כאיש המפלגה הוויגית לשעבר, וכבעל אמונה עמוקה במשטר העבדות ובזכויות מדינותהדרום, היה בראון תומך מוביל בפרישת מדינות הדרום מן האיחוד ב-1861, והנהיג את מדינתו להצטרפות לקונפדרציה. אף על פי כן, הוא התריס נגד צעדי המדיניות של ממשלת הקונפדרציה במהלך מלחמת האזרחים: הוא התנגד לגיוס לצבא, האמין שבכוחות מקומיים יש לעשות שימוש רק לטובת ההגנה על ג'ורג'יה, גינה את נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס כרודן, ואתגר את הקונפדרציה בנוגע לאספקת בהמות וסחורות לטובת המאמץ המלחמתי, ועבדים לטובת עבודות צבאיות. כמה ממושלים אחרים של מדינות הדרום הלכו בעקבותיו.
לאחר תום המלחמה, הצטרף בראון לשורות המפלגה הרפובליקנית לזמן מה, וכיהן כנשיא בית המשפט העליון של ג'ורג'יה בשנים 1865–1870. מאוחר יותר שב בראון לשורות המפלגה הדמוקרטית, היה לנשיא חבר הרכבות "וסטרן ואטלנטיק" והחל לצבור עושר רב. ב-1880 הוא הוגדר כמיליונר. הוא הרוויח מעשיית שימוש בחכירת עבודתם של אסירים מידי המדינה, וממשלות מקומיות ומחוזיות בעסקי כרייתפחם במחוז דייד. חברת הפחם דייד שבבעלותו רכשה חברות פחם וברזל אחרות, וב-1889 היא כבר הייתה ידועה כחברת כרייה, ייצור והשקעות בג'ורג'יה. בראון נבחר פעמיים על ידי בית המחוקקים של המדינה לכהן בסנאט של ארצות הברית מטעמה, תפקיד בו הוא כיהן בשנים 1880–1891. במהלך כהונתו בסנאט הוא היה חלק מ"השלישייה הבורבונית" (Bourbon Triumvirate), לצידם של עמיתיו הפוליטיקאים מג'ורג'יה, ג'ון בראון גורדון ואלפרד קולקוויט.
ראשית חייו
ג'וזף אמרסון בראון נולד במחוז פיקנס שבקרוליינה הדרומית כבנם של מקיי בראון וסאלי (לבית רייס) בראון. בגיל צעיר הוא עבר עם משפחתו למחוז יוניון שבג'ורג'יה. ב-1840 הוא החליט לעזוב את החווה המשפחתית ולתור אחר השכלה. בסיוע אחיו הצעיר ג'יימס וסוס החריש של אביהם, רכב בראון בעגלת שוורים בנתיב של 125 מילים (200 ק"מ) למוסד חינוכי ליד אנדרסון שבקרוליינה הדרומית, שם הוא החליף את עגלת השוורים תמורת תשלום של שמונה חודשי מגורים במקום.
ב-1844 עבר בראון לקנטון שבג'ורג'יה, שם הוא שימש כמנהל בית הספר של העיירה. במהלך תקופה זו הוא התגורר בביתו של איש העסקים המקומי והכומר הבפטיסטי ג'ון ווד לואיס. את המגורים והכלכלה קיבל בראון תמורת הוראת ילדיו של לואיס. בין השניים התפתח ידידות, ולואיס הלווה לבראון כסף להמשך השכלתו המשפטית.[1]
בראון יצא ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל, ולאחר מכן שב לקנטון כדי לעסוק בעריכת דין. ב-1847 הוא פתח משרד עורכי דין במקום מושב המחוז, והחל ליצור קשרים שעל בסיסם הוא צבר את הונו. הוא נשא לאישה את אליזבת גרישם, בתו של סוחר קרקעות מבוסס, ולשניים נולדו ילדים.
ב-1857, בהיותו בן 36, נבחר בראון כמושל ג'ורג'יה. הוא תמך בחינוך הציבורי ובעניים הלבנים, בהאמינו שזהו המפתח לפיתוח המדינה. הוא ביקש מבית המחוקקים המדינתי להקצות חלק מרווחי המדינה מחברת הרכבות שבבעלותה "וסטרן ואטלנטיק", למימון מערכת החינוך.[2] רוב בעלי אחוזות המטעים לא תמכו בחינוך הציבורי, ושילמו למורים פרטיים ולבתי ספר פרטיים עבור חינוך ילדיהם. חברת הרכבות וסטרן ואטלנטיק נוהלה באופן לקוי, ולא הייתה מסוגלת ליצור את ההכנסה שבראון ביקש לטובת מימון החינוך הציבורי על פי הצעתו. ב-1858 מינה בראון את ג'ון ווד לואיס, בעל הדירה שלו ומיטיבו משנותיו בקנטון, לתפקיד המפקח על חברות הרכבות שבבעלות המדינה. לואיס היה איש עסקים מצליח, ועד מהרה הוא יישם רפורמות כדי לשנות את המצב בחברה הכושלת. חברת הרכבות, שהייתה במצוקה כלכלית קשה, נזקקה לאותה שליטה כלכלית נוקשה שהנהיג לואיס בעסקיו הפרטיים. בשלוש השנים בהן ניהל לואיס את החברה, עלה בידו להפוך אותה למיזם מפיק הכנסה, שהעביר 400,000 דולר מדי שנה לאוצר המדינה.
תקופת כהונתו השנייה
במערכת הבחירות לתקופת כהונתו השנייה כמושל ב-1859 ניצח בראון בקלות את וורן אקין האב הצעיר, שאך החל את הקריירה הפוליטית שלו בהפרש של 60 מול 40 אחוזים מן הקולות. לאחר בחירתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית ולאחר פרישתה של קרוליינה הדרומית ב-1860, היה בראון לתומך של הפרישה. הוא חשש שלינקולן יבטל את העבדות. בהחשיבו אותה כבסיס לכלכלת המטעים הרווחית של הדרום, הוא קרא ב-7 בדצמבר 1860 למחוקקי ג'ורג'יה להתנגד למאמצים לביטול העבדות:
מה תהיה התוצאה עבור מוסד העבדות, אשר תגיע לאחר הכניעה כתוצאה מהשבעתו של מר לינקולן כנשיא... יהיה זה הביטול המוחלט של העבדות... אין לי ספק לפיכך, שהכניעה לממשלו של מר לינקולן תוביל לתוצאה של ביטול מוחלט של העבדות. אם לא נתנגד לכך עכשיו, לעולם לא יהיה לנו את הכוח להתנגד.[3]
משעה שהוקמה הקונפדרציה, בראון, כתומך של זכויות המדינות, טען נגד הרחבת הסמכויות של הממשל המרכזי שלה. במיוחד הוא גינה את נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דייוויס. בראון ניסה למנוע מהקולונל פרנסיס בארטו מלהוציא את הכוחות של ג'ורג'יה אל מחוץ לגבולות המדינה לטובת קרב בול ראן הראשון. שהוא התנגד נחרצות לגיוס צבאי על ידי ממשלת הקונפדרציה בריצ'מונד,[4] וגם מחה נגד גיוס ציוד ועבדים לטובת המאמץ המלחמתי, ומתח ביקורת על ניהול המיסוי וההתמודדות עם המצור של הקונפדרציה. באותה עת הלכו בעקבותיו מושלי מדינות אחרות בקונפדרציה, ובכך ערערו את המאמץ המלחמתי של הקונפדרציה ומנעו ממנה משאבים חיוניים.[5][6]
תקופת כהונתו השלישית
ב-1861 התכונן בראון לבחירות לתקופת כהונתו השלישית כמושל. באותה עת, במהלך מסע הבחירות, התפטר ידידו של בראון משכבר הימים, ג'ון ווד לואיס, מתפקידו כמפקח על חברת הרכבות וסטרן ואטלנטיק. העיתוי לכך לא יכול היה להיות גרוע יותר מבחינתו של בראון. מתוך חשש שהתפטרותו של לואיס תתפרש באופן שלילי, הוא ביקש שלואיס ישמור את דבר התפטרותו בסוד, אך מכתב ההתפטרות דלף לעיתונות, וגרם לקרע בין שני הידידים הוותיקים. בראון כתב ללואיס, באומרו: "לא מגיע לי לקבל זאת מידיך, ואני מודה שחשתי זאת בכנות... אני לא מייחס זאת למניעים פסולים, אך אני רק אומר שצירוף המקרים היה חסר מזל עבורי".[7] בסופו של דבר יישרו השניים את ההדורים בנוגע למקרה זה, ובראון הצליח להיבחר לתקופת כהונתו השלישית. ב-7 באפריל1862, חודשים לאחר התפטרותו של לואיס, מינה אותו בראון לאייש מושב בסנאט של הקונפדרציה מטעם ג'ורג'יה שהתפנה בעקבות התפטרותו של רוברט טומבס.[8]
תקופת כהונתו הרביעית
שריפת בית הכלא במילדג'וויל על ידי חיילי צבא האיחוד, 23 בנובמבר 1864.
לקראת הבחירות לתקופת כהונתו הרביעית כמושל, שקל בראון לפרוש ולתמוך במועמד שהשקפותיו בסוגיית זכויות המדינות תתאים לזו שלו, אך לא עלה בידו לאתר מועמד כזה. בסופו של דבר היה בראון למושל ג'ורג'יה היחידי אי פעם שנבחר בארבע מערכות בחירות לאחר שזכה בכמעט 56 אחוזים מקולות הבוחרים.
ב-1864, לאחר נפילת אטלנטה (אנ'), החל גנרלצבא האיחודויליאם שרמן, את הצעדה אל הים. בדרכו מאטלנטה לעבר סוואנה, נכנס האגף השמאלי של הארמייה של שרמן אל מילדג'וויל, אז בירת ג'ורג'יה. עם התקרב כוחות צבא ארצות הברית אל העיר, וכשהיה ברור שהיא תיכבש, הורה בראון למנהל האספקה של המדינה, אירה רו פוסטר, לפנות את הארכיון המדינתי. משימה זו הוכיחה עצמה כקשה, שכן היא נעשתה בעיצומה של המולת הנסיגה.
לאחר נפילת אטלנטה משך בראון את אנשי המיליציה של המדינה מידי צבא הקונפדרציה כדי לקצור יבולים עבור המדינה ועבור הצבא. כאשר כבשו כוחות צבא האיחוד תחת פיקודו של שרמן את רוב שטחה של ג'ורג'יה, קרא בראון לסיום המלחמה.
ב-1868 היה בראון נציג לוועידה הארצית של הרפובליקנים. כחבר המפלגה הוא מונה לכהן כנשיא בית המשפט העליון של ג'ורג'יה, תפקיד בו הוא כיהן בשנים 1868–1870.
שובו למפלגה הדמוקרטית
כאשר הוצע לבראון לשמש כנשיא חברת הרכבות "וסטרן ואטלנטיק" (Western and Atlantic Railroad), הוא התפטר מכהונת השיפוט. בתפקידו זה הוא התנגד למאמצים של הוועדה שמונתה לבחון מחדש את חוקת המדינה כדי להנהיג תעריפים אחידים להובלה ברכבות במדינה.[9]
לאחר תום תקופת השיקום, שב בראון לחיק המפלגה הדמוקרטית. ב-1880 הוא נבחר לסנאט של ארצות הברית על ידי בית המחוקקים של ג'ורג'יה, כפי שהיה מקובל אז על פי חוקת ארצות הברית וחוקי המדינות. זמן קצר לאחר בחירתו לסנאט, היה בראון בעל התפקיד הראשון במפלגה בג'ורג'יה שתמך בחינוך ציבורי עבור כל הילדים הלבנים. בית המחוקקים הרפובליקנים בתקופת השיקום היה הראשון להנהיג חינוך ציבורי במדינה, אך בית המחוקקים שכיהן לאחר תקופת השיקום, שהיה בשליטה לבנה, זנח את המהלך. בראון המליץ שוב שהכנסות חברת הרכבות ישמשו לתמוך במערכת החינוך. קודם לכן, רק האליטה שיכלה להרשות לעצמה שכירת מורים פרטיים או לשלם שכר לימוד בבתי ספר פרטיים, העניקה חינוך פורמלי לילדיה.
בעוד שתומכיו של בראון טענו שהוא "הגיע לאטלנטה ברגל עם פחות מדולר בכיסו לאחר המלחמה... והפך את עצמו למה שהוא בהגינות ובעמל רב", רוב המיזמים העסקיים שלו נבעו מקשריו הפוליטיים. הוא צבר הון, בין השאר בזכות השימוש בהחכרת עבודתם של אסירים שפוטים בעסקי כריית הפחם שלו במחוז דייד. החכרת עבודת האסירים החלה על ידו ב-1874 ונמשכה עד מותו ב-1894, שנים שהיו שיאה של מערכת החכרת האסירים בג'ורג'יה.[10]
קיומה של מערכת החכרת עבודת האסירים התאפשרה לראשונה במהלך תקופת השיקום תחת ממשלו של המושל הצבאי, גנרל צבא האיחוד תומאס רוגר, שאישר את הסדר ההחכרה הראשון, באפריל 1868.[11] המערכת הורחבה לאחר תום תקופת השיקום, כאשר בית המחוקקים המדינתי, שהיה בשליטה דמוקרטית, העביר חוקים פליליים חדשים. לאסירים בבתי הכלא של המדינה, שלא היו מסוגלים לשלם קנסות שהוטלו עליהם כחלק מגזר דינם, ניתנה האפשרות לשלם אותם באמצעות עבודה בתקופת מאסרם.
ב-1880, בראון, שהונו הוערך אז בכמיליון דולר, הפיק רווח נקי של 98,000 דולר (2.95 מיליון דולר בערכים של 2024) מחברת הכרייה שלו במחוז דייל. ב-1886 חברת הכרייה הייתה כבר חברת אם, שבבעלותה היו מספר חברות לכריית פחם וברזל. צעד לארגון מחדש של החברה ב-1889 הוביל להקמת "חברת הכרייה, הייצור וההשקעות של ג'ורג'יה" (Georgia Mining, Manufacturing and Investment Company). רוב פעילות החברה נשענה על עבודת אסירים. מערכת החכרת עבודת האסירים הושוותה על ידי העיתונאי דאגלס א. בלאקמון (אנ') כ"עבדות בשם אחר" בספרו שפורסם בשם זה.[12]
בשנה בה מכר בראון את מכרותיו, ביקרה בהם ועדה של בית המחוקקים. חברי הוועדה דיווחו שהאסירים היו "במצב קשה מאוד... למעשה היו מורעבים וללא ביגוד ראוי... היחס אליהם היה אכזרי מאוד".[13] במיוחד ציינו חברי הוועדה שהנהלת המכרה טענה שהיא החליפה את עונשי ההצלפה בצורת עינוי בו נשפכו מים אל נחיריהם וריאותיהם של האסירים, שכן לאחר העונש הם יכלו לשוב מיד לעבודתם. על כל פנים, לא ידוע אם התנהלות זו הונהגה עוד לפני שבראון מכר את המכרה או שזו הונהגה על ידי הבעלים החדשים, ג'ואל הארט.
מותו ומורשתו
פסלם של בראון ושל רעייתו בקפיטול המדינתי של ג'ורג'יה.
ג'וזף א. בראון נפטר באטלנטה ב-30 בנובמבר1894. ארונו הוצב בקפיטול המדינתי ולאחר מכן הוא נטמן בבית הקברות אוקלנד שבעיר. ב-1928 הוצב פסל שלו ושל רעייתו בשטח הקפיטול המדינתי.[14]
בנו, ג'וזף מקי בראון, היה גם הוא מושל ג'ורג'יה בשתי תקופות כהונה בלתי רצופות.
בנייתו של אולם ג'וזף א. בראון בקמפוס של אוניברסיטת ג'ורג'יה באת'נס הושלמה ב-1932.[15] על שמו גם נקרא פארק בעיר מריאטה שבג'ורג'יה.[16] העיר אמרסון שבג'ורג'יה, ששמה מתייחס לשמו האמצעי של בראון, קרויה על שמו.[17]
בשנות ה-70 של המאה ה-19 פעל בראון להצלתו של הסמינר התאולוגי הבפטיסטי הדרומי בלואיוויל, קנטקי מבחינה פיננסית.[18] המוסד הקים לכבודו את הקתדרה לתאולוגיה נוצרית על שם ג'וזף אמרסון בראון. ב-2020 נסגרה הקתדרה בשל עמדותיו של בראון בנוגע לעבדות ובשל השימוש שעשה בעבודת אסירים מורשעים.[19]
.png){kind=small}
