קללת אכד טקסט קדום המתאר את נפילת האימפריה האכדית. תרגום חופשי: לראשונה מאז נבנו ונוסדו ערים, השדות הגדולים לא הניבו תבואה, השדות המוצפים לא הניבו דגים, הכרמים המושקים לא יצרו דבש ולא יין, העננים שנאספו לא הורידו גשם, העשב לא צמח... מי שישן על הגג, מת על הגג, מי שישן בבית, לא היה לו קבורה, אנשים הכו עצמם מרוב מרעב.
עם המצאתה של שיטת תיארוך פחמן-14 נוספו למחקר תאריכים מוחלטים של תקופות השגשוג והנפילה של התרבויות, תאריכים ששופרו עם כניסתה לשימוש של שיטת פחמן -14 מכויל.
כבר ממחקרים אלו היה ברור שלקראת סוף האלף השלישי לפני הספירה (4200 שנה לפני זמננו) חוו תושבי המזרח הקדום שינויים מהותיים, מדינות ותרבויות שהתקיימו מאות שנים חרבו ובמקומם עלו לאחר פרק זמן תרביות ומדינות אחרות שחלקם המשיכו חלק מהמכלול התרבותי-מדיני של קודמותיהם וחלקם היו שונות לחלוטין.
כך למשל כבר בשנת 1926 היה ידוע כי הממלכה הקדומה של מצרים, זו שבנתה את הפרמידות התמוטטה ומצרים נכנסה לתקופת הביניים הראשונה. בהמשך נקבעו תאריכים מדויקים לתקופה זו 2181–2055 BC והוצעו הסברים אפשריים להתמוטטות ובניהם מחסור ביורשים ראויים, עליית כוחם של מושלים מקומיים ושינויים במשטר הנילוס[2]
בארץ ישראל היה ברור כבר באמצע המאה העשרים שהשלב התרבותי של הברונזה הקדומה שבה הוקמו ערי מדינה מוקפות ביצורי ענק בא לסיומו בערך באותה תקופה וגם לכך הוצעו מספר גורמים ובהם גידול באוכלוסייה, שינויי אקלים ופלישות מצריות.[3]
במסופוטמיההאימפריה האכדית חרבה סביב 2154 לפנה"ס ולחורבנה הוצעו כמה סיבות בהן פלישת זרים, בצורת והתקוממות עממית.[4]
תרבות עמק האינדוס, גם היא תרבות עירונית מפותחת מאוד, שבשיאה מעריכים שהתגוררו בהם כ-5 מיליון בני אדם, חרבה בערך באותו זמן. לחורבנה הוצעו מספר סיבות ובהן פלישת עמים הודו אריים, שיטפונות, מגפות, אי סדר חברתי, שינויי אקלים ושינויים טקטוניים שגרמו לשינוי במשטר הזרימה במערכת נהר האינדוס.[5]
על פי ממצאי החוקרים התקיימו על התל מספר ערים, אחת מהם עיר אכדית.
העיר האכדית ננטשה זמן קצר אחרי בנייתם מחדש של חומותיה המאסיביות ומקדש העיר והחורבות כוסו בשכבה עבה של חול.
באותה תקופה הניחו החוקרים כי האקלים במזרח התיכון נשאר קבוע מאז סוף תקופת הקרח ועד תחילת משבר האקלים הנוכחי.[7][8]
בשנת 1993 פרסמו החוקרים את המאמר בו הציעו כי חורבן העיר האכדית נבע מתהליך מדבור וכי התופעה לא הייתה מוגבלת רק לסביבות העיר אלא הביאה לחורבן האימפריה האכדית בכללותה ואולי קשור לחורבן תרבויות נוספות.[9]
פיתוח הרעיון
אתרים שבהם נבחן אירוע 4.2 האתרים בשטח המנוקד הם אתרים שהושפעו מבצורת וסופות אבק, האתרים המקווקווים הושפעו ממזג אוויר לח יותר או שטיפונות.
התזה שעל פיה תהליך מדבור גרם לקריסה תרבותית פותחה בהמשך על ידי החוקרים בסדרת מאמרים שבה הם קשרו את שינויי אקלים פתאומיים בשנים 12,800, 8200, 5200, 4200 לפני זמנו לשינויים תרבותיים ומדיניים.
ההנחה כי שינוי אקלים פתאומי בסביבות 4200 לפני זמננו היה בקנה מידה עולמי נבחנה במחקרי המשך באזורים רבים, חלקם אוששו את הטענה כי הייתה זו תופעה נרחבת וחלקם דחו את הטענה.
מהמחקרים עולה שבאותה תקופה סבלו האזורים סביב הים התיכון,[10] מסופוטמיה, מזרח אפריקה מדרום לסהרה וכנראה גם הודו,[11] סין,[12] יפן וקוריאה מבצורת.
במזרח התיכון לוותה הבצורת בסופות חול ואילו במזרח אסיה לוותה הבצורת גם בהתקררות.[13]
האירוע בכללותו זכה לכינוי 4.2-kiloyear event.
תל מגידו העיר מתקופת הברונזה הקדומה, אחת הערים הגדולות בעולם בזמנה על חומותיה העצומות ומקדשה המפואר חרבה ועל חורבותיה התיישבו נוודים למחצה
אירוע 4.2 בישראל
אחד המחקרים הראשונים בפליאו-אקלים באזורנו נערך בסוף שנות ה-90 על ידי מירה בר מטיוס[14] על השקעת נטיפים במערת שורק (מערת הנטיפים), זרימת המים על הנטיף יוצרת טבעות גיר בדומה לטבעות עצים, ניתן לאפיין את תנאי מזג האוויר בזמן שהושקעו על ידי עובי הטבעת, צבעה והאיזוטופים בגיר שהושקע.
על פי ממצאיה של בר מטיוס ירדה כמות המשקעים בתקופה זו ב-20%–30%.[15]
לפניה בתחילת שנות ה-90 חקר עמוס פרומקין את מפלסי ים המלח במערת סדום. מפלס ים המלח לפני המאה העשרים הושפע מכמויות הגשם היורדות באגן ההיקוות של הירדן, וגם הוא מצא ירידה במפלס הים בתקופה זו.[16]
וייס וחבריו השתמשו בנתונים שפרסמו פרומקין ובר מטיוס על מנת לבסס את טענתם במאמריהם שנכתבו בתחילת שנות האלפיים.
למחקרים אלו הצטרפו מאז מחקרים שונים המתבססים על אבקת פרחים (פולן) ומשקעים בקרקעית הכנרת, ים המלח[17] וברכת רם.
מרבית המחקרים מצביעים על כך שכמות המשקעים ירדה באותה תקופה.
נראה גם כי ייתכן ובין שתי תקופות הבצורת הפרידה תקופה לחה.[18]
ממחקר אבקת פרחים מאובנת שבוצעו על ידי דפנה לנגוט וישראל פינקלשטיין עולה כי ברמת הנגב שררה באותה תקופה תקופה יבשה שהביאה לדעיכה יישובית.[19]
Meghalayan Age
הוועדה הבין־לאומית לשיכוב גאולוגי[20] החליטה כי אירוע 4.2 יציין את תחילתו של החלק האחרון בהולוקן שיקרא Meghalayan Age (אנ').
ה-Meghalayan Age הסתיים באמצע המאה ה-19 או תחילת המאה העשרים ולאחריו התחילה תקופת האנתרופוקון (Anthropocene).
בעוד שכיום מוסכם על חלק גדול מהחוקרים כי האנתרופוקון שבו אנו חיים אכן ראוי לציון כתקופה ייחודית, אם כי קיימת מחלוקת על הגדרתו, קיומו של Meghalayan Age כתקופה נבדלת נתון למחלוקת גם הוא.
