כבר בבוקרו של יום המשחק אירעו תקריות בין אוהדים אנגלים לאיטלקים כאשר בריונים אנגלים התפרעו בעיר. לקראת תחילת המשחק הצטופפו ביציעים כ-55 אלף אוהדים. היציעים חולקו לשניים - חלק אחד עבור האוהדים האנגלים, וחלק שני עבור האיטלקים ואוהדים משאר מדינות העולם, כאשר רצועת יציע ברוחב מטר וחצי חצצה בין השניים.
כשעה לפני שריקת הפתיחה פרצו אוהדים אנגלים שיכורים את רצועת ההפרדה והשליכו פחיות ובקבוקי משקה לעבר האיטלקים ביציע Z. ביציע החלה מהומה, והאוהדים שניסו להימלט נלכדו בין גדרות הברזל שתחמו את היציע. השוטרים שנכחו במגרש סירבו לפתוח את היציע לכיוון כר הדשא ולהקל בכך על הלחץ של הבורחים, וכתוצאה מהמהומה הכללית ומיעוט אפשרויות הניקוז לקהל המבוהל נרמסו למוות 39 אוהדים איטלקים ונפצעו יותר מ-600. הגופות הראשונות הוצאו מהאצטדיון כשהן עטופות בדגלים שהביאו האוהדים למשחק.
להפתעת הצופים במגרש ומיליוני הצופים והמאזינים בבית, שראו את הזוועה בשידור ישיר, החליטה אופ"א לקיים את המשחק למרות האסון. במשחק נצחה יובנטוס את ליברפול בתוצאה 0-1 מבעיטת עונשין מ-11 מטר של מישל פלאטיני. לאחר תום המשחק דרשו שרי הספורט של מדינות באירופה לבטל את משחקי גביעי אירופה. ראשי אופ"א דנו בסוגיה והחליטו להשעות את הקבוצות האנגליות ל-5 שנים ממפעלי האגודה, השעיה שמנעה את המשך פריחת הכדורגל האנגלי במפעל האירופאי היוקרתי (ב-8 השנים שלפני האסון, 7 פעמים זכתה קבוצה אנגלית בגביע אירופה, מתוכן 4 פעמים זכתה ליברפול. בשנים שלאחר התקרית אף קבוצה אנגלית לא הצליחה להגיע לגמר גביע אירופה, והראשונה שעשתה זאת רק לאחר 14 שנים הייתה מנצ'סטר יונייטד עם הניצחון 1-2 על באיירן מינכן בגמר 1999).
האצטדיון המיושן בבריסל נבנה מחדש תחת השם 'אצטדיון המלך בודואן' והעירייה הקימה מחוצה לו שעון שמש ענק כאנדרטה לזכר ההרוגים.
כארבע שנים לאחר אסון הייזל, ב-15 באפריל1989, הייתה מעורבת ליברפול בטרגדיה נוספת - אסון הילסבורו, שבו נהרגו 97 אוהדים של הקבוצה.
.jpg)
