"בית אדום (מה נשמע בבית)" הוא שמו של ציור משנת 1960 מאת הצייר הישראליאריה ארוך. הציור, המציג דימוי של מעין מלאך על רקע בית אדום, נחשב לאחת מן העבודות המפורסמות של ארוך. הציור פורש כביטוי של מצב ביניים תרבותי ורגשי וכביטוי של ערגה וגעגועים.
תיאור
במרכזו של הבד, על רקע צבע אפור ומלא חריטות וסימנים, מופיע ריבוע אדום ועליו חרוטה דמות אנושית. סביב הריבוע, בייחוד בחלקו העליון, מופיעה מעין הצללה, המעניקה לריבוע תלת-ממדיות מסוימת. הריבוע האדום ניצב על גבי משטח תחתון, כמעין קו אופק עקום, העשוי מעלי זהב. בקצהו של משטח זה כתב ארוך את המשפט "מה נשמע מה נשמע בבית מה שלם האנשים איך הם חיים".
היסטוריה של הציור
ארוך יצר את הציור בשנת 1960, בעת שהותו בשוודיה בתפקיד של שגריר ישראל. על גב הציור רשם ארוך את שמה של היצירה – "בית אדום". בשנת 1964 הציג ארוך את הציור בתערוכה הישראלית בביאנלה לאמנות בוונציה תחת שם זה. במהלך השנים נוסף לשמו של הציור גם קטע מן הטקסט שרשם ארוך על גבי הציור – "מה נשמע בבית". הציור היה חלק מאוסף ברטה אורדנג, בעלת "גלריה רינה" בירושלים, שהציגה עבודות רבות של ארוך. כיום הוא נמצא באוסף בתה, מירי לאופר.
במשך השנים גדלה חשיבותו של הציור בתרבות המקומית. על פי טלי תמיר הופעתו של הטקסט ביצירה מסמל פריצה "אל תוך מסורת שרצתה להסתפק בקווים וכתמים, ושאל שאלה שהתפרצה אל הציור במילים". פריצה זו, טענה תמיר, סללה את הדרך אל השימוש בטקסט אצל אמנים כגון רפי לביא, יאיר גרבוז או מיכל נאמן.[1]
הציור מופיע על גבי כריכת קטלוג התערוכה הרטרוספקטיבית של ארוך במוזיאון תל אביב לאמנות, משנת 2003. בשנת 2004 יצא ספרו של אדם ברוך תחת הכותרת "מה נשמע בבית", ובו שימש הציור כתזכורת למצב של גלות או זרות פנימית. בשנת 2006 הופיעה סדרה תיעודית בשם "סיפור מסגרת", שעסקה בתולדות האמנות הישראלית. הפרק הראשון בסדרה כונה "מה נשמע בבית", ועסק במוטיב הבית באמנות המקומית.[2] בשנת 2008 הוצג הציור בתערוכה "לידת העכשיו – אמנות ישראלית 1958-1968" במוזיאון אשדוד לאמנות, ואף הופיע כרפרודוקציה הראשונה בקטלוג התערוכה.
הכתם האדום המרובע מופיע במספר עבודות של ארוך במהלך השנים. כל הפרשני ארוך ייחסו לצבע זה מטען של "השגבה". פעמים רבות מהווה צורה זו סמן למקום ממשי בעל ערך רגשי עבור ארוך. בשנת 1955, לדוגמה, מופיע כתם כזה בציור "דמויות בבית כנסת"[3], כחזית בית כנסת שבראשו מנורה, או בציור "בית אדום במאה שערים", אף הוא מאותה שנה. חיים גמזו תיאר את ציור הבית במאה שערים כציור הרומז על "רסיסי רמז", ומאזכר את "צלילי הילדות הבוקעים מנבכי הזמן".[4] תפיסה זו ליוותה לא רק את ציורים מוקדמים אלו, אלה אף את "בית אדום".
במאמרו האיקונוגרפי "בעקבות הבית האדום של אריה ארוך" (1995) הציע גדעון עפרת מקור ממשי ל"בית האדום" מן הציור - בניין המועצה המוסלמית בירושלים, שעמד עד לאחר מלחמת ששת הימים בשטח ההפקר שבקרבת "בית מנדלבאום" ו"בתי זיבנברג", בשולי שכונת מאה שערים בעיר.[5] על פי פרשנותו של עפרת הציור, על ייצוג המבנה שבו והטקסט, מהווה מעין גלוית דואר ציורית של ארוך:
"אולי אפשר להניח, שאריה ארוך שישב בשטוקהולם ב-1960, דלה מנבכי זיכרונו את הדימוי המוקדם שבאמצעותו קיבע את ירושלים בראשית בואו אליה, ובשוליו רשם את הד"ש - 'מה נשמע' וכו'. מעבר לזאת נותר הבית האדום כסמל של שטח הפקר, בין שתי תרבויות, מקום של אימה (הצלפים הערבים) ומקום של רחם תרבותי (בית הכנסת). מתאים לו לארוך שטח ההפקר הזה."[6]
גם מרדכי עומר רואה בציור מפגש מטאפיזי של עולמות וזמנים שונים:
המלאך הבוקע מתוך אודם הבית, מן הצירוף המשגיב של אדום-זהוב ומן הקדרות המשורבטת של הרקע, הוא שליח האמן הרחוק מביתו. כמו בציורים אחרים נראה שארוך מנסה להפגיש מקומות, זמנים ועולמות, בדימוי מופשט קונקרטי אחד; הוא מנסה לחבר בדימוי אחד את התרחשויות ההווה עם זכרונות מבית אביו בחרקוב, את הוויתו היהודית עם ביתו וחבריו בישראל.[7]
את הדמות האנושית בציור הציע עפרת לזהות כדמות נשית של מעין מלאך.[8] הדבר נסמך גם על קבוצת עבודות מאוחרות יותר, בהן מופיעה התייחסות לדמותו של מלאך. גם דוד גינתון, בפרשנותו הפסיכולוגית-תאולוגית לציורי ארוך רואה בדמות כביטוי ליצור לא אנושי אותו הוא מגדיר כ- "עליון". הדמות, בצירוף הצבע האדום מייצגת אלוהות עליונה, שכלפיה ארוך מקיים יחסים בעלי רבדים ארוטיים ותאולוגיים.[9]
_%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A.jpg)
_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9A.jpg)
