ארס אנטיקווה (בלטינית: Ars antiqua), הנקראת גם "ארס וטרום" או "ארס וטוס", מתייחסת למוזיקה של אירופה בשלהי ימי הביניים, בין 1170 ל-1310 בקירוב, התקופה של אסכולת נוטרדאם הפוליפונית והשנים הבאות, שהיו עדות להתפתחות המוקדמת של המוטט.
המונח מוגבל בדרך כלל למוזיקת קודש ואיננו כולל את השיר החילוני של הטרובדור והטרובר; עם זאת, לפעמים משתמשים במונח באופן חופשי יותר, החל על כל המוזיקה האירופאית של המאה ה-13 וקצת לפניה. המונח ארס אנטיקווה עומד בניגוד למונח ארס נובה, המתייחס לתקופת הפעילות המוזיקלית בין 1310 ל-1375 בקירוב.
כמעט כל מלחיני הארס אנטיקווה הם אנונימיים. בין המעטים שנודעו בשמם נמנים הילדגרד מבינגן, אם מנזר, משוררת ומלחינה שפעלה בגרמניה במאה ה-12, לאונין (פעל בשלהי המאה ה-12) ופרוטין (פעל בשנים 1180 בקירוב עד 1220 בקירוב), שני מלחינים שנודעו בשמם מאסכולת נוטרדאם; בתקופה שאחריה, פטרוס דה קרוצ'ה, מלחין מוטטים, הוא אחד המעטים ששמם נשמר.
ב-תאוריית המוזיקה, הארס אנטיקווה הייתה תקופה של תופעות קדמה בנהלים קיימים, רובן בהבנה ובתיווי של ריתמוס. תאורטיקאי המוזיקה המפורסם ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-13, יוהנס דה גרלנדיה, היה מחברה של "מנזוראבילי מוזיקה" (בסביבות 1240), מסה שהגדירה והבהירה אפנונים ריתמיים באופן המלא והשלם ביותר. תאורטיקאי גרמני מתקופה מאוחרת יותר במקצת, פרנקו מקולון, היה הראשון שתיאר את שיטת התיווי, שבה תווים בצורות שונות נושאים ערכים ריתמיים שונים לגמרי (ב"ארס קנטוס מנזוראביליס" משנת 1260 בקירוב), חידוש שהייתה לו השפעה כבירה על תולדות המוזיקה האירופאית מאז ואילך. רוב המוזיקה ששרדה בכתב תווים מן המאה ה-13 עושה שימוש באפנונים ריתמיים כפי שהגדיר אותם גרלנדיה.
הארס אנטיקווה מתחלקת לעיתים לשתי תקופות לא-מדויקות, הידועות כגותית המוקדמת והגותית העיקרית. התקופה הגותית המוקדמת כוללת את המוזיקה הצרפתית, שחוברה באסכולת נוטרדאם עד 1260 בקירוב, והתקופה הגותית העיקרית כוללת את כל המוזיקה שחוברה מאז ועד 1310 או 1320, המועד שמקובל לראות בו את ראשית הארס נובה. צורות האורגנום והקונדוקטוס הגיעו לשיא התפתחותם בגותית המוקדמת והחלו לדעוך בגותית העיקרית, כאשר החליף אותן המוטט.
אף כי סגנון הארס אנטיקווה יצא מן האופנה באופן פתאומי למדי, בשני העשורים הראשונים של המאה ה-14, הרי להגנתו נחלץ במועד מאוחר ז'אק מליאז' (או יאקוב מליאז'), שיצא בהתקפה משתלחת על הארס נובה "מחללת הקודש והמושחתת" ב"ספקולום מוזיקה" שלו (1320 בקירוב) והגן בשצף קצף על הסגנון הישן במילים, שהזכירו מבקרי מוזיקה שונים מאז ימי הביניים ועד ימיו. בעיני ז'אק, הארס אנטיקווה הייתה musica modesta (מוזיקה צנועה) ואילו הארס נובה הייתה musica lasciva (מוזיקה תאוותנית) - מוזיקה שאותה פירש כעונה על סיפוק יצרים, גחמנות, חוסר צניעות וחושניות (אנדרסון ורוזנר, 2001).
לקריאה נוספת
"Ars Antiqua". The New Grove Dictionary of Music and Musicians, ed. Stanley Sadie. 20 vols. London, Macmillan Publishers Ltd., 1980. ISBN 1-56159-174-2
Anderson, Gordon A., and Edward H. Roesner. "Ars Antiqua [Ars Veterum, Ars Vetus]". The New Grove Dictionary of Music and Musicians, edited by Stanley Sadie and John Tyrrell. 29 vols. London: Macmillan, 2001. ISBN 1561592390
Franco of Cologne. "Ars cantus mensurabilis". English translation by Oliver Strunk in his Source Readings in Music History, New York: W.W. Norton & Co., 1950.
Gleason, Harold, and Warren Becker. Music in the Middle Ages and the Renaissance, third edition. Music Literature Outlines, Series 1. Bloomington, Indiana: Frangipani Press, 1981. ISBN 0-89917-034-X
Hoppin, Richard H. Medieval Music. New York, W.W. Norton & Co., 1978. ISBN 0-393-09090-6
