ג'ייק אברטס (באנגלית: Jake Eberts; 10 ביולי 1941 – 6 בספטמבר 2012) היה מפיק קולנוע ואיש כספים קנדי. הוא ידוע בשל מעורבותו ביצירתם של סרטים רבים שזכו להצלחה, בהם "מרכבות האש" (1981, ללא קרדיט), "גנדי" (1982), "רוקד עם זאבים" (1990) ו"מרד התרנגולים" (2000).
ביוגרפיה
אברטס נולד בשם ג'ון דייוויד אברטס במונטריאול, בפרובינציית קוויבק שבקנדה. הוא בנם של אליזבת (מקדאגל), מעצבת פנים, ושל אדמונד אברטס, שעבד עבור יצרן אלומיניום.[1] אברטס גדל במונטריאול, ובארווידה (אנ') שבשטח העיר סאגנה. הוא בוגר אוניברסיטת מקגיל (תואר ראשון בהנדסה כימית, 1962) ובית הספר לעסקים של אוניברסיטת הרווארד (תואר שני במנהל עסקים, 1966). אברטס החל לעבוד כמהנדס בסטארט-אפ של L'Air Liquide בספרד, באיטליה, בגרמניה ובצרפת. לאחר מכן עבד שלוש שנים כמשקיע בוול סטריט. הוא עבר ללונדון שבאנגליה בשנת 1971, שם הצטרף לאופנהיימר ושות' (אנ'), ועם השנים עלה בדרגות, עד שמונה למנכ"ל חברת התיווך וההשקעות בבריטניה בשנת 1976.
ללא כל עניין קודם בקולנוע, בערך בשנת 1977 פנה למימון סרטים, והקים עם דייוויד פטנאם (אנ') את חברת ההפקה העצמאית "סרטי גולדקרסט" (אנ'). הוא שימש נשיא ומנכ"ל החברה. המיזם הראשון של החברה היה סרט האנימציה "גבעת ווטרשיפ".
ב-1979, בתפקידו בחברה, השקיע אברטס בסרט "Zulu Dawn", שכשל בקופות, 750,000 דולרים, ולקח לו עשור להתאושש מההשקעה הלא-רווחית. לאחר מכן השקיעה החברה בסרטים מצליחים שונים, בהם "זעקת הדמים" (אנ'), "מרכבות האש", "גיבור מקומי", "גנדי", "דמעות של שתיקה" ו"המלביש". "מרכבות האש" ו"גנדי" זכו בפרסי אוסקר שנה לאחר שנה, ב-1981 וב-1982 בהתאמה, ובתקופה שבין 1977 עד 1983 קיבלו סרטי החברה 30 מועמדויות לאוסקר וזכו ב-15. הוא פיתח מוניטין כאיש כספים פיקח ומומלח. במקום לחפש כישרונות חדשים, הוא תמך בבמאים מבוססים כמו ריצ'רד אטנבורו, רולנד ג'ופה (אנ'), ז'אן-ז'אק אנו, ג'ון בורמן (אנ'), שרבים מהם עבדו איתו על כמה סרטים.
הוא התפטר מהחברה בשנת 1984, אך חזר שנה לאחר מכן כדי לנסות לחלץ אותה ממשבר כלכלי. החברה, שרק לפני מספר שנים קודם לכן נתפסה כמושיעה אפשרית של תעשיית הקולנוע הבריטית, הגיעה לסף פשיטת הרגל בעקבות כישלונם של שלושה סרטים בתקציב גבוה - "המהפכה" (אנ'), "המיסיון" ו-"Absolute Beginners", בשנים 1985–1986.[2] רוברטס המשיך לעבוד בגולדקרסט עד שנת 1987, אז התפטר בפעם האחרונה. החברה המשיכה לפעול, בבעלות חדשה. אברטס פירט את האסון בספר זכרונותיו מ-1990, "My Indecision Is Final: The Spectacular Rise and Fall of Goldcrest Films".
בשנת 1985 הוא הקים את "אלייד פילמייקרס" (אנ'), שלוחה של פאטה (Pathé). בשנת 1986 ערך את הופעת הבכורה שלו עם החברה החדשה כמפיק בכיר של הסרט "שם הוורד", המבוסס על הרומן של אומברטו אקו. מאז הפיק את "תקווה ותהילה" (אנ') של ג'ון בורמן; שני סרטים נוספים שזכו שנה אחרי שנה באוסקר, "הנהג של מיס דייזי" ו"רוקד עם זאבים"; את "נהר זורם ביניהם" (אנ') של רוברט רודפורד; ואת עיבודו של הנרי סליק ל"ג'יימס והאפרסק הענק" מאת רואלד דאל. במהלך תקופה זו היה אברטס גם אחראי כמפיק בפועל לכישלון של הסרט "הרפתקאות הברון מינכהאוזן", שקלטות הווידאו וה-DVD הביתיות שלו נחלו הצלחה.[3]
אברטס עבר לפריז בשנת 1991. בשנת 1992 הפך רוברטס לקצין מסדר קנדה. הוא קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מקגיל בשנת 1998 ומאוניברסיטת בישופ (אנ') בשנת 1999.
ב"רוקד עם זאבים" נגע לראשונה בנושאים הקשורים בילידים אמריקאים. הפקות מאוחרות יותר שלו שעסקו בנושא זה הן "Black Robe" משנת 1991, "The Education of Little Tree" משנת 1997 ו-"Grey Owl" של ריצ'רד אטנבורו (1998).
הוא שימש גם כמפיק בפועל (לצד ג'פרי קצנברג) של "מרד התרנגולים". סרטי אנימציה אחרים שהפיק אברט כוללים את "הנסיך מפצח האגוזים" (אנ') (1990), "הנסיכה והסנדלר" (אנ'), "רנסאנס" (אנ') ו"אמן האשליות" (אנ').
בשנת 2002, הפך אברטס ליו"ר סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק (NGFF). הוא הפיק סרטים דוגמת "שני אחים" (2004) (Two Brothers; Deux Frères) של הבמאי הצרפתי ז'אן-ז'אק אנו. הוא גם החל לפעול תחום הסרטים הדוקומנטריים כולל "אסיר גן העדן" (אנ'), שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-2003, ו-"America's Heart and Soul" (2004). תחת ניהולו, סרטי נשיונל ג'יאוגרפיק זכו להצלחה רבה בשנת 2005, עם הפצת הסרט התיעודי "משפחת הקיסרים" שזכה בפרס האוסקר. סרטו האחרון, "ירושלים: הסרט", שנעשה בטכנולוגיית IMAX ויצא בשנת 2013, מתעד את חייהם של שלושה בני נוער, יהודי, מוסלמי ונוצרי, בעיר ירושלים.
הוא כיהן בדירקטוריון של מכון סאנדנס ושל ערוץ סאנדנס. הוא היה גם מייסד והמנכ"ל של MPI אינטרנשיונל, המספקת יכולות העברת וידאו. אוברטס אובחן בשלהי 2010 כחולה במלנומה בעין, שהתפשטה לכבד שלו.[4] הוא נפטר בגיל 71 במונטריאול ב-6 בספטמבר 2012.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
