גאטנו זגאראבוטו (באיטלקית: Gaetano Sgarabotto; נולד ב-1878 בויצ'נצה, נפטר ב-1959) ובנו פייטרו זגאראבוטו (Pietro Sgarabotto; נולד ב-1903 במילאנו, נפטר ב-1990) עבדו כל חייהם באיטליה כבוני כינורות מן המעלה הראשונה.[1]
גאטנו החל את עבודתו בוויצ'נצה ובשנת 1901 עבר למילאנו לעבוד שם אצל ליאנדרו ביזיאק. ממילאנו עבר ב-1926 לפארמה ושם נשאר כמעט ללא הפסקות עד מותו בשנת 1959.
בנו, פייטרו, המשיך במשלח ידו של אביו והיה לבונה כינורות אמן בזכות עצמו. בחוגים של יודעי דבר מדברים בהוקרה ובהתפעלות על השושלת הקצרה אך רבת היוקרה של בוני הכינורות זגאראבוטי, שני אמנים בתחומם, שלצד יצירת כלי נגינה מעולים הקדישו חלק גדול מזמנם להנחלת הידע והניסיון שצברו לבוני כינורות צעירים.[2] פייטרו פרש בשנת 1971, אך המשיך להפיק יצירות אמן עד 1979.
פעילותם של בוני הכינורות ממשפחת זגאראבוטו הטביעה חותמה באסכולת בניית הכינורות של פארמה, קרמונה ועוד. יש מקום להזכיר את השפעתם של השניים על המורשת התרבותית בעולם המוזיקלי של כלי הקשת ואת הכבוד וההוקרה שרחשו כל תלמידיהם והנגנים שהכירו אותם לרבי האמנים. עיקר העניין לעתיד מתמקד במפעל חייהם המשותף, באוסף הכינורות מלאכת מחשבת שיצאו מתחת ידיהם ונשארו לדורות הבאים, לנגן בהם ולהתפעל מצליליהם.
את יצירותיהם של בני זגאראבוטו אפשר לזהות בנקל בבחירת החומרים הקפדנית, במיומנות הבאה לביטוי בעבודת-יד מופתית בכל שלב ביצירת כל אחד מן הכלים, שניכרים בה דיוק שאינו יודע פשרות ותשומת לב אוהבת לכל פרט. [3]