אנדרוניקוס הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית

אנדרוניקוס הראשון קומננוס
Ἀνδρόνικος Κομνηνός

דיוקן מיניאטורי של אנדרוניקוס הראשון (מתוך קודקס מהמאה ה-15 המכיל עותק של "תמצית ההיסטוריה" מאת יואנס זונאראס)
לידה	1118 קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית
נרצח	12 בספטמבר 1185 (בגיל 67 בערך) קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית
שם מלא	אנדרוניקוס קומננוס
מדינה	האימפריה הביזנטית האימפריה הביזנטית
דת	נצרות אורתודוקסית
בת זוג	אגנס מצרפת, קיסרית האימפריה הביזנטית (אנ') פיליפה מאנטיוכיה (אנ') תאודורה קומננה, מלכת ירושלים (אנ')
שושלת קומננוס
אב איסאאקוס קומננוס (אנ') צאצאים יוחנן קומננוס מנואל קומננוס מריה קומננה אלכסיוס קומננוס איירנה קומננה
קיסר האימפריה הביזנטית ספטמבר 1183 – 12 בספטמבר 1185 (כשנתיים) → אלכסיוס השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית איסאאקיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית ←

אַנְדְרוֹנִיקוֹס הָרִאשׁוֹן קוֹמנֵנוּס (ביוונית ביזנטית: Ἀνδρόνικος Κομνηνός;‏ 1118 – 12 בספטמבר 1185) היה קיסר האימפריה הביזנטית בין השנים 1183–1185. אנדרוניקוס היה הקיסר האחרון משושלת קומננוס ששלטה על האימפריה הביזנטית עד מסע הצלב הרביעי. הוא היה בנו של איסאאקוס קומננוס (אנ') ונכדו של הקיסר אלכסיוס הראשון. בהיסטוריוגרפיה הביזנטית המאוחרת יותר, נודע אנדרוניקוס הראשון בכינוי "מיסופאס" ("שונא אור השמש") בהתייחס למספר הרב של אויבים שהוא עיוור.^[1]

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

אנדרוניקוס קומננוס נולד בסביבות 1118. רוב מה שידוע עליו הוא מכתביו של ההיסטוריון ניקטאס כוניאטס,^[2] קטעים מסוימים ביצירה של אאוסטתיוס מסלוניקי, "ביזת סלוניקי", או שהוסקו על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר של האימפריה הביזנטית. הוא היה נאה ורהוט, פעיל, קשוח, אמיץ, מצביא גדול ופוליטיקאי מוכשר, אך גם תאוותן.^[3] שנותיו הראשונות עברו לסירוגין בתענוגות ובשירות צבאי.

בשנת 1141 הוא נשבה בידי הטורקים הסלג'וקים והיו שבוי בידיהם במשך שנה. הוא שוחרר לאחר תשלום כופר, והגיע לקונסטנטינופול, שם שהה בחצרו של דודנו מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, שאנדרוניקוס היה חביב עליו מאוד. בחצר הקיסר הפכה אחייניתו, אודוקסיה, למאהבת שלו.^[3] בשנת 1152, מלווה באודוקסיה, הוא יצא לפיקוד חשוב בקיליקיה. לאחר תבוסתו מול ממלכת קיליקיה הארמנית בקרב ממיסטרה (אנ'), ובהתקפה על מופסואסטיה (אנ'), הוא חזר אך שוב מונה למפקד פרובינציה. נראה שגם את התפקיד השני הזה עזב לאחר זמן קצר, שכן הוא הופיע שוב בקונסטנטינופול ונמלט בקושי ממוות מידי האחים של אודוקסיה.^[3]

גלות

בערך בשנת 1153, התגלתה מזימה נגד הקיסר מנואל בה השתתף אנדרוניקוס, והוא נכלא. לאחר ניסיונות לא מוצלחים חוזרים ונשנים, הוא נמלט ב-1165.^[3] לאחר שעבר סכנות רבות, כולל שבי של הוולאכים,^[4] הוא הגיע לקייב, שם הייתה החצר של ירוסלב אוסמומיסל (אנ') מנסיכות האליץ' (אנ'). בעודו תחת חסותו של ירוסלב, כרת אנדרוניקוס ברית עם הקיסר מנואל הראשון, ועם צבא גליציה הצטרף למנואל בפלישה להונגריה, וסייע במצור על זמלין.^[3] המערכה הצליחה, ואנדרוניקוס חזר לקונסטנטינופול עם מנואל הראשון ב-1168; שנה לאחר מכן, לעומת זאת, סירב אנדרוניקוס להישבע את שבועת הנאמנות לבלה השלישי, מלך הונגריה, שמנואל רצה להיות יורשו. אנדרוניקוס הודח מחצר הקיסרות אך קיבל את מחוז קיליקיה.^[3]

משום שסר חינו בעיני הקיסר נמלט אנדרוניקוס לחצרו של הנסיך ריימונד מאנטיוכיה (אנ'). בזמן ששהה כאן הוא פיתה את בתו היפה של הנסיך, פיליפה (אנ'), אחותה של הקיסרית מריה (אנ'). הקיסר כעס על הפגיעה במשפחת אשתו, ושלח את קונסטנטין קלמנוס (אנ') לחזר אחרי פיליפה (ללא הצלחה), ואנדרוניקוס נאלץ לברוח שוב.^[3] הוא מצא מקלט אצל אמלריך הראשון, מלך ירושלים, שהעניק לו את נפת ביירות. בירושלים הוא ראה את תאודורה קומננה (אנ'), אלמנתו היפה של בלדווין השלישי, מלך ירושלים ואחייניתו של הקיסר מנואל. אף על פי שאנדרוניקוס היה באותו זמן כבר בן חמישים ושש, הגיל לא הפחית מקסמיו, ותאודורה הפכה לקורבן הבא של אמנות הפיתוי שלו.^[3]

כדי להימנע מנקמה של הקיסר, היא ברחה עם אנדרוניקוס לחצרו של נור א-דין, סולטאן דמשק. כשחשו שהם לא בטוחים שם, הם המשיכו במסעם המסוכן דרך הקווקז ואנטוליה.^[3] הם התקבלו בברכה על ידי גיאורגי השלישי, מלך גאורגיה, שאחותו הייתה כנראה אשתו הראשונה של אנדרוניקוס.

לאנדרוניקוס הוענקו אחוזות בקאחתי, במזרח גאורגיה. בשנת 1173 או 1174, הוא ליווה את הצבא הגאורגי במסע לשירוואן עד לחופי הים הכספי, שם כבש גיאורגי את מבצר שבאראן (אנ') מידי הפולשים מדרבנט עבור בן דודו, השירוואנשח (אנ') אחסיטן הראשון (אנ'). לבסוף, אנדרוניקוס ותאודורה התיישבו באדמות האבות של משפחת קומננוס באויניון (אנ'), על חופי הים השחור, בין טרבזון לסינופ. בזמן שאנדרוניקוס היה באחת מהפלישות שלו לטרבזון, נכבשה טירתו בידי מושל מחוז זה, ותאודורה ושני ילדיה מאנדרוניקוס נלכדו ונשלחו לקונסטנטינופול. כדי להשיג את שחרורם, נכנע אנדרוניקוס בתחילת 1180 לקיסר, והופיע כשהוא כפות בשלשלאות לפניו, ביקש את סליחתו וקיבל אותה. הוא הוגלה עם תאודורה לאויניון.^[3]

קיסר

בשנת 1180 מת הקיסר מנואל, ובנו בן העשר ירש את מקומו, כאלכסיוס השני שהיה תחת אפוטרופסות אימו, מריה מאנטיוכיה (אנ').^[3] מקורותיה הלטיניים ותרבותה הובילו למשטמה מתגברת מהנתינים היוונים שלה. הם חשו עלבון מהנטיות המערביות של מנואל, כשהם ראו הרבה מעושרם והזדמנויות שלהם והזיכיונות המסחריים שלהם עוברים לסוחרים לטיניים. בתקופת העוצרות של אלמנתו הפרנקית של מנואל גדלה השפעת הסוחרים הלטינים והמתחים גברו. אנדרוניקוס ראה באי שביעות רצון הזו מהלטינים הזדמנות לתפוס את הכתר, לסיים את הגלות ב-1182 ולצעוד לקונסטנטינופול עם צבא שכלל (לפי מקורות לא ביזנטיים) כוחות מוסלמיים.

אלכסיוס ניסה לנהל משא ומתן, ושלח את גאורגיוס קסיפילינוס (לעתיד הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול) למחנה של אנדרוניקוס, והציע חנינה ומשרה גבוהה. אנדרוניקוס דחה את ההצעה, והתעקש במקום זאת שהקיסרית-האלמנה תעבור למנזר. עריקתו של מפקד הצי הביזנטי, ותבוסתו ועריקתו של בן דודו הגנרל אנדרוניקוס אנגלוס, מילאו תפקיד מרכזי במתן אפשרות לכוחות המורדים להיכנס לקונסטנטינופול.

הגעתו של אנדרוניקוס קומננוס גררה עד מהרה טבח בתושבי העיר הלטיניים^[3] אשר שלטו למעשה בכלכלתה, והביא למותם של אלפי אנשים מהמערב. מאמינים שהוא ארגן את הרעלת אחותו הבכורה של אלכסיוס השני, מריה ובעלה רנייה ממונפראט (אנ'), אף על פי שמריה עצמה עודדה אותו להתערב; המרעיל היה כנראה הסריס פטריגאוניטס. זמן קצר לאחר מכן אנדרוניקוס כלא את הקיסרית מריה ולאחר מכן הורה להוציאה להורג - ואילץ את הילד הקיסר אלכסיוס לחתום על ההוצאה להורג של אימו. אלכסיוס השני נאלץ להכיר באנדרוניקוס כשותף באימפריה מול הקהל על המרפסת של כנסיית ישו של צ'לקה (אנ') ולאחר מכן הומת במהירות בתורו.

בשנת 1183, אנדרוניקוס בן השישים וחמש התחתן עם אגנס מצרפת, קיסרית האימפריה הביזנטית (אנ') בת השתים עשרה,^[3] בתו של לואי השביעי, מלך צרפת ואשתו השלישית אדל משמפן (אנ') - אגנס הייתה מאורסת לאלכסיוס השני. בנובמבר 1183, אנדרוניקוס הכריז על בנו הלגיטימי הצעיר יוחנן קומננוס כשותפו לקיסרות וכיורשו לכס המלוכה. בשנת 1184 ביקרה משלחת ונציאנית בקונסטנטינופול, והושג הסכם כי ישולם פיצוי של 1,500 זהב עבור ההפסדים שנגרמו לוונציאנים ב-1171 (החרמת רכושם באימפריה הביזנטית בהוראת הקיסר מנואל).

תקופת שלטונו של אנדרוניקוס התאפיינה בשימוש באמצעים חמורים. הוא החליט לצמצם את הפיאודליזם ולהגביל את כוחם של האצילים, שהיו יריבים פוטנציאלים לכיסאו. הוא ניסה לעשות רפורמה במערכת הפוליטית הרקובה על ידי איסור מכירת משרדים, ענישה של פקידים מושחתים (לעיתים קרובות באכזריות), אך מעל לכל, הוא דאג לצמצם את כוחם של בעלי הקרקע הפיאודליים. עם זאת, אנדרוניקוס הפך יותר ויותר פרנואידי ואלים, והאימפריה הפכה למדינת טרור. בספטמבר 1185, הוא הורה להוציא להורג את כל האסירים, הגולים ומשפחותיהם בשל קנוניה עם הפולשים. האריסטוקרטים, בתורם, זעמו עליו,^[3] והיו כמה מרידות.

סיפורי הכאוס באימפריה הובילו לפלישה של גוליילמו השני, מלך סיציליה.^[3] גוליילמו נחת באפירוס עם כוח חזק של 200 ספינות ו-80,000 איש, כולל 5,000 אבירים,^[5] וצעד עד לסלוניקי, אותה כבש ובזז ללא רחמים (7,000 יוונים נרצחו). אנדרוניקוס אסף בחופזה חמישה צבאות שונים כדי לעצור את הצבא הסיציליאני מלהגיע לקונסטנטינופול, אך כוחותיו לא הצליחו לעמוד ונסוגו אל הגבעות המרוחקות. אנדרוניקוס גם אסף צי של 100 ספינות כדי למנוע מהצי הנורמני להיכנס לים מרמרה. הפולשים גורשו לבסוף בשנת 1186 על ידי יורשו, איסאאקיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית.

מוות

תיאור מהמאה ה-15 של מותו של אנדרוניקוס. המקור בספרייה הלאומית של צרפת.

נראה שאנדרוניקוס החליט אז להשמיד את האריסטוקרטיה, ותוכניותיו כמעט הצליחו. אבל ב-11 בספטמבר 1185, במהלך היעדרותו מהבירה ניסה סגנו סטפנוס הגיוכריסטופוריטס, לעצור את איסאאקיוס אנגלוס, שנאמנותו הייתה חשודה. אנגלוס הרג את הגיוכריסטופוריטס ומצא מקלט בכנסיית איה סופיה. הוא פנה אל האוכלוסייה, והתעוררה מהומה שהתפשטה במהירות על כל העיר.^[3]

כאשר אנדרוניקוס הגיע הוא גילה שאיסאאקיוס הוכרז כקיסר.^[3] הקיסר המודח ניסה להימלט בספינה עם אשתו אגנס ופילגשו, אך הם נתפסו (אם כי יש הטוענים כי אנדרוניקוס שרד והצליח להימלט לממלכת קפריסין).^[3] אנגלוס מסר אותו לאספסוף העירוני ובמשך שלושה ימים הוא נחשף לזעמם ולטינתם,^[3] נותר במשך אותה תקופה קשור לעמוד ומוכה. ידו הימנית נכרתה, שיניו ושיערו נעקרו, אחת מעיניו נעקרה, ובין ייסורים רבים אחרים, הושלכו בפניו מים רותחים, עונש הקשור כנראה ביופיו.^[3] לבסוף הוא הובל להיפודרום קונסטנטינופול ונתלה ברגליו בין שני עמודים. שני חיילים לטיניים התחרו בשאלה החרב של מי תחדור לגופו עמוק יותר, והוא נקרע לגזרים. שרידיו נותרו לא קבורים והיו גלויים במשך מספר שנים לאחר מכן. הוא מת ב-12 בספטמבר 1185. עם הידיעה על מותו של הקיסר, בנו ושותפו לקיסרות, יוחנן, נרצח על ידי חייליו שלו בתראקיה. אנדרוניקוס הראשון היה האחרון מבין בני משפחת קומננוס ששלט בקונסטנטינופול, אם כי נכדיו אלכסיוס (אנ') ודוויד (אנ') הקימו את האימפריה של טרפזונטס בשנת 1204. ענף השושלת שלהם נודע בשם "הקומנני הגדולים" (Μεγαλοκομνηνοί, מגלוקומנני או מגלוקומניני).

משפחה

אנדרוניקוס הראשון קומננוס היה נשוי פעמיים והיו לו פילגשים רבים. לאשתו הראשונה, ששמה אינו ידוע, נולדו לו שלושה ילדים:

• מנואל קומננוס (1145 – לאחר 1185), שימש כשגריר תחת מנואל הראשון, והתנגד למדיניות אביו כשתפס את השלטון. בשל התנגדות זו, כמו גם האמונה בנבואת AIMA (אנ'), הוא לא מונה ליורש, אלא הוענקה לו דרגת סבסטוקרטור (אנ') ("קיסר משני"). אף על פי כן, המשטר החדש עיוור אותו בעקבות נפילת אביו, ונעלם מהמקורות לאחר מכן. מנישואיו לנסיכה הגאורגית רוסודן, הוא היה אביהם של אלכסיוס (אנ') ודוויד (אנ'), מייסדי האימפריה של טרפזונטס, ושל שושלת "הקומנני הגדולים", הצאצאים היחידים מהשורה הזכרית של בית קומננוס.
• יוחנן קומננוס (1159–1185), בילדותו ליווה את אביו במהלך גלותו, ולאחר עלייתו לכס הוכתר כקיסר שותף בנובמבר 1183. לאחר הפלת אנדרוניקוס, הוא הוצא להורג בספטמבר 1185.
• מריה קומננה (נולדה בערך 1166), נישאה לתאודור סינדנוס ב-1182, אך הוא מת זמן קצר לאחר מכן; בעלה השני היה מבית רומנוס, שדורסנותו ואימתו על האוכלוסייה במהלך ההגנה על דירכיום נגד הנורמנים ב-1185 תרמו לנפילת העיר. גורלם של מריה ובעלה לאחר נפילתו של אנדרוניקוס אינו ידוע.

מאחייניתו ופילגשו תאודורה קומננה (אנ') של אנדרוניקוס נולדו הילדים הבאים:

• אלכסיוס קומננוס (1170 – בערך 1199), אין ידע על תחילת חייו, הוא ברח לגאורגיה לאחר 1185, שם התחתן עם האצולה המקומית. משפחת האצולה של אנדרוניקאשווילי (אנ') טוענת למוצאו ממנו, וייתכן שהוא היה אביהם הקדמון של השליטים המכונים המחוז של אלאסטנלי (אנ').
• איירנה קומננה (נולדה ב-1171), הייתה נשואה לסבסטוקרטור אלכסיוס קומננוס, בנו הבלתי חוקי של הקיסר מנואל הראשון קומננוס, באוקטובר 1183. בעלה הסתבך בקנוניה נגד אנדרוניקוס ועוור ונכלא, בזמן שאיירנה נכנסה למנזר.

נישואיו השניים לאגנס מצרפת, קיסרית האימפריה הביזנטית (אנ'), וקשריו עם מאהבותיו האחרות, לא הניבו צאצאים.

אזכורים בתרבות

אנדרוניקוס הוא הגיבור הראשי בספרו של מייקל ארנולד "כנגד ירידת הלילה" (Against the Fall of Night‏, Garden City, ניו יורק: Doubleday 1975),^[6] וכן של "הוד מלכותם השלווה ביותר" (Their Most Serene Majestys) של אנג' ולאכוס (Vanguard Press, 1964).^[7]

הוא מוזכר ברומן ההיסטורי מימי הביניים של לואיס ל'אמור, "התוף המהלך" (The Walking Drum), שאת מותו המזוויע חזה גיבור הספר בחזון.^[8]

הוא בין הדמויות הראשיות של הרומן ההיסטורי "אגנס מצרפת" (Agnes of France‏ 1980, ISBN 9789600501759) מאת הסופר היווני קוסטאס קיריאזיס (נולד 1920). הרומן מתאר את אירועי שלטונם של מנואל הראשון, אלכסיוס השני ואנדרוניקוס הראשון דרך עיניה של אגנס. הרומן מסתיים במותו של אנדרוניקוס.

אנדרוניקוס מתואר ברומן באודולינו מאת אומברטו אקו, כשסופו המזעזע מתואר בפירוט רב.^[9]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אנדרוניקוס הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית בוויקישיתוף

• אנדרוניקוס הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Lascaratos, John (1999-07-01). ""Eyes" on the Thrones: Imperial Ophthalmologic Nicknames". Survey of Ophthalmology (באנגלית). 44 (1): 73–78. doi:10.1016/S0039-6257(99)00039-9. ISSN 0039-6257. PMID 10466590.
2. NCa>Niketas Choniates, Annals, XIX. O City of Byzantium, Annals of Niketas Choniatēs (באנגלית). תורגם ע"י Magoulias, Harry J. Wayne State University Press. 1984. p. 12. ISBN 978-0-8143-1764-8.
3. 1911 Encyclopædia Britannica/Andronicus I
4. Victor Spinei, The Romanians and the Turkic Nomads North of the Danube Delta from the Tenth to the Mid-Thirteenth Century, BRILL, 2009, ISBN 9789004175365
5. Sack of Thessalonica, https://byzantium.gr/battle.php?byzbat=c12_07
6. "AGAINST THE FALL OF NIGHT". Kirkus Reviews. 4 באפריל 1975.
7. "THEIR MOST SERENE MAJESTIES". Kirkus Reviews. 22 באוקטובר 1964.
8. L'Amour, Louis (1984). The Walking Drum. Bantam Books. pp. 381–382.
9. Mullan, John (8 במאי 2003). "Catching the Prester John Bug". London Review of Books. 25 (9).