זכה גראס לתמיכתן של איראן ומפלגות בגרמניה מן הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.[19] בעקבות פרסום השיר הכריז שר הפניםאלי ישי על גראס כאישיות בלתי רצויה ואסר על כניסתו לישראל, שנומקה באופן רשמי מסיבות משפטיות – בשל חברותו בוואפן אס אס.[20] גראס הגיב על כך, כי התנהלותו של שר הפנים הישראלי מזכירה לו את זו של אריך מילקה, ראש השטאזי, המשטרה החשאית בגרמניה המזרחית, וכי "ממשלת ישראל, ככוח גרעיני ללא פיקוח, מתנהלת באופן שרירותי ועד כה לא הוקיעו אותה על כך".[21]
את פרסומו קנה ברומן "תוף הפח" שיצא לאור בשנת 1959, רומן ראשון בטרילוגיית דנציג, ולאחריו הופיעו במסגרתה "חתול ועכבר" (1961) ו"חיי כלב" (1963).
יצירתו צינית, גרוטסקית, פרועה. גראס ביצירתו מציג עולם מקאברי שסופו ידוע מראש.
.jpg)
