טקס השבעת סקאליה לבית המשפט העליון, 26 בספטמבר 1986
עמדותיו
מאז מינויו נחשב סקאליה לדוברה הנחרץ ביותר של השמרנות בבית המשפט העליון. השנינות והחריפות שבהן נהג לכתוב את חוות הדעת שלו, לעיתים קרובות בדעת מיעוט, הפנו אליו את תשומת הלב, אף יותר מאשר אל נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, שנחשב למעט מתון ממנו.
עם מינויו של השופט קלרנס תומאס ב-1991 מצא לעצמו סקאליה "תאום משפטי". לאורך השנים הסתמנו הבדלי דגשים קלים בין השניים, אך על פי רוב היו פסיקותיהם דומות מאוד. סקאליה היה זהיר מעט יותר מתומאס ביחס להפיכת תקדימים עתיקים של בית המשפט, ופחות קיצוני בעניין הזכויות של מדינות ארצות הברית.
כשנה לאחר מותו מינה נשיא ארצות הבריתדונלד טראמפ את השופט ניל גורסץ' לתפקיד שופט בית המשפט העליון במקומו של סקאליה. בהודעה על מינויו הבהיר טראמפ כי חיפש במשך חודשים מחליף ברמתו ובהשקפותיו של סקאליה ולכך כיוון כשמינה את גורסץ' לתפקיד.
פרשנות חוקתית ומשפט סטטוטורי
כאוריגינליסט (אנ') מאסכולת המשמעות המקורית, ביסס סקאליה את פרשנותו לחוקה על הטקסט שלה והאופן המקורי שבו התפרש עם כתיבתה, והסתייג נמרצות מקריאה מרחיבה שלה, סגנון הידוע כחוקה חיה (אנ'). סקאליה התנגד גם לפרשנות החוקה על פי כוונות מנסחיה וסבר שיש לפרשה רק על פי 'המשמעות הרגילה של לשון החוקה, בעת חקיקתה'. כטקסטואליסט (אנ'), הבליט סקאליה את ההיצמדות לטקסט – במשמעותו 'הרגילה' – כמקור לפרשנות משמעותו של חוק. זאת תוך דחיית האפשרות של הסתמכות על כוונות המחוקקים וגורמים אחרים – שאינם החוק הכתוב – לצורך פרשנות.
על היחס בין טקסטואליזם לאוריגינליזם אמר:
הגישה האוריגינליסטית מתייחסת לחוקה כאל חוק, ומעניקה לה את המשמעות שהייתה למילותיה כפי שהובנו בתקופה שבה הוכרזו. לפעמים מתארים אותה כגישת הכַּוונה המקורית. אף פעם לא תשמעו אותי מדבר על כוונה מקורית, כי כמו שאני נוהג לומר, אני קודם כל טקסטואליסט ורק לאחר מכן אוריגינליסט. אם אתה טקסטואליסט, לא אכפת לך מהכוונה, ולי לא אכפת אם למנסחי החוקה הייתה איזו משמעות סודית בדעתם כשאימצו את מילותיה. אני מקבל את המילים כפי שהן הוכרזו לעם האמריקאי, ובהתאם להבנה ההוגנת של משמעותן.
סוגיות שונות
כעמיתיו השמרנים תמך סקאליה בצמצום כוחו של הקונגרס של ארצות הברית ובהגדלת כוחן של המדינות, לפי המבנה הפדרלי המקורי שאותו ראו כותבי החוקה לנגד עיניהם.
סקאליה התנגד נחרצות למציאת בסיס בחוקה להפלה מלאכותית. בשאלה זו, המפלגת את הציבור האמריקני ביחסו לבית המשפט יותר מכל, שלל סקאליה כל הכרעה שתתבסס על החוקה: הוא הדגיש שכפי שאין בחוקה היתר להפלות, גם אין בה איסור להן – והשאלה צריכה להיוותר לשיפוטן של המדינות[2]. לגבי המתות חסד, הוא ניסח את עמדתו במילים ”אין זכות חוקתית למות”.
סקאליה תמך בפסיקה בת כללים רחבי היקף, אשר מונעים את ההטיה של פסק הדין בהתאם לרצון נקודתי. הוא סבר שעל בית המשפט העליון, כמי שעומד בראש הרשות השופטת, מוטלת החובה לנסח כללים המבהירים את הדין לבתי המשפט הכפופים אליו.
סקאליה פסק בעקביות בזכות עונש המוות, גם נגד מפגרים וקטינים. על אף התנגדותו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני לעונש זה, הביע סקאליה את אמונתו כי אין בו סתירה להשקפה הקתולית. לדעתו, שופט קתולי שדתו מביאה אותו להתנגד לעונש מוות חייב לפסול עצמו מלשבת בדין. בהקשר זה, התנגד לשימוש במשפט השוואתי בפרשנות החוקה והתפלמס על כך עם עמיתו סטיבן ברייר, מייצג ההשקפה ההפוכה.
הקהילה ההומוסקסואלית החשיבה אותו לאחד מיריביה הגדולים. ב-2003 פסק בית המשפט שלא ניתן לאסור על קיום יחסי מין "שלא כדרך הטבע" (פסק דין לורנס נגד טקסס) והפך את היחסים החד-מיניים, אם הם נעשים בין בגירים ובהסכמה, לחוקיים בכל מדינות ארצות הברית. סקאליה כתב דעת מיעוט מתנגדת חריפה, בה ציין שלדעתו הפסיקה "נובעת כביכול מאג'נדה להט"בית הרווחת בחברה האמריקאית".
לעיתים נדירות קרה שהיצמדותו לחוקה ולכוונתה המקורית הביאה אותו לתמיכה בהשקפה ליברלית. כך פסק בתביעה נגד חוק של מדינת טקסס שאסר על שריפת דגל ארצות הברית אינו חוקתי, בהיותו סותר לתיקון הראשון לחוקה, המבטיח את חופש הביטוי.
ביקורת
כשהחליט הרוב, שאליו הצטרף סקאליה, להתערב בפסיקת בית המשפט של מדינת פלורידה להמשיך את ספירת הקולות בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, החלטה שהבטיחה את ניצחונו של ג'ורג' בוש הבן על אל גור, הותקף כצבוע. לדברי המתנגדים, ההחלטה סתרה את השקפתו לפיה אל לממשל הפדרלי להתערב בענייני המדינות. כבר בצו הביניים שנתן עורר סקאליה את חמת זעמם של תומכי המפלגה הדמוקרטית. הוא קבע שיש לעצור את הספירה לאלתר פן התמשכותה תפגע בלגיטימיות של ניצחון בוש, אם יזכה בעתירה לבסוף.
החלטתו של סקאליה שלא לפסול עצמו בדיון בעניינו של סגן נשיא ארצות הבריתריצ'רד צ'ייני עוררה מחלוקת, לאחר שנודע שהשניים יצאו יחד לצידברווזים. סקאליה הסביר שלא הייתה הצדקה לפסילה מאחר שהעתירה שבאה לפני השופטים כוונה נגד צ'ייני בתוקף תפקידו בממשל, ולא באופן אישי. התשובה "קווה קווה" שהשיב בלעג לשאלה בנידון צוינה בתקשורת בתימהון[3].
לקריאה נוספת
בשם החוק: על בית המשפט, החוקה ושלטון החוק / אנטונין סקאליה; מאנגלית: שמעון ותמי נטף עורך אקדמי: ד"ר יהושע (שוקי) שגב; עריכת תרגום: יעל לקסמן בהט; עורך אחראי: צור ארליך. ירושלים: הוצאת סלע מאיר, תשפ"ב 2022[4].
