העדויות המוקדמות ביותר לקיומם של אסירים נמצאו בקברים פרהיסטוריים במצרים התחתונה ותוארכו לשנת 8,000 לפני הספירה. עדויות אלו מצביעות על כך שתושבי לוב שיעבדו את אנשי שבט הסן.
"כל אדם בישראל נהנה מזכות יסוד לשלמות גופנית ולשמירת כבודו כאדם... הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העצור והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי... אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העצור לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעצור: צלם האדם לא נלקח ממנו."
זכויות שגרתיות: זכויות הקשורות לחיי השגרה של האסיר, כגון, זכות למלבוש, זכות למקום לינה, זכות למזון ושתייה, זכות לטיפול רפואי.
זכויות משפטיות: זכויות הקשורות להליך הפלילי, בהן הזכות להיוועץ בעורך דין, זכות לביקור של עורך דין או שופט, זכות לבקש חנינה, זכות להגיש בקשות ועתירות הנוגעות לתנאי מאסרו, וזכות לבקש קיצור תקופת המאסר.
זכויות חברתיות: זכויות הקשורות לקשר בין האסיר לעולם החיצון, כגון הזכות לביקור, הזכות לשיחות טלפון והזכות לחופשות.
מחקרים סוציולוגיים ואתנוגרפיים שנעשו בארצות הברית במחצית המאה ה-20 גיבשו את התפיסה לפיה קיימת תרבות ייחודית לאסירים, בעלת ערכים ונורמות המנוגדים הן לערכי החברה והן לערכי מוסד הכליאה. תרבות זו כונתה "קוד האסירים".
לא כל האסירים מאמצים באותה מידה את הנורמות של "קוד האסירים", שבמרכזו אנטגוניזם לסוהרים ולמוסד הכליאה. מידת האימוץ תלויה בעוצמת ההזדהות של כל אסיר עם ערכי החברה הכללית.
סוציולוגים באירופה מצאו ש"קוד האסירים" חלש מכפי שמקובל לחשוב, ושלעיתים קרובות קשרי האסירים עם החברה הכללית חזקים יותר מהקשרים הנרקמים בין האסירים בבית הסוהר.
הקוד נועד להקניית רגש קבוצתי לאסירים, באמצעות התנגדות לפעולות צוות בית הסוהר והגברת סולידריות חברתית בין האסירים. הקוד כולל שורת הוראות, בהן:
אל תפריע לאינטרסים של אסירים אחרים.
אף פעם אל תלשין.
אל תהיה סקרן.
התרחק מגבו של אסיר אחר.
אל תעצבן.
אל תנצל אסיר אחר.
השפעות פסיכולוגיות
כליאה בבידוד
כליאה בבידוד למשך תקופה ארוכה פוגעת קשות בבריאותו הנפשית של האסיר, עקב חסך חושי והיעדר קשר חברתי. כמו כן, כליאה בבידוד עלולה להוביל לדיכאון ולשינויים בפיזיולוגיה של המוח. על מנת להסתגל לחיי הכלא, אסירים זקוקים לקשר חברתי ותמיכה חברתית מאסירים נוספים.
באופן פרדוקסלי, לאחר תקופות ארוכות של בידוד, בהן מתפתח אצל אסירים צורך עז למגע חברתי, הם מתחילים לחשוש ממגע כזה. הם עלולים להפוך לרדומים ואדישים, וחסרי יכולת לשלוט בהתנהגותם לאחר שהם משתחררים מהבידוד.
בתי המשפט בישראל גוזרים עונשי מאסר למטרת הרחקה מהחברה, הרתעה וענישה. בבתי הסוהר קיימות תוכניות לשיקום אסירים המבוצעות על ידי שרות בתי הסוהר. לאחר השחרור קיימות תוכניות דומות של הרשות לשיקום האסיר.
בין זכויות האסירים בישראל נמנות תוכניות שיקום, שיתוף פעולה עם משרד הרווחה, טיפול פרטני וקבוצתי, שיקום תעסוקתי, פרויקטים ייחודיים, ובמידת הצורך שיכון בהוסטלים וקבלת קצבה מביטוח לאומי[3].
