תוכנית בניין עיר שהכין אשבי במרץ 1921, בה הוגדר אזור בית הקברות כשטח פתוח וסומן כבית קברות מוסלמי בשטח משולש הרחובות, רחוב המלך ג'ורג' במערב ורחוב גרשון אגרון וכיכר צרפת בדרום, רחוב הלל בצפוןבית הקברות בשנת 1854. במרכזו - בריכת ממילאבית הקברות ובריכת ממילא, תחילת המאה העשריםתורבת כובכייהתורבת כובכייהתרשים הכובכייה שנעשה בידי קלרמון גנוהקבר הצלבניממראות בית הקברות על רקע מרכז העיר
בית הקברות ממילא הוא בית קברות מוסלמי מהתקופה הממלוכית, שלו יסודות איובים ואף קדומים יותר. הוא שוכן במרכז העיר ירושלים בצמוד לגן העצמאות וזכה בקרב המוסלמים לחשיבות מיוחדת, עד כי ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין כתב ב-1495 כי "מי שנקבר בירושלים, במקום הנקרא זייתון אל-מלך (היא ממילא), ייקבר, אם אפשר לומר כך, בשמים התחתונים". סביב הבעלות על המתחם התנהלו מאבקים משפטיים ואף אירועים אלימים.
תיאור בית הקברות
בית הקברות ממילא משתרע על פני חלקת קרקע מיוערת בדלילות השוכנת מזרחית לגן העצמאות, בין הרחובות אגרון, הלל, ומנשה בן ישראל. על חלק ניכר משטחו של בית הקברות שוכנת בריכת ממילא. אין קשר בין הבריכה ובין בית הקברות.
בבית הקברות מצויות כמה עשרות מצבות, המתוארכות - רובן ככולן - לתקופה הממלוכית. רוב הנקברים זוהו כאנשי מעלה ויחס, ביניהם לא מעט שופטים, מושלים וכן נשים צדקניות ועשירות. בהיעדר אישור לתחזוקה, חלק ניכר מהקברים מוזנח מאוד, המצבות שבורות ומפוזרות, ועשבייה מכסה אותן.
בין הקברים צומחים עצים מקומיים מוכרים, כמו אלונים, ברושים ואורנים, אך בולטת גם האלה האטלנטית הגדולה בעיר. רוב העצים עתיקים למדי, חלקם בני מאות שנים. בית הקברות הפך בשנים האחרונות לנקודה המרכזית בירושלים בה ניתן למצוא צבי יבשה.
שם בית הקברות
השם ממילא הוא שיבוש של המילים "מָאמִן אללה", כלומר "מקום מבטחים של אללה", או מהמילים "מא מן אללה", כלומר "מה שבא מאללה", כשהכוונה היא כי גם המוות אינו בשליטתנו. זהו שמו הרשמי של בית הקברות בערבית גם בימינו. יש הסוברים כי השם 'ממילא' הוא שמה של גבירה מוסלמית שהייתה בעלת הקרקע בימי הביניים. כך או כך, השם חצה את גבולות בית הקברות, ומשמש גם את שכונת ממילא הסמוכה. בימי הביניים נקרא בית הקברות גם בשם "זייתון אל-מלכ" - "זיתֵי המלך", כמוזכר לעיל בדברי מוג'יר א-דין.
אתרים בולטים
תורבת כובכייה
בית הקברות ממילא "נולד" עם בניית הקבר המפואר והבולט מכל האחרים - תּוּרְבָּת כּוּבָּכִּיָה - קברו של מושל צפת בתקופה הממלוכית - עָלָאא' א-דין אָידוּרְדָי אל כּוּבָּאכִּי. הלה ביקש להיקבר בירושלים, ולכן הובא אליה לאחר מותו ונקבר סמוך לחומותיה המערביות ולשער יפו, בשטח שהיה אז ריק מיישוב, ובו שרידים מעטים מאוד של קברים מן התקופה הרומית ומן התקופה הצלבנית.
על פתח התורבה מופיעה כתובת ועליה שמו של אל כּוּבָּאכִּי ותאריך פטירתו על פי הלוח המוסלמי (1289 על פי הספירה הכללית). על פי ספי בן-יוסף, הורה אל כּוּבָּאכִּי להקים את קברו מחלקי קברים של כמרים צלבניים מכנסיית הקבר. לאחר הצבת מבנה הקבר ביקשו מוסלמים נוספים להיקבר סביב "הכּוּבָּכִּיָה", וכך נוצר למעשה בית קברות מוסלמי באזור זה.
הקבר היה מוזנח מאוד. כתובות גרפיטי כיסו את קירותיו והוא שימש לא פעם כמקום לינה להומלסים ולנוודים. בחורף 2009 נוקה המבנה מבחוץ ונאטם מפני כניסת נוודים.
הקבר הצלבני
במאה ה-19 ערך החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו סקר בבית הקברות וזיהה קברים קדומים, אותם תיארך לתקופה הרומית. בין המצבות הממלוכיות הוא גילה גם מצבה קטנה אך מפוארת אותה תיארך לתקופה הצלבנית. מצבה זו מגודרת כיום והיא שוכנת מערבית לבריכת ממילא.
תורבת מנכורש
סמוך לקבר הצלבני שוכן מבנה קבר דומה בפארו לכובכייה. זוהי התורבה של מנכורש, ששימש כמושלה הצבאי של מצודת ירושלים הממלוכית, וכן כגָ'שְנֶכּיר, כלומר "נושא הכוס" - תפקיד מיניסטריאלי בכיר בסולטנות הממלוכית.
מערת האריה
כניסת מערת האריה ליד ממילא
על גבולו המערבי של בית הקברות, בצמוד לרחוב מנשה בן ישראל, ישנם מערת קבורה ושרידי כנסייה שבנויה על מקום המכונה בשם "מערת האריה". האגדה הירושלמית הקשורה במערה זו מסופרת בשלוש גרסאות: על פי הגרסה הנוצרית מלאה המערה בעצמות הרוגי הכיבוש הפרסי שהתרחש בשנת 614 לספירה. הפרסים והיהודים טבחו בנוצרים והשליכו את גופותיהם בשטח בית הקברות. המלך הפרסי ציווה לאסוף ולשרוף אותן, אך אז לפתע הופיע אריה פלאי שאסף את העצמות למערה והגן עליהן. הגרסה היהודית מספרת סיפור דומה, אלא שהפעם ההרוגים הם יהודים, והטובחים הם היוונים. הגרסה המוסלמית מספרת כי במערה מצויים קדושים מוסלמים שנקברו בתחומי בית הקברות, עד שלילה אחד פרצה דליקה ושרפה את העצים ואת המצבות. הקדושים ניצלו באורח נס כאשר אללה העביר את עצמותיהם למערה, וכדי שלא יאונה להן כל רע, הציב שם אריה ענק השומר על עצמות הקדושים מדי לילה.
ברחוב הלל הצמוד לבית הקברות מצפון ישנו מבנה מקומר, נטול קירות, השייך למעשה לבית הקברות. מבנה זה מופיע בתיאוריהם של עולי רגל, וכן בתמונות ובציורים עתיקים של בית הקברות, אך לא ידוע מי טמון בו ומי הוא מקימו.
מעמדו הדתי והמוניציפלי של בית הקברות
במרץ 1921, הכין האדריכל צ'ארלס רוברט אשביתוכנית בניין עיר בה הוגדרו לראשונה שימושי הקרקע בעיר (באנגלית: Zoning). בתוכנית הוגדר שטח פתוח נרחב הנקי מבניה מסביב לעיר העתיקה, עם מספר שלוחות בצפון ומערב העיר, כולל שטח בית הקברות ממילא, שסומן כבית קברות מוסלמי בשטח משולש הרחובות, רחוב המלך ג'ורג' במערב (שסומן אך עדיין לא נסלל באותה עת), רחוב גרשון אגרון וכיכר צרפת בדרום ורחוב הלל של ימינו בצפון. בשנת 1924 נחנך רחוב המלך ג'ורג' התוחם את בית הקברות ממערב[7]. אדמת בית הקברות הייתה בבעלות הווקף המוסלמי. בשנת 1928 החלה בנייתו של המלון המוסלמי פאלאס על גבולו הדרום-מערבי של בית הקברות. במהלך חפירת היסודות נתגלו עצמות מתים, והתברר כי תחומי בית הקברות גדולים משחשבו. אך קדושתו של בית קברות שלא היה בשימוש במשך 30–40 שנה פגה על פי ההלכה המוסלמית השריעה, ואף מותרת קבורה משנית[8][9].
בשנת 1948 עבר שטח בית הקברות לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים וזה העבירו בשנת 1952 לידי עיריית ירושלים. המקום נותר מוזנח והירדנים טענו שההזנחה במקום שקולה לפגיעה שלהם בבית הקברות היהודי בהר הזיתים[10]. בשנת 1957 החלו עבודות פיתוח להכשרת חלקו המערבי של בית הקברות כגן ציבורי - גן העצמאות. הגן נחנך בסוף שנת 1959[11]. בשנת 1960 הוקם בית הספר ארלוזורוב בחלקו הצפוני של הגן (היום בית הספר הניסויי ירושלים). בשנת 2002 הכריזה עיריית ירושלים על פרויקט היכל המשפט שיוקם במקום מבנה בית הספר שיהרס[12]. בשנת 2008 נערכה חפירת בדיקה בחצר בית הספר לצורך הקמת הפרויקט. בחפירה נמצאו שלדים וקברים מהתקופה שהשטח היה חלק מבית הקברות והפרויקט בוטל[13]. בשנת 1962 רכשה העירייה את המגרש הגובל בגן, לצורך בניית בית העירייה, אך התוכנית בוטלה[14]. לאחר ביטול התוכנית מכרה העירייה את השטח ליזמים פרטיים לצורך הקמת מלון לאונרדו פלאזה ירושלים שהושלם בשנת 1975[15][16]. בפינה הצפון-מערבית של בית הקברות הוקם חניון לבאי גן העצמאות, שפעל עד שנת 2005. בשנה זו החל מרכז שמעון ויזנטל לבנות על שטח החניון את המוזיאון לסובלנות, אך בנייתו הופסקה כשנה לאחר מכן, בשל התנגדות המוסלמים לבנייה על שטח בית הקברות. לאחר שלוש שנים פסק בג"ץ כי ניתן להמשיך את הבנייה של מוזיאון הסובלנות במקום, ובכך אישר את התקדימים לגבי מעמדו המוניציפלי של השטח. בישראל נטען שלאור יחס המוסלמים למקום עד שנת 1948 אין למנוע בנייה ישראלית במקום, דוגמת סלילת שביל מרוצף החוצה את בית הקברות והקמתו של מוזיאון הסובלנות. כדי לקדם את בניית המוזיאון, נערכה במקום חפירה ארכאולוגית מזורזת, שהתבצעה במשך 24 שעות ביממה, ובמהלכה הועברו מאות שלדים[17], חלקם בני מאות שנים לקבורה משותפת בסמוך לאתר.
עו"ד שמואל ברקוביץ, העוסק בצד המשפטי של הסכסוך הערבי-ישראלי כתב בספרו "מה נורא המקום הזה - קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל" (הוצאת כרטא, 2006) כי המועצה המוסלמית העליונה בראשות המופתי תכננה לבנות אוניברסיטה ערבית על כל שטח בית הקברות, תוכנית שנגנזה מחוסר תקציב[דרושה הבהרה]. הסרת קדושת בית הקברות קיבלה משנה תוקף בשנת 1964, עת קבע נשיא בית הדין השרעי לערעורים, לבקשת ראש עיריית ירושלים, כי מותר להפוך חלק משטח בית הקברות לפארק ציבורי[דרוש מקור].
בשנת 2010 נתגלע סכסוך בין התנועה האיסלאמית לעיריית ירושלים ומינהל מקרקעי ישראל בנוגע לעבודות שנעשו במתחם במסגרת שיקום קברים ומצבות. העירייה טענה שבמסגרת השיפוץ הוקמו מצבות חדשות לקברים מזויפים, ודחפוריה הרסו כמה מאות מהן, בעוד שהתנועה האיסלאמית טענה כי מדובר בשיפוץ של שרידי קברים שהיו במקום[18][19].
בשנת 2017, התגלה מבנה קבר מרובע שבו שלדים בעבודות לסלילה מחדש של רחוב בן סירא והנחת תשתיות. רשות העתיקות קבעה כי מדובר במבנה מאוחר באופן יחסי, שאינו חוסה תחת חוק העתיקות (כלומר אינו עתיק יותר מ-300 שנה), ועל כן לא נערכה במקום חפירה ארכאולוגית רשמית. הקבר והשלדים בתוכו נשארו במקומם, והכביש נסלל מעליהם[20].
