בּלְדווִין השלישי (1130-1163, Baldwin III of Jerusalem, כונה גם "המלך הנער") היה שליט ממלכת ירושלים מ־1143 עד 1163. הוא היה בנם הבכור של מֶלִיסֶנְדֶה ופוּלְק. בלדווין הוכתר למלך בשותפות עם אמו בשנת 1143, וכיהן ככזה עד שהפיל את שלטונה בשנת 1153 ומלך כשליט יחיד. בלדווין השלישי נודע כמצביא אמיץ ומוכשר, שהישגיו האטו במעט את התדרדרות ממלכת ירושלים, וכן כמלך משכיל ונבון.
התבוסות המוקדמות של שנות מלכותו גרמו בעקיפין להתפוררותן הסופית של נסיכויות אדסה ואנטיוכיה, אך הגנתו על גבולות הממלכה וכיבושיו בדרום ובמזרח, כמו גם הברית שכרת עם האימפריה הביזנטית, הבטיחו את המשך קיומה של ממלכת ירושלים הצלבנית; הצלחתו בכיבוש אשקלון היה מכה קשה לארצות האסלאם כולן, שהפכו כנועות לממלכת ירושלים מצפון ומדרום.
ילדותו
בלדווין השלישי נולד בשנת 1130 לפולק מאנז'ו ולמליסנדה, מלכת ירושלים, בתקופת שלטונו של סבו מצד האם בלדווין השני, מלך ירושלים. עם מותו של המלך, כאשר מלאו לבלדווין שנה, עברה ממלכת ירושלים טלטלה ומאבקי כוח בין מליסנדה ופולק (שמלך רק מכח זכותה של אשתו) ששככו רק בעת לידתו של הבן השני אמלריך, לימים המלך אמלריך הראשון. פולק מאנז'ו נפטר בשנת 1143 בתאונת ציד, כאשר בלדווין היה בן 13. בהיותו קטין הוא הוכתר כמלך לצד אימו, שהייתה השליטה האמיתית בממלכה, בחג המולד של אותה השנה. המלכתו המוקדמת היא שהקנתה לו את הכינוי "המלך הנער".
מסע הצלב השני
המבחן האמיתי לצמד השליט הגיע עם המצור על אדסה (1144). ביום 29 בדצמבר פרץ צבאו של השליט המוסלמי זנגי אל תוך העיר, בירת רוזנות אדסה ויומיים לאחר מכן נכנעה המצודה. כך נפלה בידי האסלאם בירת הנסיכות הראשונה שייסדו הצלבנים. מליסנדה, שראתה בעצמה אחראית לשלומן של המדינות הצלבניות הקטנות, שלחה את צבאה לעזרת הנצורים, אך לשווא. ממלכת ירושלים הייתה מאוימת כעת גם היא.
באפריל 1146 הופיע ממזרח שבט תורכמאנים, והשתלט על המבצר הצלבני שבואדי מוסא החולש על הדרך לאילת, בעזרת תושבי המקום הערביים; בלדוין בן השש עשרה יצא לעברם, אולי כדי לזכות בהכרה כלוחם למרות גילו הצעיר. בסיוע אבירי מצודת כרכ, צר בלדווין במשך שבועיים על המבצר, ולבסוף הדף את הפולשים, שנכנעו.
באותה השנה, נפל מסוסו זנגי, מכניע אדסה ואימת הצלבנים, ומת. בנו, נור א-דין, שאף להרחיב את גבולו מזרחה, בין אם אל דמשק המוסלמית בה משל הווזיר הסלג'וקי מועין א-דין אונור, ובין אם אל ירושלים. מירון בנבנישתי מסביר כי בין ממלכת ירושלים לדמשק הייתה שביתת נשק בלתי כתובה במשך כ-20 שנה, שנכרתה בזמנו בין מועין א-דין אונור ובין פולק מאנז'ו כדי למנוע מאביו של נור א-דין, זנגי, לכבוש את דמשק, והביאה ליציבות שתי הממלכות גם יחד.
אולם בראשית 1147 הכריז ארמני שהתאסלם בשם אלטונטש, מושל ערי עבר הירדן בוסרה וסְוַלְחָה שבחורן, בדרום סוריה של ימינו, שהיו ואסאליות של דמשק, על אי תלותו במועין א-דין אונור שלקח ממנו את משרתו, והציע למסור לצלבנים את בוסרה וסְוַלְחָה תמורת מינויו לאמיר החורן. אוכלוסיית החורן הייתה נוצרית-אורתודוקסית, מהכנסייה היוונית-מלכיטית, והנוצרים חשבו שיוכלו להתבסס בו בקלות, דבר שיעשה אותם לבעלי כוח טקטי ניכר שיוכל לשמש לאיום על דמשק. המלכה מליסנדה כינסה את המועצה המלכותית, ה"הוט קור", לדון האם להפר את הברית עם דמשק. האצילים היססו, ולכן מחד גיסא כינסו את הצבא בטבריה, סמוך לחורן, ומאידך שלחו משלחת למועין א-דין כדי שיחזיר את אלטונטש למשרתו כאמיר. אונור לא רצה במלחמה עם הצלבנים משום שאז יוכל נור א-דין לצאת אל דמשק, אך גם לא הסכים לאבד את החורן; ולכן שלח להזכיר למליסנדה שעל פי החוק הפיאודלי אל לו לשליט לתמוך בוואסאל מתמרד, והציע לפצותה על הוצאות הכנת צבאה לקרב. המועצה ענתה שמחובתה לסייע לאלטונטש לחזור לעריו, אך התחייבה לא לגרום נזק בשום צורה שהיא לאדמה דמשקאית. אונור הצליח לשכנע את השליח שטובת שתי הממלכות היא להניח לעניין, אך משחזר וניסה לשכנע את המלך והמלכה מצא כי רוח הקרב של החיילים כבר נעורה, והם האשימו את השליח בבגידה. במאי 1147 חצה הצבא הצלבני את הירדן סמוך לכנרת לעבר הגולן, כשמלכו בלדווין בראשו, אך במסעם לאורך נהר הירמוך מזרחה, לעבר דרעא (אדרעי), הטרידו אותם הרוכבים הקלים הטורקמנים של אונור, שבינתיים מיהר לכרות ברית עם נור א-דין. נור א-דין שש על ההזדמנות להרחיב את תחום השפעתו, הברית חוזקה כשהשיא אונור את בתו לנור א-דין, ויחד התקדמו צבאותיהם אל בוסרה, שם מסרה אותה אשתו של אלטונטש לידיהם כאשר הצלבנים במרחק ראייה מהעיר. המוסלמים תקפו את הצבא הצלבני, שנסוג באבדות איומות מידי חיל הפרשים הסלג'וקי כשרק משמעת הברזל שהשליט בלדווין ויכולת ההנהגה שלו הצילה אותו מכליה גמורה, כאשר המלך נותן דוגמה אישית ומסרב להזדרז עם משמר ראשו למקום מבטחים. הברונים החליטו כעת לכרות שביתת נשק עם אונור, אבל השליח נהרג בדרכו; מכל מקום, מועין א-דין אונור השתדל להימנע מלהשמיד כליל את צבא הצלבנים, משום שלא סמך על נור א-דין – בלבו קינן חשש תמידי כי מטרתו של החתן החדש היא כיבוש המזרח ובכללו דמשק, בדומה לשאיפותיו של אביו. אי לכך רצה וזיר דמשק באפשרות עתידית של חידוש הסכם השלום שהיה לו קודם לכן עם ממלכת ירושלים, וכשהגיעו הצלבנים סמוך לחמת גדר בא שליח מאונור להציע להם זכות מעבר ואספקה תמורת שלום נוח לדמשק. בלדווין סירב בגאוה להצעה, אך סטיבן רונסימן (תולדות מסעי הצלב כרך ב', ספר שני) מספר כי זר מסתורי, רוכב על סוס לבן ונושא נס ארגמן, הנהיג את הצבא בביטחון לחמת גדר, אל המים המתוקים. שם, לאחר התנגשות אחרונה בכוחות נור א-דין, הסתיים בחציית הירדן המסע היקר וחסר הטעם, שגרם לחיזוק מעמד נור א-דין.
באביב של שנת 1148, כאשר זנגי כבר לא היה בין החיים וממלכתו חולקה בין בניו, נחתו שרידי מסע הצלב השני, שמטרתו הייתה מיגור האימפריה של זנגי, בערי הנמל של סוריה וארץ ישראל, וביום 24 ביוני 1148 הגיעו לעכו המלכים האירופאיים, שהמשפיעים שבהם היו לואי השביעי מצרפת ואשתו אלינור מאקויטאניה, וקונרד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שם נפגשו עם בלדווין השלישי, מליסנדה, ומועצתם שהורכבה מאבירי אירופה וירושלים. דיון כבד משקל התפתח בשאלה האם לחתור למטרה המקורית ולפנות אל חלב, שתהווה בסיס נוח להתקפת נגד צלבנית להחזרת רוזנות אדסה לשליטה נוצרית, טענה שבה החזיקו המלכה מליסנדה, איש אמונה קונטאבל ממלכת ירושלים מנשה דה ירז' ואלינור מאקויטאניה, או לפעול על פי עצתם של קונרד ולואי ולנסות ללכוד את דמשק, צעד שיחזק משמעותית את ממלכת ירושלים עצמה וכן יגביל את כוחם של בני זנגי. דמשק גם הייתה חשובה יותר בהיסטוריה הנוצרית מאשר חלב ואדסה, והייתה בעלת מיקום אסטרטגי יותר מהמובלעת של אדסה, אך מצד שני – מועין א-דין אונור היה כעת שוב בעל הברית המוסלמי היחיד של הצלבנים, והמתקפה תהרוס לעד את הסכם השלום ביניהם. בסופו של דבר הוחלט כי דמשק תהווה את המטרה למתקפה הצלבנית, הן מפני חוסר כוח האדם שיאפשר מהלומת מחץ על האימפריה של נור א-דין, ובמספר מועט כזה היה ניתן לכבוש רק את דמשק, והן משום שההחלטה נסתייעה בסניורי הממלכה, אשר שאפו לתלות של המלוכה בהם (וברית עם דמשק תחזק את הממלכה ותבצר את השלטון) ובאבירים האירופאיים (שרצו מסעות מיידיים של קרב ותהילה). ההחלטה נתבררה במבט רטרוספקטיבי כטעות מוחלטת, שכן היא שמה קץ להסכם בין ירושלים ודמשק, הסכם שאיפשר את קיומה של הממלכה הנוצרית ואשר מביטולו לא הצליחה הממלכה להתאושש לעולם. אמנם, בהמשך שוקמה הברית, אך דמשק לא הייתה עוד משען בטוח לצלבנים אלא ידידה מרוחקת ואף תלותית בהם.
באמצע חודש יולי 1148 יצאו הכוחות המשולבים של ממלכת ירושלים וצלבני אירופה ונאספו בטבריה, וביום ה-24 ביולי עמדו הצלבנים מול חומות דמשק. בהיעדר מכונות מצור, ומאחר ומספרם, כ-50,000 לוחמים, לא היה מספיק למצור יעיל על העיר, הטקטיקה הצלבנית נאלצה להסתמך על התקפת פתע שתכריע את המגינים הדמשקאים. אך הלוחמים הערביים המאומנים לחמו בהצלחה בתוקפים, והצלבנים לא מצאו מיקום משביע רצון ואיבדו את גורם ההפתעה; לאחר ארבעה ימים בלבד התברר כי מיד עם הטלת המצור על עירו, שיגר מועין א-דין אונור מסר בהול לנור א-דין, והכוחות המשולבים של בניו של זנגי, סייף א-דין גאזי אמיר מוצול ונור א-דין אמיר חלב, מתקרבים אל העיר. הצלבנים הוכרחו להפסיק את המצור על מנת שלא להלכד בין הפטיש לסדן, ובכך בא הקץ למסע הצלב השני, מאמץ אדיר ממדים שנכשל באופן מוחלט: אדסה לא נכבשה מחדש, הלחץ על אנטיוכיה לא הוקל והמסע על דמשק נסתיים במפלה ואובדן בן הברית המוסלמי היחיד של הצלבנים.
לאחר שהביס את הצרים על דמשק, הבחין נור א-דין שחותנו מועין א-דין אינו מרוצה מהברית הכפויה עמו, וחושש שתוביל להשתלטות חיצונית על דמשק, ולכן ניצל את מצבם העגום של הצלבנים והוביל מתקפה על המבצרים של נסיכות אנטיוכיה. במהלך מצור שהטיל נור א-דין על טירת עינבּ ב-1149 נהרג נסיך אנטיוכיה, ריימונד מפואטייה, ובלדווין השלישי נטל את משרת עוצר הנסיכות, שכן אשתו של ריימונד קונסטנס, יורשת הנסיכות מאביה, הייתה דודניתו מאמו של בלדווין.
לאחר כישלון מסע הצלב השני והסרת איום צלבני מעל דמשק, שב מועין א-דין ושיקם את הברית שהייתה לו עם הצלבנים. לאחר מותו בשנת 1149 עלה לשלטון בנו, מוג'יר א-דין אונור, שהמשיך בדרך אביו וביכר את הברית עם הנוצרים על פני השעבוד לנור א-דין. באוגוסט 1150 נאלץ בלדווין להעביר את טורבסל, ישות אוטונומית שהייתה השריד האחרון לרוזנות אדסה, לידי מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית, משום שכוחו המועט לא איפשר לו לצאת להגנתה. לכן, תוך התקפות מצד נור א-דין, פינה את תושביה הנוצריים לממלכת ירושלים ותו לא.
בשנת 1152 נקראו בולדווין ואמו להתערב במחלוקת בין הרוזן ריימונד השני מטריפולי ואשתו הודיירנה מטריפולי, שהייתה בתו של בלדווין השני, מלך ירושלים ולפיכך דודתו של בלדווין ואחות מליסנדה; בדומה לנישואיהם של פולק מאנז'ו ומליסנדה, גם נישואי ריימונד והודיירנה עלו על שרטון כאשר הודיירנה, המולכת בזכות יחוסה, ניסתה לקחת לעצמה שלטון יתר. כשהתיווך נסתיים, הייתה הודיירנה עתידה לשוב עמם לירושלים, כאשר ריימונד נרצח לפתע על ידי מתנקש מכת החשישיים. בלדווין נשאר מאחור כדי ליישב את ענייני טריפולי, שהותקפה לפתע בידי נור א-דין, ואילו הודיירנה הפכה לעוצרת לבנה הצעיר, ריימונד השלישי, כאשר היא מעניקה לבלדווין את זכות הקנאת מבצר טרטוס למסדר הטמפלרים כהגנה מפני המוסלמים, הגנה שצלחה עד נפילת המבצר בידי צלאח א-דין בשנת 1188.
מלחמת האזרחים
לקראת שנת 1152, כשהוא בן עשרים וחמש, ניגש בלדווין לפוליטיקה הפנימית של ממלכת ירושלים. אף על פי שבשבע שנות מלכותו הראשונות לא הראה עניין בניהול הממלכה, עתה דרש אחריות רבה יותר. המלכה הייתה בעלת השפעה רבה בחצר, כמעט בלעדית, ורוב האצילים ורוזני הממלכה נטו לצידה; כבר קודם ניסו הללו להכשיל את בלדווין במעשיו. המלכה הייתה אהודה מאוד על העם, בגלל פועליה הרבים - בשנת 1149, שנת היובל לכיבוש העיר בידי הצלבנים, חנכה ושיפצה המלכה את כנסיית הקבר, בסיוע ידידה הפטריארך הלטיני פולכר (Fulcher); בהמשך חילקה מליסנדה את סופו של רחוב סטפאן הקדוש, הרחוב הראשי של ירושלים הצלבנית (אשר משער שכם עד שער ציון), בו היה הקארדו הרחב, לשלושה שווקים צרים, מקבילים (במערך הקיים עד ימינו), והוסיפה קירוי מסוגנן לכל שוק; היא נודעה כ"פטרונית האמנים", ותרמה רבות לכנסייה וסעיפיה. לעומתה, לבלדווין הצעיר לא היו עדיין הישגים כגון אלו, והוא השתדל לצבור הישגים בהסגות פולשים בגבולותיו.
מליסנדה ובנה החלו מתנכרים זה לזה סביב שנת 1150, ובתחילת שנת 1152 דרש בלדווין מהפטריארך פולכר הכתרה שנייה בכנסיית הקבר, נפרדת מזו שבה הוכתר לצד אמו. הפטריארך סירב לבקשתו, וכמעין הכתרה עצמית רכב בלדווין דרך רחובות ירושלים עם זר עלי דפנה לראשו. פעולה זאת נעשתה לאחר שבלדווין האשים את אחד מעושי דבריה של המלכה בניסיון לשכנעה בצורך לנשלו מתפקיד המלך; קרוב לוודאי שבלדווין התייחס בדבריו למנשה דה ירז', הקונטאבל של הממלכה ומנאמניה המובהקים של המלכה.
בלדווין ואמו הסכימו להעלות את נושא המלוכה בפני ה"הוּט קוּר", המועצה המלכותית. החלטת המועצה, שהורכבה מנציגים פאודליים ומאנשי משפט, עמדה על חלוקת המדינה לשני אזורי שלטון: בצפון, הכולל את עכו וצור האסטרטגיות, ימשול בלדווין בעוד שמליסנדה תשלוט על יהודה והשומרון העשירות, כמו גם על שכם וירושלים עצמה, ובפועל גם על נחלתו של בנה אמלריך רוזן יפו. אמנם, אף לא אחד מהפונים היה שבע רצון מההצעה: בלדווין רצה לשלוט בממלכה בשלמותה, ואמו חששה מחלוקת משאבי הממלכה, שתפתח פתח להתפוררותה, אך כדי למנוע מלחמת אזרחים הסכימו בלדווין ומליסנדה להצעה, וזו התקבלה בסופו של דבר.
אך כעבור שבועות אחדים מחלוקת הממלכה, הנהיג בלדווין, שלא הסתפק בחצי הממלכה, מתקפה על הדרום. שכם נפלה במהרה, והמלך שעט אל ירושלים; אך מנשה דה ירז', שהמלך הורידו מתפקידו, חסם את דרכו לירושלים כאשר הוא מתבצר במג'דל יאבא שבסניוריית איבלין ורמלה. לאחר מצור נכנע מנשה והוגלה מהמדינה, ובלדווין פנה אל ירושלים. יהושע פראוור מסביר כי החשש מהמלחמה בשילוב זכות המורשה הפיאודלית שהייתה קבועה היטב בתודעתם ל האנשים גרמו לתושבי ירושלים לפתוח פתחו את שערי העיר בפני בלדווין, והמלך נכנס אליה כמנצח. מליסנדה ואמלריך, אחיו הצעיר של בלדווין שנטה לצד המלכה, נמלטו למגדל דוד. הכנסייה, שמאז ומעולם העדיפה את צד המלכה, נשאה ונתנה עם בלדווין, וההסכם שנתקבל התיר למליסנדה לשלוט בשכם למשך חייה אם תישבע לבלדווין לא להפריע לשלום. לתפקיד בכיר מינה כעת בלדווין את המפרי השני מטורון, רוזן בניאס שבסניוריה הגלילית של טורון. למרות "פרישתה", שמרה המלכה כוח רב בחצר המלוכה, ורבים מהאצילים שלא ראו בעין יפה את נטייתו של בלדווין למלוך כשליט עצמאי ובלתי תלוי באביריו, נטו לצידה. מליסנדה הייתה גם מדינאית מוכשרת, ואהודה על העם; בלדווין לא הרחיק את אמו מהחצר, וב־1154 התפייס עמה וסמכותה הוכרה (גם אם תחת שלטון בלדווין). פיוס זה סייע לבלדווין הן עקב העובדה שהמלך בילה זמן רב בקרבות, ונזקק לעזרת אמו כדי לנהל את מדיניותו, והן עקב קשרי המלכה עם אחותה ואחייניתה שמנסיכות אנטיוכיה, הודיירנה ומליסנדה מטריפולי, שסייעו לו מצפון בתקופה מתוחה זו, כשעזרתה של דמשק אבדה לו.
בזמן המסעות הצבאיים של בלדווין, כיהנה אמו כעוצרת; מליסנדה נטלה חלק פעיל במרביתם של תהליכי קבלות ההחלטות בממלכה, והופיעה לצד בנה בטקסים הרשמיים. בשנת 1156 הגיעה המלכה לידי הסכם שותפות עם צי הסוחרים של פיזה שתרם רבות לכלכלת הממלכה, בעוד בלדווין שומר על איזון המצב בצפון מול נור א-דין, ובשנת 1157, בעוד בלדווין ורוזני פלנדריה ואנטיוכיה מנחילים מפלות לשליט הערבי ומשחררים את שטחי צפון אנטיוכיה הכבושה, ניהלה מליסנדה קרבות לכיבוש נקודות משלט בנסיכות עבר הירדן מול שבטי התורכמאנים. העם שמח להתפייסות, ובלדווין התחבב עליו עוד יותר.
המלחמות והכיבושים
לאחר מות אביו נאלץ מוג'יר א-דין, שהיה שליט חלש בהרבה מקודמו, להעלות מס לשליטי ממלכת ירושלים תמורת ההגנה מפני נור א-דין, מס אשר נחשב למשפיל ובלתי נסבל מצד תושבי דמשק המוסלמים. כוחו של מוג'יר א-דין החל מתדרדר במהרה, ובזמן מלחמת האזרחים, בשנת 1154, עלה בידי נור א-דין להדיחו מכיסאו ולהשתלט על דמשק שסופחה לנחלת בית זנגי. לראשונה שלט מושל אחד על כל שטחה של סוריה, למן אדסה בצפון ועד לחבל חורן בדרום. אובדן המשקל המוסלמי בצפון לטובת נור א-דין היה אסון מדיני גדול לממלכת ירושלים, אם כי נור א-דין נמנע מלצאת מיד למלחמה בממלכת ירושלים ואף המשיך להעלות לה את המס. ובכן, מצפון הייתה חסומה הדרך לכיבושים, אליהם שאף כעת המלך הצעיר על מנת להוכיח את יכולותיו, כאשר סוריה מאוחדת תחת שליט אחד ומסע הצלב השני נחל כישלון חרוץ; ירושלים יכולה רק להרחיב את השפעתה לכיוון דרום, לעבר מצרים.
מצרים נכנסה אז לתקופה של תוהו ובוהו עם רציחתו של הווזיר אלאפדל. מהומה שררה בארץ, ובשלטון הפאטימי הוחלפו הווזירים שוב ושוב בתככי החצר, כאשר הם נרצחים או מודחים ומדרדרים את מצרים למלחמת אזרחים. מצבה הפנימי של מצרים קרץ לצלבנים, והם הידקו את אחיזתם בדרום ואת טבעת החנק סביב אשקלון. בשנים 1149–1150 הקים בלדווין השלישי מבצר בעזה, שנמסר לידי מסדר הטמפלרים.[1] כתגובה כרתו המצרים ברית עם נור א-דין ושלחו צי של שבעים אוניות להטריד את הנמלים הצלבניים לאורך החוף בקיץ של 1151 מיפו דרך צור וטריפולי.
כיבוש אשקלון
ערך מורחב – המצור על אשקלון (1153)
ביום 25 בינואר 1153 עלה צבא ממלכת ירושלים על אשקלון ושם עליה מצור, כאשר לצורך כיבוש העיר אסף בלדווין את כל הכוחות הצבאיים של ממלכת ירושלים מכל קצוותיה, כולל המסדרים הצבאיים, וכן האצילים בעלי הקרקעות וראשי הכנסיות. למרות זאת היה מספר הלוחמים בחיל המצב המצרי לפחות כמספר התוקפים, אם לא למעלה מזה, וברשותם היו מאגרי מזון גדולים. בלדווין ציווה גם לקנות ספינות צליינים שעגנו ביפו, ומתרניהן וקרשיהן נבנו מכונות מצור אדירות. לאורך שבעה חודשים התנהלו ההתקפות משני הצדדים ללא הפסקה, אך מבלי שהצליחו הצלבנים לפרוץ אל תוך העיר; אשקלון הותקפה גם מצד הים - צי צלבני של 15 אוניות שמקורו לא נהיר סגר עליה ממערב עד שנהדף לאחר חמישה חודשים על ידי צי מצרי בן 70 אוניות. עם סיום בניית מגדל המצור פרצו הצלבנים את מערכת החומות החיצונית והתקרבו לחומה העיקרית של העיר, וכאשר הצליחו מגני העיר לשרוף את המגדל, גרמו בכך לחומת העיר להתמוטט כתוצאה מחום הבעירה. אל תוך הפרצה זינקו האבירים הטמפלרים, מתוך תקווה לזכות בתהילה ובביזה המובטחת לכובשי העיר, אך כוח מצרי גדול הדף אותם. קרב אמיץ התחולל בעיר, ובסופו נתלו גופותיהם של כל הטמפלרים מחומות העיר, עד האחרון שבהם.
רוח הצבא נפלה, אך בסופו של דבר, ב-19 באוגוסט נפרצו חומות העיר, ולחימה עזה השתוללה בסמוך לפרצה; בשלב זה איבדו אנשי העיר תקווה, וב-22 באוגוסט ביקשו המגינים להיכנע תמורת ההבטחה כי יינתן להם לצאת למצרים. פרופ' יהושע פראוור[2] ציין (בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל") כי בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה, עם בית דין משלה, שכללה פליטים מערים אחרות בארץ ישראל שברחו מאימת השלטון הצלבני; תמיד היו היהודים רעים למוסלמים באיבתם את הנוצרים. קהילה זו נצטרפה לפליטים המוסלמים שיצאו מאשקלון בלווי פרשים צלבנים עד לאל עריש. אשקלון הפכה לעיר צלבנית וארץ ישראל כולה הייתה בשליטת הצלבנים - ללא מובלעות מוסלמיות. נור א-דין מיהר לדהור דרומה אל אשקלון, אך מוג'יר א-דין לא אפשר לו לעבור עם צבאו בשטחי דמשק לעזרת המוסלמים הנטבחים, וכך סיכל את הצלתם והחלשת ממלכת ירושלים. לאחר הכיבוש הפך המסגד של אשקלון לכנסיית פאולוס הקדוש, ומסגד "אל-חדרא" (הירוק) הפך ל"כנסית מרים הירוקה". בלדווין נתן את אשקלון לאחיו אמלריך לנחלה, ובכך הכפיל את שטחה של רוזנות יפו.
נפילת העיר הכתה גלים במצרים ובסוריה; ביצורי העיר אשקלון וגבורת מגיניה היו לאגדה לאחר חמישים שנות הלחימה שלהם כנגד המתקפות הצלבניות, וכיבושה היווה מהלומה מוראלית אדירה לארצות האסלאם כולן. דמשק מיהרה לשוב ולשלם מס למלך בלדווין, והמצרים נהגו כמותם.
כיבושיו של בלדווין בדרום סייעו לאחיו וממשיך דרכו, המלך אמלריך, לפשוט על מצרים, למוטט את שלטונה וצבאה ולכבשה בפרק זמן קצר.
כיבושים מצפון
בשנת 1152 הביס בלדווין את הפולשים התורכמאנים משושלת אורטוקיד (אנ') שפלשו אליו מצפון סוריה.
בשנת 1156 הוכרח המלך לחתום על הסכם שלום עם נור א־דין, אולם בחורף 1157–1158 המשיך את מגמת ההתפשטות שלו ועמד בראש צבא אל סוריה, שם צר על שייזר, אשר זמן קצר קודם לכן אירעה בה רעידת אדמה אשר החריבה את ביצוריה וקטלה את המשפחה השליטה, ובחורבותיה השתכנו כעת לוחמי כת החשישיון; אך חילוקי דעות בין טיירי, רוזן פלנדריה ורנו משאטיון, שכל אחד מהם חשק בעיר לעצמו, מנעו מהם לכבוש את העיר, שנתפסה בסופו של דבר בידי האויב האולטימטיבי נור א-דין. בינתיים כבש בלדווין את חרים (אנ'), שטח שבעבר היה חלק מאנטיוכיה; ובשנת 1158 הנחיל תבוסה לנור א־דין. בסיכומו של דבר הוביל בלדווין את ממלכת ירושלים לכיבוש גבולותיה הסמוכים מדרום וממזרח, והבטיח את הצפון בברית עם ביזנטיון; בלדווין נחשב למלך שהגן היטב על ארצו וסייע לביטחונה, והיה המלך החזק הכמעט אחרון של ממלכת ירושלים, קודם אחיו אמלריך אשר שורת ניצחונותיו נחתמה עם עלייתו של צלאח א-דין ממגר הצלבנים.
הברית הביזנטית
כיבושיו של בלדווין זיכו אותו ביוקרה מספקת כדי שהביזנטים יחפצו להיות עמו בשלום, ובייחוד הקיסר מנואל הראשון, שנטה תמיד לכרות בריתות שלום עם מעצמות שכנות; בלדווין שלח את המפרי השני מטורון לביזנטיון בשנת 1157, והרוזן חזר עם ההצעה - נישואי בלדווין לתאודורה קומננה, אחיינית הקיסר מנואל. בלדווין הסכים, אף על פי שהברית הייתה, למעשה, לטובת האימפריה הביזנטית, אשר זכתה בכך בהכרת ירושלים לכוחה באנטיוכיה; שכן הברית גם חיזקה את ממלכת ירושלים בבעלת ברית חשובה מול נור א-דין המאיים מצפון. לפי חוזה הנישואים הובטחה לתאודורה במקרה שתתאלמן מבלדווין ללא ילדים העיר עכו בלבד, הסכם זהיר שנועד למנוע מהביזנטים להשתלט על נתחים גדולים יותר בארץ. הנישואין נערכו בספטמבר 1158, כאשר בלדווין היה בן 28 ותאודורה בת 13 בלבד.
יחסי ירושלים–קונסטנטינופול השתפרו עוד יותר כאשר נפגשו בלדווין ומנואל באנטיוכיה, ב-1159. השנים נהפכו לידידים, ומנואל אימץ במידת מה את הלבוש והמנהגים האירופאיים ואף השתתף בטורניר רכיבה מול המלך בלדווין. מנואל אף טיפל באופן אישי בבלדווין, כאשר הלה נזרק מסוסו בזמן אחת התחרויות. מאוחר יותר ב-1159 (או 1160), היה בלדווין לעוצר אנטיוכיה פעם נוספת, לאחר שרנו, נסיך אנטיוכיה (רנו משאטיון), נשבה בקרב שפרץ לאחר פשיטת שוד כושלת באזור מארש[3]; דבר זה היה בניגוד מוחלט לאינטרסים הביזנטיים, ואולי לכן חפץ מנואל בגושפנקה נוספת לשליטתו בנסיכות הכבושה וניסה להשתדך עם הנסיכה מריה מאנטיוכיה, בת דודתו של בלדווין. בלדווין אכן העדיף לסכל את השידוך, שיקשור את הביזנטים באנטיוכיה לעד, והציע למנואל בת דודה אחרת שלו, מליסנדה מטריפולי, שכן רוזנות טריפולי הייתה קלה פחות להשתלטות מצד הביזנטים. נסיונותיו כשלו, ומנואל נישא למריה בהמשך שנת 1160.
מותו
ב-10 בפברואר 1163, כאשר שהה בלדווין בביירות, חלה המלך ומת. שמועות נפוצו על כך שהוא הורעל בכוונה תחילה באנטיוכיה, שם ביקר קודם לכן, על ידי תרופות כביכול שנתן לו שם רופאו הביזנטי-אורתודוקסי. "ברגע שהמלך לקח את הגלולות", מספר ויליאם מצור, "עלה חומו, והוא נתקף במעין דיזנטריה שהתפתחה לקדחת ממנה כבר לא הוקל לו עוד". לפי שמועה זו, המשיך משם בלדווין דרומה בדרכו לממלכתו, נשאר ברוזנות טריפולי מספר חודשים, ואחר כך המשיך לביירות, שם גברה עליו מחלתו והוא נפטר. לאחר מכן מספר ויליאם כי "במשך שמונה ימים רצופים, הזמן בו נסעה תהלוכת הלוויה מביירות לירושלים, הייתה הקינה בלתי מרוסנת, והאבל התחדש כמעט בכל שעה מחדש". בלדווין נקבר בכנסיית הקבר בירושלים.
בלדווין נפטר כשנה לאחר מות אמו. נישואיו לא הניבו צאצאים, ולכן ירש אמלריך אחיו את כתרו, בעוד לתאודורה, שהייתה כעת רק בת 16 או 17, ניתנה עכו לנחלה.
אישיותו
ב"היסטוריה המודרנית של קיימברידג' " נכתב (כרך 5 עמוד 308) כי "בלדווין השלישי - לא רק לוחם היה. יצא לו שם של בקיא במנהגים חריגים בעלי תוקף של חוק הנפוצים בממלכתו." ויליאם מצור, שהכיר את בלדווין השלישי היכרות אישית, כתב כי בלדווין היה מלך משכיל ואינטליגנטי, איש שיחה מעמיק, ומסביר פנים לכל אדם ללא שימת לב למעמדו, כך שתמיד היה מסכים לשוחח אף עם פשוטי עם עמם נפגש במקרה. בלדווין בילה חלק ניכר מזמנו הפנוי בקריאת ספרי היסטוריה, והיה בעל ידע בארכיונים המשפטיים של הממלכה, שנאספו מאוחר יותר על ידי משפטנים כז'אן מאיבלין-ארסוף (1215–1266) ופיליפ מנוברה (1200 –1270). בלדווין גם עשה שימוש בידיעותיו בקלות, כנראה, משום שהיה בעל זיכרון מעולה (בניגוד לאביו, מציין ויליאם, שהזכיר בדבריו על פולק את "חוסר יכולתו לזכור את שמותיהם ופניהם של הבריות").
בלדווין, כמו אמו, נולד בירושלים, אך הוא היה המלך הצלבני הראשון להיוולד בממלכה; המלכים אשר קדמו לו נולדו כולם בצרפת, ואילו הוא היה דור שלישי לצלבני אירופה, מהם היה סבו בלדווין השני. כמו כן, בלדווין לא הרבה להתערב בענייני הכנסייה, כיבד את דבריה ולא הרבה עליה מיסים, והתמקד בהגנת גבולות ממלכתו.
בצעירותו היה בלדווין אמנם נמרץ ושובב, והרבה במשחקי קוביות ודומיהם, ואף היה מפלרטט מדי פעם עם נשים; אך בבגרותו חל בו "שינוי לטובה", והוא נותר תמיד נאמן לחלוטין לאשתו תאודורה.
ויליאם תיאר את מראהו של המלך כ"גבוה מהממוצע, גפיו מותאמים לגופו... תווי פניו היו עדינים ונעימי סבר, עורו בריא ובוהק - הוכחה לכוח מולד; ... עיניו היו בינוניות, בולטות מעט ובורקות. שערו היה זהוב וחלק, ועל לחייו וסנטרו גידל זקן מלא למדי. הוא היה רחב קומה, אך לא בשרני כאחיו או צנום כאמו".
הוא זכה להערכת נתיניו, בגין יחסו לאמו אחרי מלחמת האזרחים, ואף להערכתו של יריבו המושבע נור א־דין, אמיר חלב, שבמות המלך אמר כי "על המוסלמים להוקיר ולכבד כעת את אבלם של הנוצרים, ולחוס עליהם ברחמים; משום שאיבדו נסיך אשר אין עוד כדוגמתו בעולמנו".
בלדווין היה מאחרוני המלכים החזקים של ממלכת ירושלים, כאשר אחיו אמלריך חותם את תקופת הזוהר של הממלכה הצלבנית בארץ ישראל, עם עלייתו לשלטון של צלאח א-דין האיובי.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
- Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
- Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Wm of tyre, Chronicles Book 17 Ch 12 Page 775
- ^ שם, עמוד 314
- ^ Warren T. Treadgold. A history of the Byzantine state and society. Stanford University Press, 1997 page 644
.jpg)
