אמנת ניס היא אמנה של האיחוד האירופי שנחתמה בעיר ניס בצרפת ב-26 בפברואר 2001 ונכנסה לתוקף ב-1 בפברואר 2003.
בין עיקרי האמנה נמנו ההכנות לקראת ההרחבה הגדולה של האיחוד האירופי, והכנסה לתוקף של מגילת זכויות האדם.
תוכן האמנה
אמנת ניס תיקנה את אמנת מאסטריכט (אמנת האיחוד האירופי) ואת אמנת רומא (האמנה שכוננה את הקהילה הכלכלית האירופית). האמנה שיפרה את המבנה המוסדי של האיחוד האירופי כדי לעמוד בהתרחבות מזרחה, משימה שנועדה במקור להיעשות על פי אמנת אמסטרדם, אך לא זכתה להתייחסות באותה עת[1].
כניסתה לתוקף של האמנה הייתה מוטלת בספק במשך זמן מה, לאחר דחייתה הראשונית על ידי מצביעים איריים במשאל עם ביוני 2001. תוצאת משאל העם התהפכה במשאל עם שנערך כעבור קצת יותר משנה.
אמנת ניס נחתמה בראשית שנת 2001, על ידי ראשי המדינות (המועצה האירופית) וגם היא, כמו אמנת אמסטרדם, מהווה תיקון ועדכון לאמנת מסטריכט ומסמלת המשך ישיר שלה. האמנה היא פרי אחד עשר חודשי משא ומתן, והיא נכנסה לתוקף במהלך שנת 2003.
האמנה עסקה בהכנות לקראת ההרחבה הגדולה של האיחוד האירופי (2004 ו-2007) בארבעה תחומים מרכזיים:
- מבנה, גודל והרכב המועצה האירופית.
- שקילה מחדש של מספר הקולות שיינתנו לכל מדינה במועצה האירופית.
- הרחבת נושא הרוב המשוקלל.
- הגברת שיתופי הפעולה בתחומים השונים.
המדינות שהצטרפו לאיחוד במסגרת "ההרחבה הגדולה" היו אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה, קפריסין (2004), בולגריה ורומניה (2007).
האמנה עסקה בשיתוף הפעולה כלפי חוץ (מדיניות הסכמים וכדומה), הדרישות מכל מוסד ומוסד (מועצה, נציבות, פרלמנט, בית המשפט, הבנק וכיוצא בזאת), התאמות של האמנות והחקיקה להרחבה (קיצה הקרב של קהילת הפחם והפלדה), ניסיון (שנכשל) לגיבוש חוקה אירופית והכנה בתחום ההגירה והיחס לפליטים במחשבה על הרחבת גבולות האיחוד.
הישגיה של אמנת ניס נחשבים מוגבלים יחסית, אך עם זאת, חשיבותם לגבי העתיד להתרחש כשלוש שנים לאחר מכן היא רבה ומרכזית. היא ביצעה שינויים חשובים הן בתחום המבני והן בתחום קבלת ההחלטות של האיחוד האירופי[2].
בנוסף, בניס נחתמה מגילת זכויות האדם של האיחוד האירופי (אומנם היא קיבלה תוקף משפטי מלא רק באמנת ליסבון), מגילה אשר גובשה במשך כשנה. מסמך זה הכניס לראשונה תחת קורת גג אחת את כל תחום זכויות האדם והאזרח, בדגש כמובן על האזרח האירופי, אך גם לתושבי אירופה המהגרים, תושבי קבע, וכדומה. התחומים בהם עוסק המסמך כוללים זכויות חברתיות, כלכליות, פוליטיות וסוציאליות[3].
האמנה חולקה לשישה פרקים ראשיים:
- כבוד (dignity)
- חירות (freedoms)
- שוויון (equality)
- סולידריות (solidarity)
- זכויות אזרח (citizens’ rights)
- צדק (justice)
מגילה זו מוכרת על ידי כל מוסדות האיחוד האירופי ופועלת בשילוב עם אמנות זכויות אדם בינלאומיות ואירופיות אחרות ומגובה על ידי חקיקה אירופית סוציאלית/ חברתית. האמנה נכנסה לתוקף בינואר 2001.
ביקורת
הנציבות והפרלמנט האירופי התאכזבו מכך שהוועידה הבין-ממשלתית (IGC) לא אימצה רבות מהצעותיהם לרפורמה במבנה המוסדי או בהצגת סמכויות חדשות של הקהילה, כגון מינויו של תובע ציבורי אירופי. הפרלמנט האירופי איים להעביר החלטה נגד האמנה, אף כי אין לו כוח וטו רשמי, איים הפרלמנט האיטלקי כי לא יאשרר זאת ללא תמיכת הפרלמנט האירופי. עם זאת, בסופו של דבר זה לא בא לידי ביטוי והפרלמנט האירופי אישר את האמנה.
רבים טוענים כי מבנה "שלושת העמודים" של שהאיחוד, אשר נשמר על ידי האמנה, הוא מסובך מדי וכי יש לאחד את האמנות הנפרדות לאמנה אחת, יש למזג את שלוש הישויות המשפטיות הנפרדות של הקהילות וכי יש למזג את הקהילה האירופית והאיחוד האירופי, כאשר האיחוד האירופי ניחן באישיות משפטית. חלק גם דרשו הפרדה ברורה יותר בין רשויות האיחוד למדינות החברות.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
