ביאה דרך איברים אינה נחשבת לביאה על פי ההלכה. עם זאת, לדעת כמה פוסקים, במצבי דחק מסוימים בהם אין אפשרות לקיים את הביאה ואת מצות עונה בדרך הרגילה, ביאה זו מותרת ואינה נחשבת להוצאת זרע לבטלה.
מקור הדין
בתלמוד הבבלי מובא שביאה דרך איברים אינה נחשבת לביאה הלכתית, ולכן אדם שהזהיר את אשתו שלא להתייחד עם גבר זר שהוא חושד שהיא חוטאת עימו בביאה דרך איברים, ואשתו עברה על אזהרתו - אין היא נחשבת לאשה סוטה, אף שנהגה בפריצות:
"שכבת זרע" - פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר?... אמר רבא: פרט לשקינא לה דרך אברים. א"ל אביי: פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא?... לעולם לשקינא לה דרך אברים, ומהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא, ובעל הא קא קפיד - קמשמע לן
אף שהתלמוד במסכת נידה משווה את מעשה הביאה דרך איברים להוצאת זרע לבטלה, כאשר הדבר לא נעשה מתוך רצון להשחית את הזרע אלא מאילוצים שונים, כגון במצבים שבהם ישנו איסור רפואי לקיים יחסי אישות תקינים, או כשיש מניעה טכנית המונעת אפשרות זו לזמן ממושך, ישנם פוסקים המתירים לקיים תשמיש דרך איברים.
אחד המקורות להיתר זה אלו דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (על פי חלק מהנוסחאות[3]):
אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה, בין שלא כדרכה, בין דרך אברים
יש פוסקים שכתבו שבמצב של אילוץ רפואי המונע אפשרות לקיים יחסי אישות תקינים[4], מותר לקיים את היחסים באופן של 'דרך איברים', וזה אף עדיף על ביאה שלא כדרכה, שיש בה עינוי לאשה, והיא גם מגונה יותר[5].
^ברוב גרסאות הדפוסים מופיעות המילים "ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה", השוללות אפשרות זו. עם זאת, במהדורות המדויקות המבוססות על כתבי יד (למשל במפעל משנה תורה, במהדורת הרב יוסף קאפח וב'שינויי נוסחאות' של רמב"ם פרנקל).
